אמפתיה מהשוליים – או למה מציינים את אירועי יהדות אתיופיה בקהילה הרפורמית?
חג הסיגד ויום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל הם שנים מהאירועים המרכזים של קהילת ביתא ישראל (יהודים יוצאי אתיופיה). אך מדוע אירועים מצוינים גם בקרב קהילה רפורמית שרוב חבריה אינם יוצאי אתיופיה? בעזרת עבודה אתנוגרפית טוען אלעזר בן לולו (אריאל) שהסולידריות בין שתי הקהילות בנויה ומבוססת על תפיסות חברתיות וחוויות של ניכור חברתי וטראומות הגירה. במאמר שפורסם בכתב העת Religions טוען בן לולו שהמוטיבציה הפוליטית הזו לסמן את הנרטיב של 'האחר', במיוחד כקבוצה דתית מודרת הנלחמת נגד המונופול היהודי האורתודוקסי בישראל, מסמנת את הקהילה הרפורמית כגורם שוויוני שנותן קול למודרים .
"… חלק ממה שזה אומר להיות "ישראלי" זה להרגיש כאב. כאב לאומי. אובדן שכול. הרבה בישראל לא מכירים את הסיפור שלנו בכלל, הם חושבים שעלינו על מטוס ורק הגענו. כמובן שזה לא ככה, ובגלל זה כל כך חשוב לעשות את הערב הזה, לזכור, להנציח, ובמיוחד שזה קורה במסגרת הקהילה הרפורמית – זו שעדיין נלחמת על המקום שלה עצמה…"
כך מתארת חברת הגרעין הקהילתי בגדרה (המורכב מיוצאי\ות אתיופיה) את הערב שאורגן בקהילת יוב"ל (קהילה רפורמית בגדרה) לציון יום הזיכרון לנספים מסודן בדרכם ארצה. במהלך עבודת השדה שלי בקהילות רפורמיות ישראליות איתגר אותי תמיד המשא ומתן הבין-תרבותי שהן יוצרות מול אוכלוסיות שונות באותם המרחבים שבהם הן פועלות, ובמיוחד עם קבוצות שעדיין נאבקות בעצמן בגילויי אי-שוויון והדרה (הקהילה הלהט"בית, פלסטינים ערביי ישראל ועוד).
במאמר חדש זה, שהתפרסם בכתב העת Religions, אני בוחן כיצד מבוצעים בקהילה שני אירועים המזוהים עם הקהילה האתיופית: הסיגד, ויום הזיכרון לנספים מסודן. הקהילה כאמור אינה כוללת את יוצאי אתיופיה, ובעלת אופי דתי ותרבותי השונה ממסורות ביתא ישראל. אולם, שתי הקהילות מתמודדות, כך אחת באופן שונה, עם סטריאוטיפים ואי שוויון מוסדי וציבורי בישראל. המפגש הייחודי שנוצר בין הקהילה הרפורמית לבין הקהילה האתיופית מזמין דיון תיאורטי על המושגים "אמפתיה" ו"שוליים"; מה פירוש הדבר לייצר אמפתיה שמגיעה מן השוליים? ומאיזה סוג של שול? זאת, בהנחה וקיימת א-סימטריה בחוויית הדרתן של שתי הקהילות והתמקמותן הסוציו-פוליטית בחברה; א-סימטריה שחברי וחברות הקהילה מכירים בה. האתנוגרפיה בוחנת כיצד כיצד בכל זאת נוצרת סולידריות ואמפתיה בין שתי הקהילות.
הסוציאליזציה של יהודי אתיופיה (ביתא ישראל) בחברה הישראלית מסומנת הלכה למעשה על ידי ביצוע מנהגים וטקסים תרבותיים כדי לבסס את המסורת הייחודית והנרטיב האתני הקולקטיבי שלה. הסיגד הוא חג הנחגג בכ"ט במרחשוון, כאשר הקהילה מציינת את דבקותה בציון בחידוש הברית בין העם היהודי, בה' והתורה. נרטיב זה של השיבה אל המולדת הנשכחת בא לידי ביטוי וממוסגר בהקשר טראגי גם על ידי קיום יום הזיכרון לבני קהילת יהודי אתיופיה שנספו במהלך מסעם לישראל כל הדרך מסודן. שני מועדי הנצחה אלו תומכים בנרטיב של ביתא ישראל ומקדמים את ההכרה הציבורית בקהילה זו.
לעומת מאמר אחר שפירסמתי על שיתוף הפעולה הרפורמי-אתיופי סביב הסיגד (שהתפרסם בכתב העת "עיונים" -כרך 32 – ב2019) ובו עמדתי על חשיבות המגדר כקטגוריה מרכזית שמניעה את העשייה, אך גם כזו המאשררת מגמות של סדקים בפמיניזם הלבן, בדיון זה אני דווקא בוחר להתמקד בסולידריות שנוצרות על רקע חוויות של ניכור והדרה חברתית, בד בבד לטראומות של הגירה. כך, נראה שלעיתים החיבור הבין-אישי שנוצר לאו דווקא מגיע מאידיאולוגיות גבוהות, מאחיזה במטא-נרטיבים ותפיסות עולם גדולות, אלא דווקא מהסיפור הפרטי עצמו; למשל, הנרטיב של הזיכרון האישי מגויס למלאכת הסולידריות, גם אם "המרחב\הזמן של הזיכרון" הוחלף מסודן לפולין הרחוקה של 1945.
המוטיבציה הפוליטית הרפורמית הזו לסמן את הנרטיב של 'האחר', במיוחד כקבוצה דתית מודרת הנלחמת נגד המונופול היהודי האורתודוקסי, מסמנת את הקהילה כזירה שמבקשת להשמיע את קולותיהם של המודרים והמושתקים בחברה הישראלית. העובדה שרוב חברי וחברות הקהילה הם ישראלים 'צברים' [ולא אמריקנים כפי שנהוג לחשוב או כפי שמפרסמים מחקרים קודמים] שופכת אור על האופן שבו תפיסתם כרוב, ולאו דווקא כמיעוט, מבנה את העשייה הקהילתית, ובכך מייצרת אמירה ביקורתית על ההגירה ואתגרי ההתאקלמות שלה במרחב האתנו-לאומי.
בד בבד, חברי וחברות הקהילה הרפורמית, מכירים בפריווילגיות שלהם, כלבנים, צברים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, לצד התמודדות עם חוויות של הדרה וניכור כמי שמשתייכים לתנועה דתית שסובלת מדה-לגיטימציה מתמשך. כך, שמעבר לאידיאולוגיה דתית ליברלית שמקדשת פלורליזם ורב-תרבותיות בשם היהדות בת זמננו, הפרשנות של העשייה הדתית של הקהילה מתגלה כפרקטיקה פוליטית של ממש המציע אפיסטמולוגיה חדשה על רוב\מיעוט, על אנחנו\הם, על מרכז\שוליים.
מתוך הסידור הרפורמי הישראלי החדש "תפילת האדם" (עריכת הרבה פרופ' דליה מרקס והרבה ד"ר אלונה ליסיצה
צילום תמונה ראשית: דניאל גרץ
עוד בנושא
עוד על בן לולו