רק היום

לכבוד יום ירושלים צליל טורם, סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית כותבת לבחברת האדם על סינדרום ירושלים ועל הדרך שבה תרבות וסוכני תרבות כמו מדריכי טיולים משפיעים על תפיסת התופעה.

.

סינדרום ירושלים התקבע בשיח החברתי ככותרת מגניבה. נראה כי שמה של התופעה "סינדרום ירושלים" חרג אל מעבר לגבולות השיח הפסיכיאטרי ונכנס אל השיח התרבותי, כ"קטע" מגניב המתאר כל מה שמיוחד בעיר ירושלים. למשל סדרת כתבות טלוויזיוניות 'סינדרום ירושלים' מאת איתמר מאירי על החיים המורכבים בבירה (כאן 11); שירה של איה כורם בו היא עוסקת בשאלות של זהות, ושמו, ניחשתם נכון 'סינדרום ירושלים' ועוד. אך האם לתופעה סינדרום ירושלים יש מקום במרחב העירוני של 2024? איך אנשים מגיבים כאשר הם רואים אדם באפיזודה פסיכוטית בעיר העתיקה? והאם התופעה עדיין קיימת או שהיא שייכת לשנות ה-80 העליזות?

אז מה זה בכלל סינדרום ירושלים? כבר בימי הביניים אנו מוצאים תיאורים של צליינים החווים אפיזודה פסיכוטית עם הגיעם לירושלים. בספרי מסע שונים מתוארים צליינים הרואים את עצמם כמשיחיים או כדמויות בעלות משמעות דתית ומיסטית. הקהילה הפסיכיאטרית בישראל התחילה להתעניין בתופעה מאז שנות ה-80 וכינתה אותה "סינדרום ירושלים". סינדרום ירושלים היא למעשה הפרעה נפשית נדירה (יש הרואים בה סוג של סכיזופרניה) שבה אדם הנמצא בירושלים רואה את עצמו כבעל כוחות משיחיים או מזדהה עם דמות מקראית או מזדהה עם רעיון דתי הקשור בעיר ירושלים. במידה רבה, סינדרום ירושלים הוא גם "תסמונות תלויות תרבות" (Culture-bound syndromes) כלומר מצבים נפשיים או תסמונות פסיכיאטריות שהתרחשותן או ביטוייהן קשורות קשר הדוק לגורמים תרבותיים שיצרו את התסמונת ואת התגובות של האנשים המקומיים לתסמונת. אלה יכולים לכלול נסיבות סוציואקונומיות, אידיאולוגיות, פוליטיקה, דת ועוד של החברה שבה התופעות מתרחשות.  

אבל קודם כל, למה ירושלים? בירושלים התרחשו על פי המסורת ניסים וסיפורים בקאנון הנוצרי והיהודי. הצליין הנוצרי יכול להתהלך בעיר בתחושה שהוא מתקרב אל ישו בכל צעד וצעד. עבור הצליין היהודי העיר העתיקה והקרבה להר הבית משחזרים את מצוות עליה לרגל. נוצרים אדוקים שמתחנכים על קדושתה של ירושלים, לא רואים את ירושלים המודרנית, הפוליטית, השנויה במחלוקת אלא הם רואים את העיר המקראית (ויצטום וקליאן, 2013). המתח שבין ירושלים ההיסטורית לבין ירושלים המודרנית מהדהד במרחב כל הזמן כאשר קדושתה של העיר עוברת כחוט השני לאורך הדורות. 

בעבודת השדה פגשתי את יאיר (שם בדוי), ד"ר להיסטוריה, מורה דרך ומומחה באתרי קודש יהודיים ונוצריים בעיר העתיקה. ביקשתי שיספר לי על המפגש הבין אנושי, ביקשתי להבין את התגובה של האנשים לתגובה על העיר. הוא תיאר לי מפגש בין קבוצה שאותה הדריך בהר ציון לבין עובר אורח, ככל הנראה באמצע אפיזודה פסיכוטית. 

בהר ציון נמצא קבר דוד המלך, כנסיית דורמציון וחדר הסעודה האחרונה. לאזור זה מגיעים דרי רחוב ואנשים נוספים לישון ולהעביר את היום גם בשל קדושתו של המקום וגם משום שיש שם פינות יותר מוסתרות וחורשה קטנה. 

"הר ציון באמת הוא מגנט להזויים. אז בהר ציון כשאני מגיע עם קבוצה אז הרבה פעמים אתה נתקל בהתנהגויות אה… מוזרות. והרבה פעמים ההסבר הפשוט להתנהגויות האלה זה סינדרום ירושלים. אנשים שמתלבשים כמו דוד המלך, אנשים שהולכים ואומרים אנחנו המשיח. קלאסיקה, לא יודע. (צוחק). אז זה דברים שפוגשים שם. וכשאתה פוגש את זה ובמיוחד כשאתה פוגש את זה עם קבוצה אז אני לפחות לא הייתי מתעלם. כאילו לא הייתי אומר משוגעים. הייתי אומר זה משהו שירושלים יכולה לעשות. שהיא עושה. כאילו באמת אנשים כמו ה.. הטרגדיה היוונית הזאת איקורוס נראה לי שעף גבוהה מידי לשמש… אז ירושלים יכולה לעשות את זה וכשאתה מתקרב מידי לליבות שלה שזה הר הבית, מנהרות הכותל, הר ציון, כנסיית הקבר יש אנשים שמרגישים את זה פיזית. לא באינטלקטואל או ברגש, זאת אומרת נורא מתרגשים ונורא מתרשמים. אלא שפיזית העיר הזאת היא מושיטה אליהם יד ונוגעת להם בלב" .

יאיר מתאר את התופעה תוך יראה וכבוד לאותם אנשים. הוא מסביר למודרכיו את התופעה באופן שבו הן יכולים להזדהות איתה. 

שוחחתי עם מדריכי טיולים נוספים, שנתקלים במופעים של הסנדרום באופן יומיומי תוך סיוריהם בירושלים ואזוריה הקדושים. לעומת יאיר, חלק מהמדריכים תיארו את התופעה כקוריוז, משהו שנועד לבדר את הקבוצה אותה הם מדריכים. הם דיברו על החולים בסינדרום בחוסר רגישות: "אנשים מגיעים לירושלים ומשתחרר להם בורג" (שי, שם בדוי).

לפיכך השפה, הסמנטיקה, הגישה שבה בוחר המדריך להסביר ולתווך את התופעה לקבוצה שלו תלויה במידה רבה מהאופן שבו הוא עצמו תופס אותה. החברה יוצרת את התופעה, ומגדירה אותה כהפרעה פסיכיאטרית עם תסמינים מוגדרים, והחברה יוצרת את התגובות לתופעה. 

בשנת 2010 יצא פרק בסדרה הפופולארית "משפחת סימפסון" בו הם ביקרו בישראל ובירושלים. לאחר ביקור בכנסיית הקבר הומר אבי המשפחה מאמין בכוחותיו המשיחיים ונלקח לבית חולים ושם מבשרים למשפחה שהוא לקה בסינדרום ירושלים. הסיטקום המאויר מאפשר הגחכה מוחלטת של התופעה דרך כל הסטיגמות האפשריות. 

עם זאת, ייצוג התופעה בעיני האמריקאים משקף באופן נפלא את האופן שבו הציבור תופס את התופעה. האם זה אומר שהיוצרים מזלזלים בתופעה? האם לקרוא לסדרה טלוויזיונית או פסטיבל מוזיקה 'סינדרום ירושלים' מגחיך את התופעה או דווקא מכבד אותה? 

כך או כך זה מלמד משהו על האופן בו החברה תופסת את התופעה. כל אחד מאיתנו כשחקן במרחב החברתי משפיע על העיר הזו. העיר ירושלים, כמו גם סינדרום ירושלים, תלויה באופן שבו אנו מגדירים אותה ומתייחסים אליה. ובעיקר, נותנים לה לעבור דרכנו ולגעת לנו בלב.   

עוד בנושא: