אנתרופולוגיה לשבת

מאמר של אלעזר בן לולו (אריאל), על חגיגות ט״ו בשבט בקהילה רפורמית אשר פורסם לפני כשנתיים בכתב העת Contemporary Jewry. במאמר מציג בן לולו ניתוח אתנוגרפי של סדר ט"ו בשבט רפורמי-ישראלי. לטענתו, בקהילה הרפורמית, המבוססת על ערכים דתיים ליברליים, הריטואל המסורתי הוא פרפורמנס של דתיות נשית. משלב ההכנה והארגונים דרך ביצוע הריטואל עצמו, חברות הקהילה מעניקות משמעויות מגדריות שונות לסמלי החג ולדרשת הרבה, החושפות את התייחסותן לגופן, לגילן המתבגר ואף אחת כלפיי השנייה. בעשייתן זו הן לא רק מייצרות אחיות וסולידאריות נשית, אלא אף מטשטשות את הגבול בין המרחב הביתי לבין המרחב הקהילתי.

 תסתכלו על היין האדום – זה המודעות של אחדות הניגודים של השלם של האחד.
זה בשלות, זה להיות בתודעה. הנה התאנה – אוכלים אותה בשלמות, זה נכנס לקיבה, מתעכל, נכנס למחזור הדם, נכנס לתאים, ואנחנו אחד. לא זרקתי את הקליפה, ולא השארתי את הגרעין שלה בחוץ. אכלתי אותה שלמה. הגוף והנפש זה אחד. אין באמת הפרדה, תבינו, זו תודעה שאדם יודע לקבל הכל שנמצא תחת השמים להיות באחד. זה מחזור הקיום האנושי. זו הבריאה! … אנחנו בתור נשים הכי צריכות להבין את זה, כי הגוף שלנו כל חודש עובר מחזור. כמו התאנה הזו. לכן כתוב אהבת ל-רעך כמוך, ולא רעך. זה לא חוכמה לאהוב את האחר כמו שאתה אוהב את עצמך, זו טעות מרה. ה-ל' הזו חשובה. צריך להיות במודעות ל-אהבת חינם, ליצור מודעות ל-אהבה. אהבה שווה אחד, בגימטרייה. להיות באמפטיה בחמלה באחד, בכל דבר של הבריאה, לדאוג לחי לצומח, לבעלי חיים. זו אהבה לפי התורה

סדר (נהוג גם לכנות "תיקון") ט"ו בשבט נוצר על-ידי המקובלים במאה השש-עשרה ביוזמת האר"י וחסידיו מתוך שאיפה להעניק לכיסופי הגאולה ביטוי בחיים הדתיים של העם. בהדגשת הקשר בין האדם לבין הטבע, העלו את היום לדרגת חג ותיקנו לאכול בו מפירות הארץ ולומר שירות ותשבחות על הפירות. מנהג זה שנפוץ תחילה בין הספרדים, נתקבל אחר כך בשאר קהילות ישראל ונכנס לספרי ההלכה הרשמיים. בשנים האחרונות ניתן לזהות את הופעתו המתחדשת של מנהג קבלי זה. עמותות חברתיות, תנועת ההתחדשות היהודית וקהילות שונות מקיימות את הסדר המקובל בשילוב טקסטים, שתיית יין ואכילת פירות יבשים. בתיקונים אלו מוצעות פרשנויות שונות לסמלי החג המנטרלות יסודות מטא-פיזיים קבליים ויוצקות מגוון רחב של פרשנויות למציאות החברתית, לסוגיות אקולוגיות ולפוליטיקה המרחבית.

במסגרת מחקרי האתנוגרפי בקהילה הרפורמית רות דניאל ביפו, שבוצע בין השנים 2014-2017, קיימתי תצפיות בסדר ט"ו בשבט. במאמרי שפורסם בכתב העת  Contemporary  Jewry  אני בוחן כיצד משלב ההכנה והארגונים דרך ביצוע המנהג עצמו, מעניקות חברות הקהילה משמעויות מגדריות שונות לסמלי החג ולדרשת הרבה, החושפות את התייחסותן לגופן, לגילן ואף אחת כלפיי השנייה. בעשייתן זו הן לא רק מייצרות ארשת של תמיכה, חברות וסולידאריות מגדרית, אלא אף מטשטשות את הגבול בין המרחב הביתי לבין המרחב הקהילתי.

הנה קטע מיומן השדה:

…. לסדר תשע"ז הגעתי מוקדם יותר מהשעה שצוינה על גבי ההזמנה. שבוע לפני כן, בתום השיעור השבועי בבית המדרש הקהילתי, ביקשה ממני אחת מחברות הקהילה להקדים על מנת שנוכל לשוחח בנחת. עם כניסתי לבית ההארחה, שם הקהילה מקיימת את פעילותיה, ניגשתי לאילנה, אחת מחברות הקהילה הוותיקות, תושבת יפו בשנות השישים לחייה. כשהיא לבושה בשמלה שחורה וכובע לראשה, אוחזת צלחות פלסטיק ומסביבה מתנדבות נוספות המחלקות לקערות את הפירות היבשים מתוך שקיות, היא הושיטה לי תמר בחיוך ואמרה: "תאכל, זה עולם העשייה – המחקר שלך יהיה טוב יותר עכשיו". חייכתי אליה בחזרה ולקחתי מידה את התמר.

דינה, אחת מחברות הקהילה הוותיקות, עמדה בסמוך אלינו, ולצידה שני ילדים קטנים. בידיה שקית עם פירות יבשים שלדבריה נקנו בשוק במיוחד בשביל הסדר. בהמשך לדבריה של אילנה, היא הדגישה שהיא רואה בפירות דימוי לנכדיה:

הנה, הבאתי בננות מיובשות, מהכרמל. והבאתי את הנכדים – זו היצירה שלי. זו ההוכחה שזה לא סתם סיפורים כל מה שמירה (רבת הקהילה) אומרת. הם גדלו הילדים שלי, והביאו לי נכדים. מה נשאר, אנחנו אוטוטו לא כאן. אנחנו עברנו את השלבים של התיקון (הסדר). התיקון שלנו אוטוטו מסתיים.

מה זאת אומרת? השיבה מרים, חברת קהילה.

דינה בתגובה: אנחנו כבר פירות יבשים – תסתכלי על עור הפנים שלי (צוחקת). יש לנו קליפה, הבאנו בריאה, היינו בעולם העשייה, ואוטוטו כבר לא נהיה. זה בדיוק כמו מה שעברנו. הבאנו ילדים. הקליפה זה כמו הרחם ששמר על הילדים שלנו. בסוף תולעים יאכלו אותנו בשלמותנו. כולל הגרעין (צוחקת). אנחנו גלגול.

 – בהקשר לתוכן השיחה, הצטרפה חברת קהילה אחרת וסיפרה על מסורת אבלות משפחתית: אצלנו כשמישהו נפטר אז כל הנשים מסדרות קערות עם פירות יבשים בשבעה. זה מנהג. אוכלים אגוזים, וצימוקים. הנשים היו דואגות להכל. אני זוכרת שאחות של אימא שלי הביאה לנו מגשים גדולים, כשאבא שלי נפטר. ככה זה אצל הפרסים – נשים עובדות קשה גם בשבעה.

דינה: מגשים גדולים? אני חשבתי שפרסים קמצנים. זה לא נכון שפירות יבשים זה רק אצלכם. אצלנו זה גם ככה. אבל, במימונה" (צוחקת).

אני: רגע, אני לא מבין. אז פירות יבשים זה סמל לאבלות או לשמחה?

דינה: מה נראה לך… נו ברור, הם יבשים. הם מתים הם לא חיים. אין בהם כבר אוויר, אין כלום. קווץ', מקומטים כולם.

 בהמשך הערב, הסבירה רבת הקהילה, הרבה מירה רז, שידועה בגישתה הרוחנית, את משמעות הסדר:

תיקון ט"ו בשבט זה מנהג קבלי. תעשו דיליט (Delete) על כל מה שאתם חושבים, שקבלה זה רק קמעות ונחשים. קבלה באה מהמילה הפשוטה 'לקבל', כמו שכתוב במסכת אבות – ככה התקבלה התורה שבכתב וזו שבעל פה וככה התקבלה גם הקבלה – שהיא פנימיות הטקסט של התורה. זה התקבל באופן נסתר, זה בשורשים בהטיות בפעלים, זה לא משהו מיסטי זה ידע שהתקבל, כמו התורה שבעל פה והתורה שבכתב, ידע ידע ידע, פעם בגלל כל מיני סיבות הידע נשמר לעלית של החכמים. ולגברים בלבד. היום זה לא ככה. והקהילה שלנו מוכיחה את זה.

מה באנו לתקן היום?! את המודעות, זה לתקן עולם: לתקן אפליה, לתקן אי-שוויון, לתקן גזענות. לתקן את הראש, לתקן מחשבה שיוצרת מלחמה, אם היא לא תתחלף למחשבה אחרת אז המציאות לא תשתנה, כמו בחיים האישיים שלנו, שהם כמו החיים העולמיים שלנו, וכמו החיים החברתיים. מי הם מקבלי ההחלטות והעולם – זה אנשים, בני אדם. עם שכל עליון ושכל תחתון. צריך לעלות לשכל העליון ולעשות תיקון עולם. אתם מבינים כמה המושג הזה מושרש במסורת שלנו ב-DNA הרוחני הלאומי שלנו. תבינו! היעוד שלנו זה לתקן את העולם. בכל סידור תפילה יש "עלינו לשבח"…. ושם כתוב לתקן עולם במלכות שדיי. וזה גם בתפילה, ויש מי שאומרים שאת התפילה הזו אמר יהושע בן נון שהקיף את חומות יריחו שבע פעמים והחומות נפלו. המסר של התפילה הזו ראוי שייאמר מול חומות יריחו – קחו זאת כמטפורה. כל אחד וחומות יריחו שלו שיפיל אותם. ואם יתחבר לעלינו לשבח אז יפלו חומותיו שלו.

אז התכנסנו כאן היום כי הפירות וכוסות היין הם הטקסטים שלנו, העולמות שלנו: היצירה, הבריאה, האצילות והעשייה. הבעל שם טוב אומר שבכל מאכל יש ניצוץ רוחני, ניצוץ של קדושה ששייך לנשמת האדם שאוכל אותו. זה לא טקסט שאנו לומדים, אלא ארבע כוסות של יין. הכוס הראשונה רק יין לבן, הכוס השנייה היא הרבה לבן קצת אדום, השלישית הרבה אדום וקצת לבן, הכוס הרביעית רק יין אדום (מצביעה עליהן). יש פה משחק של הצבעים. אתם רואים? זה טקסט!

 כי האישה עץ השדה

סדר ט"ו בשבט הקהילתי מלמד על האופן שבו חברות הקהילה מסמנות חוויות חיים שונות, מנסחות את השינוי שחל בגופן, זוכרות ומיישמות נורמות מגדריות משפחתיות, קושרות עצמן לביתן ולמשפחתן, ויוצרות התקשרויות אחת עם השנייה. אמנם, השתתפות בטקס דתי בספירה הציבורית עשויה לייצר פרקטיקה לשחרור האישה מעולמות תוכן שהיו סגורים בפניה. אולם, חרף זאת, חברות הקהילה קושרות עצמן לבית, מביאות את הבית ואת יושביו אל שולחן הסדר הקהילתי. זאת באמצעות אפיית עוגות, אימוץ דפוסים התנהגותיים ודרך שיתוף בזיכרונות עבר. כך מתגלה ההשתתפות לא כפרקטיקה המנתקת אותן מביתן ומעברן, שכן הן אינן נוטשות רעיונות, טעמים ונורמות מגדריות ומשפחתיות שנתבעו בהן במהלך השנים, אלא מעתיקות ומעבירות אותן למרחב הקהילתי.

באמצעות שימוש בסמלי החג, השיחות הספונטאניות והמחוות החברתיות אשר נוצרו ביניהן, זיהיתי כיצד הן מתרגמות את חוויות חיים בצירי זמן שונים, בתור אימהות, בנות או סבתות. השיח על גופן ועל תפקידן המגדרי זכה למטאפורות ולפרשנויות יצירתיות באמצעות הפירות היבשים ולא באמצעות הטקסט המסורתי. המעבר מהטקסט הקבלי אל הטקס, מרגע סידורי התאנים בצלחות ועד לרגע האכילה, מעניק למנהג ממדים ביצועיים-חושיים ולא רק פלפולים-מחשבתיים. הפירות היבשים אינם נושאים רק במשמעות סימבולית מיסטית לתיאור עולמות עליונים ותחתונים, אלא יש בהם כדי לתאר חוויות גופניות-פיזיולוגיות ולשקף מציאות חברתית פוליטית מתמשכת. לכך חשיבות להבנת מקומה של התרבות החומרית בניתוח הביצוע הדתי – המאפשרת פרקטיקות של הנצחה ושימור , הנכחה והאנשה של ביטויים, דמויות וחוויות שונות.

עוד על טו בשבט

עוד בן לולו