הזמן של הפסקת האש
מה הדינמיקה בין מלחמה, חברה וזמן כאשר מדובר ב"סכסוך מתמשך"? איך אפשר להסתכל על הזמן ככוח פעיל ולא כהבניה חברתית? וכיצד המחקרים של האנתרופולוג דון הנדלמן מצביעים על פתיחות הטמונה בהפסקות אש? ניצן רותם מתמקדת באופן שבו הפסקות אש מאפשרות לחשוב על החידה האנתרופולוגית של הזמן ככוח פעיל. רותם מציגה בקצרה את הדיון של האנתרופולוג דון הנדלמן בפעולת הזמן ומדגימה את הרלוונטיות שלו להבנת הפסקת אש. לסיום רותם מתארת את המקום שבו היא נתקעת עם הניתוח ומבקשת מאיתנו הקוראים, עזרה.
בשנה השניה של לימודי פוסט הדוקטורט הכרתי את האנתרופולוג דון הנדלמן. אדם קלין אורון ואני הזמנו אותו להרצות בפורום חוקרים. עוד לא היה אז זום. דון הגיע להר הצופים ודיבר על פוטנציאליות – כשאין סוף למגוון הצורות ושינויי הצורה. בשנים שאחר כך נדבקתי מדון באתגר, שתכלס אין לי מספיק מוח לפצח – להבין את הזמן ככוח פעיל, ולא כהבניה חברתית.
הבניה חברתית מציגה את הזמן כגורם פסיבי שאנחנו מסדרים וכך מארגנים את המציאות שלנו. אנחנו מניחים שהזמן זז ומקבעים אותו: בלוחות שנה, בתקופות ובעונות, בציר שנע בין העבר לבין העתיד, הלפני והאחרי, וגם ההתחלה והסוף.
אמיל דורקהיים עמד על קוצר היד של ההבניה החברתית. בספרו על הצורות הדתיות הוא כתב שהזמן "כמעט בלתי ניתן למחשבה ללא האופנים בהם אנחנו מחלקים אותו, מודדים אותו, מסמלים אותו". דורקהיים זיהה את הבעיה, אבל לא ניסה לחשוב מנגד ומעבר להבניה החברתית. הוא הסיט את השאלה, ובחן מדוע דווקא הקטגוריות הקיימות הן הקטגוריות שמבעדן אנו עוסקים בזמן (1912, עמ' 10-9).
הנדלמן פונה אל אותו "כמעט בלתי ניתן למחשבה", ומפענח את הזמן ככוח פעיל. הוא מסביר שהזמן איננו מימד ואיננו מצע פסיבי שחברות ואנשים נעים עליו. למעשה, אין שום וודאות שהזמן בכלל זז – אבל הוא בטוח מזיז. הנה, השינויים בגוף שלי מאז אוקטובר. בניסיונותיו להבין כיצד הזמן מזיז, הנדלמן הקביל בין הזמן לבין מים בתפיסה שמאנית כפעולה של ריפוי, ועסק גם במשיחיות היהודית. ראו את האפילוג לספרו האחרון "אנתרופולוגיה מוביוסית" (2020).
המלחמות העכשוויות פגמו בצורה הבינארית ששימשה אותנו בסידור הזמן באמצעות הקטגוריות "זמן מלחמה" מול "זמן שלום". בהעדר הבינאריות, תופעות שבדרך כלל מתרחשות בסוף מלחמה – מופיעות "לא בזמן". הציפיות הלינאריות והכרונולוגיות שלנו מתבדות: חיילים חוזרים משדה הקרב אבל מחכים לסבב הבא, שבויים נפדים והמלחמה ממשיכה, הסכמי הפסקת אש נחתמים, והמלחמה – היא ממשיכה.
הפער מוביל להיווצרותן של קטגוריות זמן חדשות, "מציאות טמפורלית" שאנחנו לא רק מבנים, אלא שגם מבנה אותנו. הקטגוריות החדשות של הזמן כוללות את הפרדוקס בדבר "שגרת חירום מתמשכת", נושא שנדון בשנה החולפת בקהילת צבא ובטחון של האגודה הסוציולוגית הישראלית.
גם החטיפה היא דפוס טמפורלי חדש – זמן הכולל הפתעה, מהירות וחוסר אונים של חיילים שנתפסים על ידי האויב, ועכשיו גם אזרחים ותושבים זרים – וגוזר על תגובות החברה שאמורה להצילם. באופן דומה גם "פוסט טראומה" משתמשת בזמן כדי לאפיין ולנרמל את הסבל הרגשי שמופיע במלחמות ולאחריהן, ולהגדיר את האחריות החברתית שהוא תובע.
ההתמודדות שלי עם הקטגוריות החדשות – עם המציאות הטמפורלית של המלחמות המתמשכות – נעה בין דורקהיים לבין הנדלמן. בשלב ראשון, אני מזהה את קטגוריות הזמן – כמו שגרת חירום מתמשכת, חטיפה, פוסט טראומה, פרה טראומה, והפסקת אש. מרבית הקטגוריות מתעצבות כעת, לנגד עינינו, ועל כן אפשר לראות כיצד אנחנו – על התרבויות הפוליטיות שלנו – מנסים לקבע את הזמן, ובה בעת להמשיך ולהגדיר את הסכסוך כסכסוך מתמשך.
אבל אפשר גם לראות כיצד הקטגוריות נכשלות. זהו השלב השני: בחינת הכישלונות בהבניה החברתית של הזמן במטרה ללמוד כיצד הזמן פועל בצורה אוטונומית ודינמית שכלל אינה תלויה בהבניות שלנו. אתפלא אם אצליח.
הפסקת אש כאינטרוול
בשנה האחרונה בחנתי את הפסקת האש כמציאות טמפורלית, מתוך התמקדות ב-17 (17!) הפסקות אש שהתקיימו במהלך חמישים ימי מבצע צוק איתן. התמקדתי ברטוריקה המדינית והצבאית שניסתה למשטר ולמשמע את הפסקות האש. מסגרת המחקר היתה קובץ מיוחד שערכו עפרה בן ישי, יגיל לוי ורינת משה והוקדש לקריאות חברתיות בדוקטרינות צבאיות, ועתיד לראות אור בחודשים הקרובים בהוצאת פרדס.
הפסקות האש של צוק איתן חייבו את המדינאים ואת האסטרטגים הצבאיים למשמע (discipline) את הפסקות האש – כי במקום לסמל שהאש מפסיקה, הן דווקא מסמלות שהירי ממשיך ואף חוזר: סבב הלחימה לא נגמר, וכשהוא נגמר – זה רק עד הופעת הסבב הבא. בהקשר זה חשוב לציין שהפסקת האש קשורה להחלטה לקיים סבבי לחימה ולא לחתור לשלום: היא החליפה בשנת 1967 את הסכמי שביתת הנשק שנחתמו בשנת 1949 וקבעו את הקו הירוק. נוסף על 1967, הפסקת האש מופיעה בסוף סבבי הלחימה בלבנון ובעזה, ומופיעה גם במהלך הסבבים עצמם.
אבל המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר מפריעה לאופן שבו מיקמנו את הפסקות האש כחלק מניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא מפריעה, משום שהיא פועלת במקביל בשני מודלים של מלחמה: של המלחמה המתמשכת ושל המלחמה המסורתית. המודל המתמשך בנוי מחזרות של רגיעות ושל סבבים. המודל המסורתי, להבדיל, הוא המלחמות של פעם, שיש בהן טובים ורעים, התחלה וסוף, והפסד וניצחון. "חרבות ברזל", או איך שלא יקראו לה בעתיד, היא מלחמה שאמורה להסתיים בחיסול היריב שרשעותו היא אולטימטיבית. אבל זו גם מלחמה שצריך לתת בה הפסקות אש בשל הדין הבינלאומי, בשל הדאגה להשבת השבויים, ובשל העובדה שככה אנחנו מתנהלים מול חמאס כבר כמעט עשרים שנה. הכפילות הזאת מלווה את החדשות האחרונות על ההסכם המתהווה של הפסקת אש, הכוללות את הטענה שחמאס מקווה שההפוגה תתארך ולבסוף תוביל לסיום המלחמה.
התעתוע של יעדי המלחמה מסביר את החרפת הרתיעה שפיתחנו מהפסקות אש, אפשר לקרוא לזה: ceasefire aversion. בשבוע שעבר פורסם ב"מוסף הארץ" ניתוח שבו הצעתי שההנהגה, הצבא והציבור נרתעים מהפסקות האש משום שהן מסמנות יותר מדי: גם רגיעה, גם לחימה, גם מוסר, גם טקטיקה. ובעיקר – הפסקות האש מסמנות את חוסר השליטה על הלחימה ועל מחיריה. פרדוקסלית, הציבור נרתע מהן אפילו יותר מרתיעתו מהלחימה עצמה.
מחקר ביחסים בין-לאומיים בוחן את הפסקות האש כ"אמצעי" – ככלי שעוזר להפחתת האלימות, או שמא דווקא תורם להגברתה. ב"הארץ" הצגתי כיצד האמצעי הזה התנתק מעולם של מטרות, ומשמעותו ותכליתו נשחקו. ברשימה הזאת של "בחברת האדם" אציג חלק אחר במחקר: ניסיון לבחון את הפסקת האש כאינטרוול – צורה שבכלל לא מדברת את השפה של מטרה ואמצעי.
המרווח – האינטרוול – מעסיק את דון הנדלמן על שום הפוטנציאל הקיים בו לפרוע סדרי עולם. האינטרוול כולל המשכיות ורצף בין מקטעים, אבל גם את ההפך – הפסקה, פער ושבר. לכן "האינטרוול יכול להיהפך לצורת הכניסה של עצמו ולצורת היציאה של עצמו", באופן שאיננו תלוי בסובב אותו. בו-הזמניות של המשכיות ושל קטיעה מייצרת תנועה, כך שהאינטרוול "פותח מרחב/זמן באופנים שלא היו קיימים קודם לכן" (עמ' 260 בספרו של הנדלמן, התרגום של ניצן רותם).
17 הפסקות האש בצוק איתן היו חלון שהמדינאים ואנשי הצבא פשוט לא הצליחו לסגור. כל הרטוריקה והאסטרטגיה שהם גייסו כדי לתחום את הפסקות האש רק הבליטו את הריבוי ואת החזרתיות הטמונים בהן, את היותן צורה פתוחה – זמן הנפתח בעת הלחימה. זהו האינטרוול: בו-זמניות של לא לחימה ולא הימנעות מלחימה. השלילה הכפולה הזאת מתרחשת בהווה, בלי קשר להבטחות העתיד.
החזרתיות של האינטרוול מתגלה בכינויים שאנשי צבא וממשל הצמידו להפסקות האש: מינורית, טקטית, מדינית, מוגבלת, ניתנת להארכה, ועוד ועוד מאפיינים ודימויים, לפרקים סותרים. במלחמה הנוכחית אנחנו פוגשים את המילה הפוגה.
האינטרוול חוזר במקצבים לא צפויים: 12 שעות של הפסקת אש, שלושה ימים, חמישה, ואז יום; שנה ואפילו שנתיים ואז ארבעה חודשים. אבל הריבוי הוא לא רק בצורה ובמקצב, אלא גם ביעדים החמקמקים של הפסקת האש, כמו הקלה הומניטרית או יציאת הכוחות מרצועת עזה.
אז קראתי להפסקות האש אינטרוול, ואפיינתי את תכונות האינטרוול – הריבוי, החזרתיות, הפתיחות, הווריאציות. מעבר לכך, כשלתי. מה השלילה הכפולה – שלילת האש ושלילת הפסקתה – עושה שלא במסגרת תפיסות תרבותיות? פה המוח שלי נסגר, אפשר להרגיש את זה פיזית קורה. רעיונות יתקבלו בברכה, כמה טוב שאנחנו בחברת האדם, אתר ששיחה היא מתכניו המרכזיים.
עוד בנושא: