סמלי מפתח

אלימות איטית מתפרסת לאורך זמן רב, במהלכה נגרמים נזקים מצטברים באופן הדרגתי. תקופת הזמן הארוכה מאפשרת שחיקה של הנפגעים, הסתגלות ונרמול של האלימות ולכן מסובך להבחין בה, לסווג מתוכה רגע אחד שאותו אפשר להגדיר כהפעלת אלימות קשה.

מכירים את המשל על הצפרדע במים הרותחים? אם תניחו אותה בסיר מבעבע היא תקפוץ מיד החוצה, אבל אם תרשו לה לשחות במים נעימים ותרתיחו את הסיר לאט לאט היא תשאר בו עד שתמות.

מוסר ההשכל הוא שכאשר אנחנו נמצאים בסיטואציה שמסלימה ככל שהזמן עובר, קשה לנו יותר להבחין ולהתנגד אליה. הסיפור הזה ממחיש אולי פיסה מתוך החוויה המורכבת של קורבנות תחת "אלימות איטית", מושג שטבע ההומניסט וחוקר הסביבה רוב ניקסון (אוניברסיטת פרינסטון).

בספרו, Slow Violence and the Environmentalism of the Poor הוא מסביר כי אלימות איטית מתפרסת על פני תקופה ארוכה במהלכה נגרמים נזקים מצטברים באופן הדרגתי. עם הזמן הנזקים מצטברים, אולם במקביל מתקיימים שחיקה של הנפגעים, הסתגלות ונרמול של האלימות ולכן מסובך להבחין בה, לסווג אותה ולבודד מתוכה רגע אחד שאותו אפשר להגדיר כהפעלת אלימות קשה. בנוסף, באלימות איטית יש לרוב השהיה בין הפעלת הכוח לבין האפקט המשמעותי על חיי הקורבן או צאצאיו.

זוהי לא אלימות מתפרצת ומיידית ואין בה את ה"דרמטיות" אשר מעוררת לרוב תגובה חזקה של הזדעזעות בקרב מי שנחשף אליה. זו אולי אחת הסיבות שאלימות איטית זוכה לסיקור לוקה בחסר במדיות השונות ובתקשורת. היא מאופיינת בהדרגתיות ומורכבות שפחות מתאימה לאופן הסיקור המודרני והמהיר.

דוגמה להפעלה של אלימות איטית ניתן לראות בנפגעים ממשבר האקלים, כאשר מדינות עשירות מהצפון הגלובלי כמו קליפורניה וניו יורק אחראיות לרוב המוחלט של זיהום האוויר, בירוא היערות, שריפת הדלקים, זיהום מקורות מים מתוקים ופליטות גזי החממה, ואילו הנפגעות העיקריות מאסונות האקלים הן מדינות עניות מהדרום הגלובלי שבתחומן מצטברים סיכונים אקלימיים והרי זבל ופלסטיק מהמערב.

דוגמה נוספת לאלימות איטית מוצגת במחקרה של שחר שלוח (אוניברסיטת תל אביב) בקרב רועים פלסטינים, החיים בשטחי C תחת שליטה ישראלית, ובקרב אקטיביסטים יהודים, שבאמצעות "נוכחות מגינה" מנסים לסייע לרועים בשמירה על עדריהם ועל שגרת יומם. האלימות שהרועים חווים מתבטאת בין היתר בהגבלות תנועה של בני אדם ובעלי חיים במרחב ומניעת גישה למקורות מים; ובהפרעות של מתנחלי מאחזים לא-חוקיים כמו דריסת עדרים מכוונת, שיבוש הרעייה ופגיעה ברכוש. הפרעות יומיומיות אלו משפיעות הן על מצבן הכלכלי והנפשי של קהילות הרועים והן על סביבתן הביופיזית. צמצום אזורי המרעה מוביל לרעיית יתר באזורים "הבטוחים", בעוד שהגבלות תנועה והחרמות ציוד מאיימות על שימור המחזורים החקלאיים.

שלוח מתארת את הישענותם של הרועים הפלסטינים, כמו רועים אחרים בעולם, על הסביבה לשם קיומם. היא מציגה את העוצמה שבאלימות הרב-ממדית כלפיהם: העבודה היומיומית למחייתם הופכת קשה ומתוחה יותר ורווחית פחות, ובמקביל נכפית עליהם רעיית יתר הפוגעת בתהליכי התחדשות של הצמחייה באדמה שהיא מרחב המחיה שלהם. במהלך עבודת השדה שלוח תעדה שינויים משמעותיים בתזונת העדרים ותלות הולכת וגוברת במספוא קנוי הגורמת להפסדים כלכליים עצומים. בנוסף לכך היא הציגה הסכמים דרקוניים עם אנשי המאחזים שבמסגרתם הבטחות להפחתת האלימות מהצד היהודי "נקנות" בתמורה לצמצום מרחב הרעייה מהצד הפלסטיני; והפחתה בפעילות הנלווית למרעה כמו מפגשים עם בני משפחה וחברים בשטח, הפסקות תה עם ארוחות משותפות וליקוט. נוסף על כך ההאכלה וההשקיה של הצאן בסביבה הביתית מגבירה את העומס על בני המשפחה ובעיקר על הנשים.

מאחר שזו אלימות איטית, שנתפסת פעמים רבות בעיני הקהל הישראלי כלא דרמטית או לא משמעותית, קשה יותר לגייס תמיכה ולפעול למיגורה  (ואכן הרועים מציינים שאיש אינו שומע אותם – לא ברשות הפלסטינית, לא בישראל ולא בעולם). אולם, אף שמשפחות רועים רבות נשברו ונטשו את הקהילות, בני משפחות אחרות מבטאים נחישות ומחויבות להמשיך בשגרת הרעייה על אף הקשיים, ומקווים לשינוי לטובה. זוהי התנגדות איטית (אקטיבית ובלתי אלימה) לאלימות האיטית.

עוד בנושא: