אנתרופולוגיה לשבת

דן קוטליאר ורפי גרוסגליק בוחנים את התהוותה של תפיסה חדשה אודות ה״אנושי״ המתמקדת בקשר ההדוק שבין אנשים לחיידקים. קוטליאר (החוג לסוציולוגיה, אוניברסיטת חיפה) וגרוסגליק (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון), מנתחים את אופן ייצורה של תפיסה זו במעבדות המחקר ובעולמות ההיי-טק ומצביע על האופנים בהם היא מתערערת ומשתנה תוך שהיא הופכת להיות תפיסה פופולרית בציבור הרחב ולסחורה. הם מראים שלמרות ההבטחה של תפיסה זו ושל האלגוריתמים לתזונה מותאמת אישית, למתיחת הגדרתו של האדם אל מעבר לאנושי, הרי בסופו של דבר, הם רק מחזקים את האינדיבידואל האנושי ואת הנחות היסוד של הקפיטליזם בן זמננו.

במאמרם, On the Contesting Conceptualization of the Human Body: Between ‘Homo-Microbis’ and ‘Homo-Algorithmicus’ אשר פורסם בכתב העת Body and Society, בוחנים קוטליאר וגרוסגליק את אופן ייצורה של תפיסה חדשה אודות ה״אנושי״ במעבדות המחקר ובעולמות ההיי-טק ומצביעים על האופנים בהם היא מתערערת ומשתנה תוך שהיא הופכת להיות תפיסה פופולרית בציבור הרחב ולסחורה בשוק.

הם מצביעים על המשמעויות החברתיות הגלומות בהצטלבותם של שלושה תחומי מדע וטכנולוגיה: מדע המיקרוביום האנושי, עולמות האלגוריתמים והבינה המלאכותית; ותחום התזונה מותאמת אישית. בהתאם, המאמר בוחן כיצד אפיסטמות מיקרוביאליות (דהיינו ייצוג של ידע על מיקרואורגניזמים) ותובנות מדעיות על אודות יחסי אדם-מיקרוב "מתורגמות" ומועברות מזירת המדע אל השוק ואל חיי היומיום. כיצד התפתחויות מדעיות מיקרוביולוגיות נודדות ממעבדות המחקר אל השיח ציבורי-פופולארי העוסק בקשר שבין תזונה, גוף, ובריאות? וכיצד הן מגולמות במוצרים, סחורות ושירותים שונים?

חקר המיקרוביום, דהיינו, ההתייחסות המדעית בת-זמננו לטריליוני המיקרואורגניזמים – חיידקים, פטריות מיקרוסקופיות, ארכיאות ווירוסים השוכנים בגופינו והסובבים אותנו  – הוא תחום המצוי כיום בחזית  המדעית. הרכב הקהילות המיקרוביאליות שכל אחד ואחת מאיתנו מארח/ת (על העור, במערכות הרבייה וההנקה, בפה ובמערכת הנשימה, ובעיקר במערכת העיכול) מהווה—כך על פי מדע המיקרוביום האנושי— מערכת ביולוגית השלובה ללא היתר בגוף האדם. בהתאם, מדעניות ומדענים, אנשי רוח ותקשורת וחברות טכנולוגיה – מקדמים תפיסה חדשה אודות האדם –  תפיסה הרואה בו ישות פוסט-אנושית, המאופיינת בסימביוזה (יחסי גומלין, צוותאוּת) עם סביבתן המיקרוביאלית.

באופן ספציפי, התפתחויות טכנולוגיות הקשורות לריצוף החומר הגנטי המיקרוביאלי ופיתוח אלגוריתמים מתקדמים לעיבוד נתוני-עתק הובילו להתבססותו של תחום המחקר המכונה "חקר המיקרוביום האנושי". תחום זה מתמקד במטען הגנטי הכולל של טריליוני המיקרואורגניזמים השוכנים בתוך או על גוף האדם. מחקרים רבים בתחום הראו כי הפעולות הבסיסיות ביותר של גופנו – כמו פעולתה של מערכת החיסון, או זו של מערכת העיכול – תלויות לגמרי בפעילות מיקרו-אורגניזמית. יתרה מכך, חלק מהמחקרים בתחום טוענים שכל התכונות המאפיינות אותנו כבני אדם, ולכאורה מייחדות אותנו ללא עוררין מצורות חיים אחרות – החשיבה, הרגש, התודעה –  כל אלה הן תוצאה של הקשרים המורכבים בין בנות ובני האדם לבין הקהילות המיקרואורגניזמיות שבסביבתם ובקרבם.  

ההתפתחויות הללו בחקר המיקרוביום האנושי מציבות אתגר לכמה מהנחות היסוד שעומדות בלב התפיסה המערבית על אודות האדם והעולם, ועל כמה מונחים בסיסיים שהנחו את החשיבה האנושית במאות השנים האחרונות, כמו: טבע-תרבות, עצמי-אחר, אובייקט מול סובייקט, פנימיות מול חיצוניות, מחלה מול בריאות ואף חיים מול מוות. תגליות בתחום זה מוצגות בשנים האחרונות כמהפכות אפיסטמולוגיות ואונטולוגיות המשנות מן היסוד את תפיסת טבע האדם – גופו, תכונותיו והתנהגותו –  ומצביעות על מרכזיותם של יחסי אדם-מיקרוב.

הטענות המוצגות מפי מדעניות ומדענים בולטים בחקר המיקרוביום האנושי נשמעות מרחיקות לכת, עד כדי כך שנדמה כי לא ניתן עוד להגדיר את האדם על פי יכולות החשיבה הייחודיות לו (Homo Sapiens), העשייה האנושית (Homo Faber), או היכולת הפרשנית-הסימבולית (Homo Symbolicus). במקום זה יש לראות ב"אנושי" "הומו-מיקרוביס" ((Homo Microbis: האדם המוגדר באמצעות קשריו המורכבים עם סביבתו, ובעיקר באמצעות קשריו עם שלל יצורים ומינים מיקרוסקופיים.

המושג 'הומו-מיקרוביס' (שנטבע על ידי האנתרופולוג סטפן הלמרייק) מכוון לישות ביולוגית המאופיינת בהיעדר אינדיבידואליות או אוטונומיות, וכזו שאינה מובחנת מסביבתה או מתוחמת בגבולות המפרידים בינה לבין הטבע. מושג ה"הומו-מיקרוביס" מתאר את גוף האדם כמאופיין בריבוי (multitude), כגוף שוקק חיים, המקושר תמידית עם סביבתו המיקרוביאלית. חשיבה פוסט-אנושית זו מערערת את תפיסת האינדיבידואל האנושי המקובלת. לפיה, אנו– האנושיים/יות – לא רק פועלות ופועלים  כנגד המיקרואורגניזמים (למשל, באמצעות חיסונים), ולא רק ממשטרות אותם על ידי הרחקתם מגופינו וממזונותינו (למשל באמצעות הגיינה או פיסטור), ואף לא רק מנצלים את תוצרי פעולתם להפקת מוצרי מזון (לחם חמצת, גבינה צרפתית, או קימצ'י קוריאני) – מחקר המיקרוביום מראה כי הם, המיקרובים, זה אנחנו; ואנחנו זה הם.

תובנות אלה קשורות, כאמור, בהתפתחויות טכנולוגיות ובשילובן של טכנולוגיות המבוססות על נתוני עתק ועל מנגנוני חישוב אלגורתמיים. התפתחויות טכנולוגיות אלה, כמו גם תרבות הסטארט-אפ וההיי-טק המחלחלת לעיסוק המדעי, הובילה לכך שעיסוק בטשטוש הגבולות שבין האנושי והמיקרוביאלי לא נותר רק בגבולות מעבדות המחקר ופרץ עד מהרה לזרם המרכזי של הזירות התקשורתיות ושל השיח הציבורי במדינות הצפון הגלובלי, ואף קיבל ביטוי ביוזמות מסחריות שצצו 'כפטריות שבגופינו' – מרביתן קשורות למוצרי צריכה ושירותים העוסקים בקשר שבין מיקרואורגניזמים ותזונה.

קוטליאר וגרוסגליק עומדים על מגבלותיהם של הניסיונות הללו למתיחת הגדרתו של האדם אל מעבר לאנושי ולחציית גבולות אונטולוגיים ואפיסטמולוגיים בין האנושי למיקרוביאלי.

המאמר מראה כי אם בשיח המדעי הביולוגי הגבולות שבין המיקרוביאלי לבין האנושי מטשטשים, הרי שבאופניי יישומן של תובנות מדעיות אלה – למשל בהמלצות התזונה מבוססות מדע מיקרוביאלי – הרעיונות האלה מתממשים דווקא תוך העמקת העצמי האנושי ותוך חיזוק של תפיסות  אינדיבידואליסטיות, המנוגדות לכאורה לרעיונות פוסט-הומניסטיים וסימביוטיים. כלומר, המאמר מראה כי יותר מאשר קידום שינויים בתפיסת האדם, גופו ויחסיו עם סביבתו,  מסחור רעיונות מדעיים העוסקים בקשר שבין אדם-תזונה-מיקרוב מעצים דווקא תפיסות מודרניסטיות, היפר-אינדיבידואליסטיות. כך, מתגלה חיזוקן של מגמות  ה–personalization of everything האופיינית לתרבות הידע והטכנולוגיה של הקפיטליזם בן זמננו, לרבות מגמות של כינון 'עצמי נאו-ליברלי' – דהיינו, סובייקט המרוכז בממשליות של העצמי  (governmentality of the self), בניהול, קידום, טיפוח, מדידה וניטור העצמי האנושי וגופו.

זאת ועוד, המקרה של תזונה מותאמת אישית ומבוססת מדע מיקרוביאלי מראה כי בניגוד לדיאטות ולפרקטיקות קודמות של צורות אכילה (דהיינו, תהליך צריכת מזון המשוקע בתוך הקשר חברתי-תרבותי) מדובר בפרקטיקה שאינה מתבססת על ידע תרבותי מקומי או על מומחיות אנושית – לא על תזונאים, רופאים, אנשי דת או מנהיגים, לא על ידע הקשור למאפיינים התזונתיים של האוכל, ואף לא על ידע תרבותי המועבר לאורך הדורות – אלא על נתוני-עתק ועל ניבוי חישובי. כלומר, ההומו-מיקרוביס הוא בהכרח גם הומו-אלגוריתמיקוס (Homo-Algorithmicus)  -סובייקט המורכב מחישובים אלגוריתמים של טריליוני פיסות מידע מיקרוביאליות ואנושיות.

כך, תפיסת העצמי המיקרוביאלי שזורה ללא היתר עם תפיסות תרבותיות וכלכליות-פוליטיות המבכרות את מעמדו של האינדיבידואל האנושי, ועם תפיסות אלגוריתמיות שממסכות את הידע אודות האינדיבידואל וגופו.

עוד בנושא: