עבודת שדה

עבודת השדה האנתרופולוגית מתבצעת בחוץ, ביציאתו של האנתרופולוג אל התרבות אותה יחקור, אל הקהילה או החברה בה מחד ייטמע ומנגד יוותר תמיד כצופה חיצוני. לעיתים המפגש עם התרבות הנחקרת מוליד רגעים של חוסר הבנה או חוסר רגישות, פספוס, או הפתעה המובילה לכיוון לא צפוי. האינטראקציות האנושיות והמחקריות עשויות להוליד התמודדויות רבות, וגם רגעים או בחירות אותן יתארו האנתרופולוגים בדיעבד כטעות או כישלון.

במדור הנוכחי של עבודת שדה, העוסק בשלבים השונים של המחקר האנתרופולוגי, התמקדנו ב"מרחב הטעות". אנתרופולוגיות ואנתרופולוגים סיפרו לנו על רגעים אותם תיארו כטעויות או כשלונות בעבודת שדה.

שאלנו את – הגר חג'ג'-ברגר, עזרי עמרם, ליאורה צרפתי, תמר קנה שליט, שלמה גוזמן-כרמלי ולירון שני – מהי הטעות שלכם?

*

ד"ר הגר חג'ג'-ברגר (הקריה האקדמית אונו), אשר מחקריה התמקדו בין השאר בהיבטים תרבותיים של הנפש והעצמי, מרחב, רגשות, משמעות, ופוסטמודרניזם, מספרת – 

"'מי שלא עשה טעויות לא ניסה משהו חדש', אלברט אינשטיין.

לו הייתי צריכה להכין רשימה עם כל הטעויות בשדות המחקר, הייתה זו רשימה מרשימה ביותר, בעיקר אם מתייחסים לטעויות ככישלונות. כיוון שהגעתי לשדות שלי לגמרי במקרה, ומתוך היסחפות הדעת (ושיטוט רגליים) ופחות מהבנייה סדורה של הנהוג לעשות, הבקשה של עורכות מדור זה להציג טעות אחת היתה לי בתחילה בגדר כשלון ידוע מראש. אך אם בטעויות וכשלונות עסקינן, למה להפר את הרצף?

קשה הבחירה אך בסוף החלטתי להביא את my favorite mistake, שהיא בעצם "טעות הנפילה לשדה". היא דווקא זו שיצרה משהו חדש, שאיפשרה לתת-מודע להבקיע ולא להתחשב בנכון/ טוב / צורך מחקרי. היא קשורה לבטן, לרגש, לכוחות התת קרקעיים שלוקחים אותי וסוחפים אותי. להיכנס לשדה שאני לא יודעת עליו כלום חוץ מזה שאני לא יודעת עליו כלום. זו הטעות האהובה עלי. 

אל שדות המחקר שלי נכנסתי מתוך שוטטות בלתי פוסקת וכמיהה בלתי הגיונית אחר הניסיון להבין את היות אדם בעולם.

הניסיון הזה התגלגל דרך שיחה אגבית עם נווד קדם-דיגיטלי באי יווני שהחליט שמשמעות חייו היא כלום וישיבה איתו במשך קיץ שלם מול הים הפתוח, בליווי אסירה לשעבר מבית התמחוי לביתה שהובילו לרצף מפגשים וארוחות צהריים משותפות, בשינוי הצעת המחקר לדוקטורט, אחרי שזו כבר נכתבה ונערכה לקראת שליחה כי נגלה לפני שדה חדש ומפתה, ובפתיחת מחקר שנוגד את כללי האתנוגרפיה ומצד שני הכי אינטואיטיבי לו. כל טעות שכזו, בה הקשבתי לבטן, לתשוקה, לסקרנות הגואה, היתה טעות שאני לא מתחרטת עליה, ומכאן הטעות האהובה עלי. שברגע שאני נכנסת אליה, אני מבינה שאני אבודה בשדה, שאני נותנת לו לתת לי להאבד בתוכו, לתת לו להוליך אותי במרחבים של אי וודאות. ומכאן ליצור משהו חדש."

*

ד"ר עזרי עמרם, עמית הוראה של המכון ללימודי ישראל באוניברסיטת קליפורניה סנטה קרוז (UCSC), אשר כתב את עבודת הדוקטורט שלו על אוכל וסיורי אוכל בכפר קאסם, מספר – 

"במהלך עבודת שדה בכפר קאסם שקיימתי לטובת מחקר שבחן את היחסים שבין יהודים לפלסטינים אזרחי ישראל במרחבי אוכל, חוויתי טעות בהבנת הנכונות של מרואיין פוטנציאלי להתראיין. למדתי רבות מהטעות הזו.

בשלב מוקדם של עבודת השדה, סיפרו לי על מסעדה שפעלה במרכז כפר קאסם, הייתה מאוד פופולרית בקרב סועדים יהודים ונסגרה באופן פתאומי. במהרה איתרתי את בעלי המקום וביקשתי ממנו להתראיין למחקר. לאחר שיחה של כמה דקות קבענו ראיון מסודר ומוקלט לשבוע לאחר מכן, במועד ובמקום הנוחים לו. הודיתי ואמרתי שניפגש בשבוע הבא, הוא השיב לי "אינשאללה". לו הכרתי אז את ההקשר התרבותי הרחב של התגובה הזו, אולי הייתי יודע כבר בשלב הזה, כי ההיתכנות לריאיון נעה בין אולי מהוסס ל-לא קשיח.

הימים חלפו והראיון התקרב, ניסיתי ליצור קשר טלפוני לוודא את השעה והמקום והוא לא ענה. הגעתי במועד הראיון למקום שנקבע, בית עסק של קרוב משפחתו בו הוא נוהג לשבת – והוא לא היה שם וגם לא ענה לטלפונים. 

בימים הבאים התקשרתי עוד כמה פעמים וכשענה אמר שהוא לא יכול השבוע ושנדבר בשבוע לאחר מכן. כך גם היה בשבוע הבא. חודש חלף, באחד מהימים, הגעתי לבית העסק בו הוא יושב רוב שעות היום. הוא קיבל את פניי בחיוך והכין לי כוס תה. שוחחנו כמה דקות על הא ועל דא אבל לא על דברים הקשורים באופן ישיר למחקר. כשביקשתי להוציא את מכשיר ההקלטה ולתעד את השיחה, הוא ביקש שלא אבל הציע לעשות זאת במועד אחר – שמעולם לא הגיע. בהמשך, בטרם ויתרתי, ניסיתי עוד כמה פעמים להתקשר ולקבוע, ואפילו בלי להקליט את השיחה – אבל זה לא צלח. 

בפעם האחרונה שהגעתי לבית העסק שבו הוא מעביר את יומו, הוא בירך אותי, חייך, ליווה אותי החוצה, אמר שהוא ממש חייב לזוז ונעל את הדלת מאחורינו. מאז אותו היום לא פניתי אליו יותר, למרות שמעולם לא קיבלתי סירוב מוחלט לראיון (או שקיבלתי וכשלתי להבין אותו)."

*

פרופסור ליאורה צרפתי (אנתרופולוגית מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל-אביב), אשר מחקריה התמקדו באנתרופולוגיה עירונית וחקר השיח והתרבות העכשווית בקוריאה הדרומית, מספרת – 

"אחד הקשיים בכניסה למחקר שדה הוא יצירת אמון וקשר קרוב עם הנחקרים. נוכחתי שקוריאנים רבים מתייחסים בחשדנות למערביים מכיוון שהם נתקלים בהם בעיקר בסביבות ייעודיות לזרים, כמו רובע איטוון בסיאול. הבדלי התרבות והשפה יוצרים תופעה של התקבצות זרים בשכונות ספציפיות, באופן שמאפשר להם קשר עם קהילות המוצא והיטמעות מוגבלת במיקום העכשווי. במחקר השדה שלי השתדלתי להימנע מכך על ידי מגורים באזור עם מעט זרים. רוב המפגשים שלי בחיי היומיום היו עם קוריאנים. למרות הערנות שלי לנושא, גיליתי שהמעמד הלימינאלי שלי צף לעיתים בגלל טעויות שלא מדעת. אספר על מקרה אחד כזה.

במהלך מחקרי על הפוליטיזציה של אסון המעבורת סיוול בקוריאה, השתתפתי בטקסי זיכרון רבים. לאחר סיומו של אחד מטקסי הזיכרון שהוקדש ל-250 תלמידי תיכון שטבעו באסון, המשכנו לשוחח בקבוצה שכללה כמה תלמידות שניצלו וכמה אקטיביסטיות שהכרתי בהפגנות. הנערות רעדו מקור בהיותן בתלבושת בית ספר אשר כללה חצאיות קצרצרות וגרביונים דקיקים. כולנו ציינו את הרוח הקרה באופן חריג לחודש אפריל. הבנות רטנו כי תלבושת הבנים כוללת מכנסיים חמים וסיפרו על מאבקן הכושל לאשר הוספת מכנסיים לתלבושת הבנות. אחת האקטיביסטיות נתנה להן כריות חימום קטנות אשר נשאה בתיק וציינה כי צר לה על אי השוויון שהן חוות. 

כשבוע לאחר מכן, אקטיביסטית אחרת כתבה לי כי השתתפותי בשיחה על נושאים יומיומיים, כמו לבוש, לא היחתה מתאימה להקשר של יום זיכרון. היא הדגישה שבשל היותי זרה אני צריכה להיזהר מכל היבט של הבעת ביקורת על אורחות החיים בקוריאה. המייל הפתיע אותי וגרם לי להבין שמבלי משים טעיתי בתחושת ההשתייכות שלי. מבחינת אותה אקטיביסטית, התנהגות שנחשבה לגיטימית לקוריאניות עמן הייתי באינטראקציה אינה לגיטימית לי, שאיני קוריאנית. בהמשך המחקר נזהרתי יותר בהתבטאויותיי באירועי הזיכרון."

*

ד"ר תמר קנה שליט (המכללה האקדמית תל-חי), אשר מחקריה התמקדו בתהליך הטיפול-עזרה-שירות (למשל קואוצ'ינג בישראל), בשימוש בשפה, בביטויי של רגשות וביציקת משמעויות תרבותיות ייחודיות, מספרת – 

"הסיפור של על טעות או כישלון בעבודת השדה קשור לסיפורים הקודמים על כניסה לשדה המחקר. בתחילת עבודת השדה שלי עבור הדוקטורט בשדה הישראלי של אימון לחיים life coaching, רציתי מאוד להיכנס לבית ספר מסוים לאימון לחיים. בית הספר הזה היה שחקן מרכזי בשדה וסיקרן אותי במיוחד.

התקשרתי לבית הספר וסיפרתי על עצמי ועל עבודת המחקר, ביקשתי להצטרף לאחד הקורסים. התשובה שקיבלתי היא שאגיע לאחד ממפגשי השיווק שלהם וזהו. הייתי בתחילת דרכי והתעקשתי לקבל מראש אישור לחקור מהמנהלת הארגון ובינתיים התחלתי את עבודת השדה בבית ספר אחר לאימון. עכשיו אני יכולה להגיד שההתעקשות הפורמלית הזו הייתה לא נחוצה ואולי אף טעות.

כעבור זמן מה, יצרתי שוב קשר עם בית הספר לאימון, גם הפעם במטרה לקבל אישור או לפחות לדבר עם מנהל בית הספר. קיבלתי תשובה שלילית, ובעצם תכננתי להפסיק לנסות.

כמה חודשים מאוחר יותר, במפגש מקרי, אמי פגשה קולגה וספרה לה על המחקר שאני עורכת. הקולגה התעניינה ואמי חיברה בנינו. 

הסתבר שהקולגה מאמנת באותו בית ספר אליו ניסיתי להיכנס והיא הסכימה לחבר אותי לאחד ממנהליו. בניסיון השלישי הצלחתי להיכנס לארגון, בהסכמת ההנהלה כמובן, והוא היה מקור מידע עשיר וחשוב מאוד לעבודת הדוקטורט שלי.

איפה הטעות? הטעות הראשונה היא ההתעקשות על פורמליות בתרבות הישראלית, משל הייתי זרה. הטעות השנייה, שגם מעידה על הזרות שלי בשדה, היא שהתכוונתי לוותר.

למה זו הייתה יכולה להיות טעות? בדיעבד גיליתי שאחד מעקרונות הפעולה של סגנון האימון הזה הוא לבדוק נחישות והתמדה בדרך הזו: אדם המבקש להשיג דבר מה צריך לאסוף תשובות שליליות. לאסוף 'לא'. מי שנשבר ב'לא' הראשון או השני לא נחוש מספיק, לא מתכוון, כך לפי אותו בית הספר ולכן לא ראוי לקבל את מבוקשו.

אילולא המפגש המקרי בין אמי לקולגה, לא הייתי מנסה בפעם השלישית ולא הייתי נכנסת לשדה הזה שבו התמדה מהסוג הזה הוא בעצם מבחן קבלה. אז במידה מסוימת זה סיפור על טעות, על זרות, וגם על איך ניצלתי מטעות בזכות העובדה שאני לא זרה ומחוברת לרשתות חברתיות מקומיות שהתפרש גם כביטוי של נחישות מסוג מוערך בשדה המחקר."

*

ד"ר לירון שני (מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים), אשר מחקריו התמקדו בין השאר באנתרופולוגיה של סביבה, מדע וחקלאות והיחסים בין האנושי והלא אנושי, מספר: 

"מרחב הטעות שלי הייתה התנהלות לא רגישה שלי בתוך שדה המחקר, או לפחות ככה הייתה התחושה בהתחלה. מחקר הדוקטורט שלי (וגם חלק מהמחקרים שלי עכשיו) התקיימו בקהילה בערבה בה נולדתי וגדלתי. במובן הזה, המחקר שלי לא נערך רק במרחב הביתי במובן של זהות ותרבות מקומית כמו חלק גדול מן המחקר האנתרופולוגי בישראל, אלא פיזית בתוך הבית עצמו – בקהילה שבה גדלתי ושבה הורי עדיין מתגוררים, ועימם חברי ילדותי והוריהם, אנשים שאני מכיר מאז שאני זוכר את עצמי.

להיכרות אינטימית כזאת עם קהילת המחקר יש יתרונות רבים כמו היכרות מעמיקה וגישה לא פורמלית. אבל השהייה בשדה כחוקר הביאה גם למצבים לא נעימים. בשלב מסוים למשל, סירב אחד השחקנים הבולטים בשדה שלי להמשיך לדבר אתי. בשיחה טלפונית טעונה הוא אמר שהשיחות שלי עם השחקנים השונים, שחלקם היו מבחינתו "אויבים" למאבק הסביבתי שלו, פגעו בו ובמאבק שלו. 

הוא לא הצליח להצביע על נקודות זמן ספציפיות שבהן זה קרה, אבל טען בלהט שהוא זוכר שהיו רגעים שהוא שאל את עצמו בעד מי אני בדיוק. השיחה הותירה בי תחושה קשה: האם ההאשמה שלו הייתה מוצדקת? האם באמת גרמתי נזק לחלק מהאנשים בזירה? האם ההתעניינות שלי בנושא והשאלות שהצגתי למרואיינים השונים בעצם גרמו לחלקם להקשיח את עמדתם ולשנות את התנהגותם? 

קשה יותר הייתה שיחה שקיימתי כמה חודשים מאוחר יותר עם אחת המרואיינות היותר מרכזיות שלי, שאותה אני מוקיר ומעריך עוד מהיותי תלמיד בבית הספר. השיחה התקיימה לאחר אחד משיאי המאבק נגד עקירת עצי השיטה. גם היא סירבה לדבר איתי על אותם אירועים וטענה שאי-אפשר להיות אובייקטיבי במאבקים כאלה. 

כפי שהבנתי את טענתה, בניסיון להיות אובייקטיבי יש כבר שיתוף פעולה עם הממסד ועם בעלי הכוח, וזה משרת אותם מבחינה פוליטית, כלכלית ופיזית. כלומר, במאבקים כאלה אי-אפשר להיות צופה ניטרלי שמלהטט בין כל השחקנים בזירה, וכל פעולה מבוססת מלכתחילה על נקיטת צד. 

כל זה הכניס אותי לסחרור עם עצמי ועם המחקר. תפסתי את עצמי כמישהו שרק שואל ומתעניין, אבל האם גם אני הפכתי לשחקן בזירה? זאת הייתה תחושה מאוד לא נעימה כחוקר אבל גם כאדם וכחבר, שהם חשבו שאני פוגע או משפיע על המאבקים שלהם. זה גרם לי גם לסגת לכמה שבועות מהשדה.

מאז עברו הרבה שנים, והיחסים עם שניים כבר חזרו לתלם. אבל התחושה הזאת, החשש שמא עשיתי טעות או פגעתי בשדה וחלק מהנחקרים שלי, ממשיכה ללוות אותי גם היום."

*

לקריאת הכתבות הקודמות במדור: