"> הפוליטיקה של הארכיאולוגיה בירושלים – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

הפוליטיקה של הארכיאולוגיה בירושלים

נועה נוימרק, כיום דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטתת שיקגו, כתבה במסגרת עבודת המאסטר שלה באוניברסיטה העברית על הארכיאולוגיה והפוליטיקה בירושלים. ב-2019 היא כתבה במיוחד לבחברת האדם על פרויקט הארכיאולוגי ופוליטי של עיר דוד וכפר סילואן:


״אי אפשר לחשוב על ירושלים מבלי לתת את הדעת לנוכחות הבולטת וההשפעה מרחיקת הלכת של מונומנטים וממצאים היסטוריים קדומים על המרחב העירוני. בתים, קברים, מערות, חותמות, חומות, מקוואות, מטמונים – אלה רק חלק מן הממצאים המקשטים את נופה ואופייה של העיר. לאלה קשר הדוק לסיפורים והנרטיבים הנזכרים לגבי העיר, ולאופן בו אנו מפרשים ומבינים את המרחב. לכן, העיסוק בארכיאולוגיה וממצאיה קשור בהכרעות ודילמות פוליטיות ישירות. הבחירה איזה ממצאים לשמר, איפה מבחינה גאוגרפית לחפור, מי יממן פרויקט חפירה, מי יבצע את החפירה הארכיאולוגית, איפה יוקם מוזיאון ועל חשבון איזה תל ייסלל כביש – הן שאלות פוליטיות וחברתיות שמעצבות את המרחב העירוני, המדינתי, הלאומי והבינלאומי מאז ימי המנדט הבריטי ועד ימינו.

אתר אחד נמצא במחלוקת עמוקה מאז ראשית החפירות בו ועד עת זו, וזהו האתר הארכיאולוגי "עיר דוד" אשר נמצא בשטחי הכפר הפלסטיני סילואן שבמזרח ירושלים. האתר נמצא תחת אחריות רשות הטבע והגנים, אם כי מתופעל כבר שנים על-ידי עמותת אלע"ד (אל עיר דוד) המקיימת בגבולות האתר ובסביבתו הקרובה פעילות ארכיאולוגית, חינוכית והתיישבותית גם יחד. ב-2017, זכה מנכ"ל עמותת אלע"ד, דוד בארי, בפרס ישראל למפעל חיים על פעילותו בעמותה. האתר זכה לשמו עקב הפרשנות כי במיקום זה הקים דוד המלך את בירתו ירושלים במאה ה-10 לפנה"ס. הממצא המרכזי אותו נהוג לקשור לדוד המלך הוא אזור המכונה "הארמון", אשר אותו לפי פרשנויות מסוימות ושנויות במחלוקת אקדמית וציבורית, דוד המלך הקים וממנו ניהל את הממלכה המאוחדת.
ניתוח האירועים המרכזיים סביב החפירות באתר ארכיאולוגי זה, שגם זוכים לסיקור נרחב בתקשורת הישראלית, מגלה במידה רבה את זהותם של "האחרים" לישראליות הציונית ההגמונית. האנתרופולוג וסוציולוג מיכאל פייגה, אשר עסק רבות בארכיאולוגיה הישראלית, הוא הראשון אשר ביקש לבחון את תפקידה של הארכיאולוגיה הלאומית הישראלית מבעד לפרספקטיבה של מי שלא בהכרח מקבלים את הנחות היסוד הציוניות או שמבקשים לערער על חלק מההשלכות והמשמעויות של פרשנות הממצאים. אבקש להאיר על שלוש קבוצות כאלה, שכל אחת מעלה ביקורת אחרת ביחס לחפירות באתר, ומאתגרת בצורה שונה את פרויקט הארכיאולוגיה הציונית-ישראלית, וזו שבמזרח ירושלים בפרט: חרדים, פלסטינים ופעילי שמאל.

צילום: נועה נוימרק

בתחילת שנות ה-80 התקיימו מאבקים אלימים סביב החפירות בעיר דוד. המאבקים סבבו סביב טענתן של קבוצות חרדיות כי באזור החפירה מצוי בית קברות, שאין מן הראוי (ובניגוד לחוק באותן השנים) לחטט ולהפוך בו. טענתם של הארכיאולוגים הייתה כי כלל לא קיים בית קברות באזורי החפירה. המאבק יצא מגבולות האתר אל עבר הכנסת והממשלה, עד כדי התערבות משרדים ובתי משפט. פייגה, שכתב על הנושא במאמרו "הקהילות המדומיינות של הארכיאולוגיה: על לאומיות, אחרות ופני השטח" (2009) כותב כך: "כאשר בוחנים את הטיעונים שהועלו על-ידי הארכיאולוגים ותומכיהם, בולטים שני מוטיבים עיקריים שקשורים ביניהם באופן הדוק. האחד הוא שהם מייצגים את המודרנה במאבק מול הפונדמנטליזם הדתי, והשני, שהם מייצגים את הציונות הלאומית מול החותרים תחתיה". כלומר, המאבק אל מול המתנגדים החרדים לא נבע רק מן הצורך להאדיר את החילוניות אל מול הרדיקליזם הדתי המיושן אותו הם מייצגים, כי אם נתפס כהפרעה לפעולה לאומית הכרחית, כבגידה במולדת. כך במאבק אל מול החרדים התכנסו שני שיחים, שהם כביכול-נוגדים, קידמה ולאומיות, שמהווים למעשה את הבסיס הרעיוני הכולל של הציונות ההגמונית. הרעיון שישנו קשר משמעותי בין עבר הווה ועתיד קיים, אם כן, אצל שתי הקבוצות. אולם, אצל החרדים משמעותו הפרקטית היא לא להפוך בקרקע כדי לאפשר את דחיית המתים; בעוד אצל הארכיאולוגים החילוניים הוא מושג דרך פיזור מסך האבק, הסרת שכבות הקרקע וחשיפת אבני היסוד של ההיסטוריה. עוד מרכיב קריטי שמשתקף במאבק זה הוא ביחס לשאלות כמו מי מחזיק בסמכות לדבר בשמו של העבר – אנשי דת או אנשי מדע?

צילום: נועה נוימרק

אך ברבות השנים, המאבק האמוני מיתולוגי נדחק לטובת הדיון במשמעות החפירות הארכיאולוגיות בעיר דוד ביחס לאחרות הפלסטינית. זווית זו של היחס האמביוולנטי כלפי אתר ארכיאולוגי זה נבחנה רבות במחקר האקדמי, בקרב ארכיאולוגים ביקורתיים, סוציולוגים, אנתרופולוגים, אדריכלים ועוד. התמה המרכזית שעולה מתייחסת להעלמה ומחיקה – פיזית וקונספטואלית – של הפלסטינים תושבי הכפר סילואן מהנוף, המרחב והסיפור של האתר. מורשת עכשווית יותר של חיים כפריים פלסטינים איננה חלק מהארכיאולוגיה הישראלית ככלל, ובטח לא באתר זה; רחובות הכפר אינם משולבים בסיור ובסיפור של האתר, ולמעשה נדחקים אל מחוץ לגבולות האתר הארכיאולוגי שבפועל כל שביליו הם שבילי הכפר. כך תייר המבקר באתר איננו יודע שהוא מבקר בשטח כבוש במזרח-ירושלים בו מתגוררים כ-50,000 פלסטינים; כמו כן, החפירות באתר נעשות במנהרות חפירה תת-קרקעיות, שלא רק שהן מאפשרות להתעלם מנוכחות פלסטינית שעל פני השטח, הן ככל הנראה פוגעות פיזית ביסודות הבניה, עד כדי הרס בלתי הפיך של הבתים (לקריאה נוספת: Greenberg, 2009; Pullan & Gwizada, 2009; Landy, 2017). מחיקה זו של הפלסטינים תושבי האתר מבטאת היבטים ברורים של העדפת הנרטיב הישראלי-ציוני על-פני פרשנויות מורכבות ורב-ממדיות יותר של המציאות הפוליטית-חברתית בישראל. היא מייצגת במידה רבה גם את התחזקות פרויקט ההתנחלות ותנועות הציונות-הדתית, אשר בניגוד לארכיאולוגיה הציונית הוותיקה, שחיפשה לחלן את החיבור המקראי לקרקע, זו מבקשת לממש את החיבור בין העבר להווה גם דרך התיישבות והתרחבות טריטוריאלית בשטחים כבושים.

על-רקע זה, התרחבה המחאה הפוליטית בישראל כנגד הפעילות של עמותת אלע"ד בכפר סילואן, המשתמשת בארכיאולוגיה שבאתר "עיר דוד" לצורכי התרחבות והתבססות. מובילי מחאה זו הם פעילי עמותת השמאל "עמק שווה" הפועלת מזה כעשור במרחב. זו מבקשת להעלות את המודעות ולהציע אלטרנטיבה לסיפור המוצע כיום לציבור המבקר באתר, לבעיות החברתיות-פוליטיות שהחפירות הארכיאולוגיות מייצרות במרחב, ולשימוש הפוליטי שנעשה בחפירות עצמן ובפרשנותן על-מנת לחזק את הנוכחות הישראלית במקום (https://alt-arch.org). פעילות זו פועלת לאיתגור מסורת מדעית-רעיונית ארוכת שנים שמאפיינת את הארכיאולוגיה הישראלית ככלל, ואת הארכיאולוגיה במזרח ירושלים ובשטחים הכבושים בפרט, זו המחברת בין מדע לבין לאומיות, בין אקדמיה לבין מדינה, בין כלי מחקר לבין אג'נדה פוליטית. היא מבקשת להיאבק בכלים פוליטיים-אזרחיים הן בסיפור, המוטה לדידם, המוצג באתר כמו גם במשמעויות המרחביות והפוליטיות שלו. כמו כן, היא מציעה להרחיב את התפיסה האתית והחינוכית המתקיימת בכל חפירה ארכיאולוגית, ובמיוחד בזו המתבצעת בשטח מסוכסך, שנוי במחלוקת. עמדה זו גם מבקשת לשאול על דמותו של המדען הארכיאולוג, בעיקר ביחס לאחריותו על המרחב בו הוא פועל, ועל הפוליטיקה שתוצריו מייצרים.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏שמיים‏, ‏‏ענן‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏‏ ו‏טבע‏‏‏
ההפרדה בין הכפר לבין החפירות - צילום: נועה נוימרק.

כאמור, לא ניתן לנתק את ההיסטוריה המורכבת ורבת הממדים של ירושלים מן המישורים הפוליטיים הכרוכים בחשיפה, הצגה, איתור ופירוש המונומנטים והממצאים. יום ירושלים הוא הזדמנות לחקור, לבחון ולהכיר את המרחב העירוני שסביבנו, על רבדיו ומשמעויותיו, ולהעמיק בהשלכות היומיומית של מחקר ומדע על הפוליטיקה (ולהפך). בתוך כך, זו הזדמנות לשאול על הנרטיב המרכזי שמארגן את החיים החברתיים בישראל ככלל, ועל האופן בו מוצגים ומתארגנים ה"אחרים" המבקשים לאתגר, לבעוט, לשנות ולערער על הסיפור שנדמה לנו כ"מובן מאליו".