"> אזרחות עירונית מוגבלת: המקרה וההזדמנות של המינהלים הקהילתיים בירושלים – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

אזרחות עירונית מוגבלת: המקרה וההזדמנות של המינהלים הקהילתיים בירושלים

נופר אבני, נעם ברנר, דן מיודובניק וגלעד רוזן מתחקים אחר עבודת המנהלים הקהילתיים במזרח ירושלים וממסגרים את הפוטנציאל של המנהלים ליצור שינוי חברתי ופוליטי תחת המטרייה המושגית של 'אזרחות עירונית'.


בעשורים האחרונים חוקרים בתחומי התכנון העירוני, הגאוגרפיה, הסוציולוגיה ומדע המדינה עסקו רבות בשאלת כוחן הפוליטי של ערים. הספרות האקדמית נוטה לחגוג ערים כפלטפורמות לפוליטיקה פרוגרסיבית, סובלנות, רב-תרבותיות ודמוקרטיה מקומית. עם זאת, הנחות אלה אינן תמיד מתקיימות במציאות, ובפרט בערים שסועות כגון ירושלים, בהן ישנה מערכת כוחות א-סימטרית המתעדפת את קבוצת השלטון. קבוצות מיעוט בערים מסוג זה לרוב לא מוצאות בעירייה ערוץ לטיפול בבעיותיהן ונוטות לפנות לגורמים אחרים. במאמר Limited urban citizenship שפורסם בכתב העת  Urban Geography מתחקים נופר אבני וגלעד רוזן (גיאוגרפיה, האוניברסיטה העברית) יחד עם נעם ברנר ודן מיודובניק (מדע המדינה, האוניברסיטה העברית), אחר עבודת המנהלים הקהילתיים במזרח ירושלים וממסגרים את הפוטנציאל של המנהלים ליצור שינוי חברתי ופוליטי תחת המטרייה המושגית של 'אזרחות עירונית'.

בעידן בו נכתב רבות על שחיקתה של מדינת הלאום עקב תהליכי גלובליזציה והתחזקותן של ערים כמוסדות פוליטיים, האזרחות העירונית צמחה כתהליך להבטחת זכויות וחובות של תושבים שאינן תלויות בדרכון או באזרחות לאומית. לפיכך, האזרחות העירונית הפכה ליותר ויותר רלוונטית במקרים בהם תושבים שגרים בעיר נעדרים סטטוס פורמלי במדינה. אבני, ברנר, מיודובניק ורוזן מאמצים תפיסה הרואה באזרחות העירונית ספקטרום של פרקטיקות פורמליות ולא פורמליות להשתתפות בתהליכים חברתיים ופוליטיים בעיר. הם בוחנים את הרלוונטיות של המושג בקונטקסט המזרח ירושלמי, בו רוב הפלסטינים אינם אזרחים אלא תושבים, ולמעשה האזרחות העירונית היא בפועל האזרחות היחידה שברשותם. במובן זה, הזירה המזרח ירושלמית היא ייחודית בקנה מידה עולמי.

משמאל למעלה ועם כיוון השעון: ד״ר נופר אבני, נועם ברנר, פרופ׳ דן מיודובניק ופרופ׳ גלעד רוזן

המנהלים הקהילתיים הם מוסדות עירוניים שהוקמו בירושלים החל משנות השבעים, ועברו גלגולים שונים במבנה האדמיניסטרטיבי שלהם במשך הזמן. תפקידם להוות מוסד מקשר בין העירייה לבין התושבים, לספק שירותים מקומיים ולהוות פלטפורמה לעידוד מנהיגות קהילתית. בעוד שבכל העיר הם מצויים 'בין הפטיש לסדן' בשל תפקידם כמוסדות מתווכים, במזרח ירושלים הקונפליקט סביבם אף מתעצם. מזרח ירושלמים רבים רואים במנהלים הקהילתיים זרוע של הכיבוש המיועדת לשליטה ולא מוסד שאמור לשפר את איכות חייהם ולפעול למימוש האינטרסים שלהם. במחקר זה, אבני, ברנר, מיודובניק ורוזן ביקשו לבחון את תפקידם העדכני של המנהלים הקהילתיים ויכולתם לקדם שינוי חברתי ואף פוליטי ולשאול כיצד מוסדות מסוג זה מקדמים, אם בכלל, אזרחות עירונית חרף המציאות המורכבת והלא דמוקרטית בה הם פועלים.

המאמר מתבסס על עבודת שדה שנערכה בשנים 2018-19 במהלכה המחברים ראיינו 35 בעלי ובעלות עניין מקבוצות שונות: מנהלים ויושבי ראש של המנהלים קהילתיים במזרח ירושלים, עובדי החברה למתנ"סים שאמונים על ליווי המנהלים ומתקצבים את פעילותם- במשותף עם עיריית ירושלים- ופעילים חברתיים מהשכונות השונות של מזרח ירושלים. המחקר התבסס גם על ראיונות לא פורמליים, סיורים בשכונות השונות והשתתפות בפורומים מגוונים במזרח ירושלים ובאקדמיה.

מפת המניהלים הקהילתיים במזרח ירושלים
קרדיט: עופר רוזנשטיין, מינהל המחקר החקלאי, מכון וולקני

אבני, ברנר, מיודובניק ורוזן טוענים שעל אף תפקידם המאתגר של המנהלי הקהילתיים והמגבלות הרבות שפועלות עליהם כתוצאה מהכוחות המבניים הדומיננטיים במזרח ירושלים, יש להם השפעה בשטח. בזכות הפעילות שלהם, הם מאפשרים את מימושה (החלקי) של אזרחות עירונית, כלומר פרקטיקות שונות לשיפור חיי היומיום של התושבים. המחברים מתארים כיצד על מנת לבנות את הלגיטימציה שלהם בקרב הציבור ולהגביר את השפעתם, המנהלים פועלים בשלושה שלבים: בשלב ראשון, הם מספקים מגוון חוגים והכשרות על מנת למשוך ציבור וליצור בסיס משתתפים רחב. בשלב הבא, הם מספקים פלטפורמה לארגון תושבים, החורגת מהשתתפות נקודתית בפעילות כזו או אחרת ומייצרת קהילה המקדמת פעילות קולקטיבית, כגון הקמת גינה קהילתית או שיפוץ בית קברות מקומי. רק לאחר שני שלבים אלה, באפשרותם לגשת לנושא שנוי ביותר במחלוקת – ייצוג פוליטי של התושבים  בתחומי התשתיות, התכנון העירוני, או החינוך. בכובע זה, מראה המחקר, הם אף יוצאים כנגד העירייה או הממשלה בתוכניות שאינן עולות בקנה אחד עם האינטרסים שלהם. כל זאת על אף שפעילות זו טומנת בחובה סיכון רב עקב מעמדם השביר של הפלסטינים בירושלים. שלושת השלבים לא ניכרים בכל המנהלים בעיר עקב השונות גדולה ביניהם, שבאה לידי ביטוי בגודל, בוותק, וברגישות הפוליטית של כל שכונה. בהתבסס על ממצאים אלה, אבני, ברנר, מיודובניק ורוזן ממשיגים את מנגנון פעילות המנהלים כאזרחות עירונית מוגבלת כדי להצביע מצד אחד על הפן האפקטיבי של עבודתם ומנגד על הכוחות המבניים שמצמצמים את טווח האזרחות העירונית שביכולתם להשיג במציאות לא דמוקרטית.

לסיכום, המקרה של המנהלים הקהילתיים במזרח ירושלים מאיר על הפוטנציאל של סוכני שינוי מקומיים לפעול גם במציאות לא שוויונית עם אפליה של קבוצת מיעוט, אך בו בעת מעיד גם על המגבלות העמוקות שמושתתות עליהם. המחברים טוענים שחשוב להמשיך ולחקור תהליכי דמוקרטיזציה מקומיים בכלל ואת מושג האזרחות העירונית בפרט. לתיאוריות אלה, על היבטיהן היישומיים, יש פוטנציאל גדול להבנת המציאות, במיוחד בערים ובאזורי סכסוך בהם אין דמוקרטיה או אזרחות לאומית כמו במזרח ירושלים. באזורים אלה לכוחות הלאומיים יש משקל גדול שלא ניתן להתעלם ממנו.

עוד על הפערים בין חלקי העיר ועל המנהיגות העירונית בירושלים בניירות העמדה של פרויקט ״בונים חזון לעתיד ירושלים: גישת הסכמה מלמטה״

עוד על מנהלים קהילתיים בירושלים והדילמות הכרוכות בהם:

עוד על המתח בין ההגיונות הלאומיים למקומיים במזרח ירושלים:

עוד מבט ביקורתי על מזרח ירושלים: אורן שלמה - מזרח ירושלים – מבט מהדרום הגלובלי