"> התגובה היהודית הרפורמית האמריקאית למשבר האיידס – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

התגובה היהודית הרפורמית האמריקאית למשבר האיידס

מאמר חדש של האנתרופולוג אלעזר בן לולו, פורסם בכתב העת -Journal of Modern Jewish Studies ומהווה ניתוח היסטורי-אנתרופולוגי ומראה את התגובה ל-HIV בקרב קהילות הרפורמיות בארצות הברית. בן לולו מראה כיצד הקהילה הרפורמית יצרה מערך שלם טקסים וטקסטים המאפשרים שילוב של חולי איידס בקהילה ויצירת מרחב דתי מכיל, תומך ומאפשר.

במאמר Who Will Say Kaddish for Me"? The American Reform Jewish Response to the HIV/AIDS Crisis"., מספק בן לולו ניתוח היסטורי-אנתרופולוגי ומראה את התגובה ל-HIV בקרב קהילות הרפורמיות בארצות הברית. לפי בן לולו החל מאמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, פועלות קהילות רפורמיות אמריקאיות להכרה באנשים החיים עם HIV  ובאלו שנספו ממחלת האיידס באמצעות יצירה ליטורגית ושיח תיאולוגי של הנצחה והחלמה. לטענתו של בן לולו, תפילות ייעודיות, דרשות, תוכניות קהילתיות ושלל שירותים קהילתיים חושפים כיצד הקהילה היהודית התמודדה עם אחת המגיפות הקטלניות בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת. 

אלעזר בן לולו

תסמונת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS) מוכרת מאז 1981 כמחלה זיהומית הנגרמת על-ידי נגיף ה-HIV, וכאחת המחלות המדוברות והנחקרות ביותר. הביטויים הקליניים של הנגיף מופיעים במערכת החיסון, כמו גם במערכות חיוניות אחרות, ובהן מערכת העצבים המרכזית. מבחינה אפידמיולוגית, אחת הקבוצות שסבלה וסובלת מ-HIV באופן לא פרופורציונאלי, היא קבוצת  הגברים שמקיימים יחסי מין עם גברים. החל מאמצע שנות ה-90 קיים טיפול תרופתי המונע את התפרצות המחלה ומאפשר לחיות עם נגיף ה-HIV  באורח חיים כמעט זהה למי שאינו נושא אותו. על כן, כיום נשאות הנגיף נחשבת למצב כרוני, ולא למחלה סופנית. חרף זאת, הסטריאוטיפים המוצמדים לנשאים עודם קיימים ומכאיבים. 

המסורת היהודית מלווה את סוגיית הבריאות והחולי בתפילה ובריטואל. לכן, מצב החירום שהכריזו הקהילות הרפורמיות באמצע שנות ה-80 נוכח התפשטות מגפת האיידס מהווה מקרה בוחן להתמודדותה של הקהילה בן לולו מדגים כיצד הקהילה היהודית אינה רק גוף לקיום מצוות וחובות, אלא גם גוף האמון על סיפוק צרכים מנטליים וחברתיים של הפרט.

עם התפשטות האיידס בצפון אמריקה מאמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת, ביקשה הקהילה היהודית לספק מענה לתחושת האובדן. מקומה של הקהילה הרפורמית בהכלת נשאי נגיף הHIV בשנות התפרצות המגפה, היתה קריטית להתמודדות של הפרט והקהילה עם התופעה, בייחוד עם לכתם של חברים ומכרים מתוך הקהילה עצמה. בן לול מראה כיצד הקהילה התגלתה כאתר בטוח להכלה, לתמיכה והתמודדות עם שכול ואובדן. הדבר ניכר בקמפיין גיוס תרומות, הפעלת שירותים חינוכיים והתנדבותיים והפקת ריטואלים וכתיבת תפילות חדשות. לפי בן לולו ניתן לראות בכך את התברגותם של הלהט"ב בקהילות הרפורמיות וכמהלך שתמך וסייע בהעלאת המודעות להכלתם של להט"ב בתנועה הרפורמית ובליטורגיה עצמה. חשיבות הכלה זו מתחזקת אל מול פסיקות הלכתיות ופרשנויות דתיות שהגיעו בעיקר מהכיוון האורתודוכסי, ואשר הסבירו כי התפשטות הנגיף היא אות לאיסור המקראי של משכב זכר, משמע- איידס זהו עונש אלוקי על הומוסקסואליות.

Chemistry, Crown, Coronavirus, Cure, Disease, Epidemic
Image by Miguel Á. Padriñán from Pixabay 

הקהילה הרפורמית, לעומת זאת, כתנועה דתית שמראשיתה הכריזה על ערך השוויון המגדרי כערך דתי, התאפיינה כבר מסוף שנות ה-70 בגישה פרו-להט״בית. בינואר 1985 האיחוד ליהדות רפורמית UAHC (ארגון הגג של קהילות היהדות הרפורמית בצפון אמריקה) העביר החלטה תקדימית שקראה לביטול האפלייה נגד נשאי HIV. החלטה היסטורית זו זכתה לתמיכה מאיגוד הרבנים הרפורמים בסן פרנסיסקו, שיצא נגד אותן אמירות הומופוביות של הקהילות האורתודוכסיות.

ההתמודדות עם מגפת האיידס היוותה נדבך נוסף בתהליך שהחל עם ייסוד בתי כנסת ללהט"ב בארה"ב בשלהי שנות ה-60 - תהליך הכלת שיחים ומופעים מגדריים ומיניים החורגים מהסדר ההטרו-נורמטיבי במסגרת הקהילה היהודית. כך למשל מראה בן לול כיצד שלוש שנים לאחר קבלת ההחלטה של האיחוד ליהדות רפורמית, קבעה התנועה הרפורמית כי הומואים ולסביות יהיו חברים שווים בקהילות, והכריזה כי לא תהיה כל אפליה להסמכת רבנים ורבות על רקע נטייתם המינית. בן לולו אף מציים כיצד כמה שנים מאחור יתר התקבלה החלטה רשמית על ביצוע טקסי נישואין לזוגות בני אותו המין, ובהמשך אף הודיע האיחוד של התנועה הרפורמית על הכלתם של ביסקסואליים וטרנסג'נדרים בקהילות.

בעזרת מחקר ראיונות וניתוח פרוטוקולים, דרשות ומסמכים אחרים, רובן מארכיון ליהדות ארצות הברית בסינסנטי, אוהיו, מראה בן לולו כיצד הליטורגיה והשיח התיאולוגי-רפורמי הטעינו את גוף הנשא או נשמתו של המת במשמעות קוסמולוגית דתית. הנשא וגופו זוכים להכרה במסגרת הטקסט והטקס היהודי. זאת מכוח העיקרון הבסיסי הרפורמי המקדש את מקומו של האדם וגופו במרכז המערכת הדתית, ומכאן הנכחה של שיח קיים על מיניות, גוף ומגדר בבית הכנסת. לפי בן לולו, מגמה זו מנוגדת לתפיסות מסורתיות של פיקוח, משטור וציות של הגוף לשיח הלכתי קפדני ולחומרות שסימן הגוף ובכך שיקף את גבולותיו של הסדר החברתי.

אין תיאור זמין לתמונה.
תמונה מארכיון: From the collections of Erwin Herman Papers Ms-822, The Jacob Rader Marcus Center of the American Jewish Archives

לדוגמא, בן לולו מתאר כיצד  באוגדן מיוחד - שהוציא איגוד הקהילות הרפורמיות, במטרה להטמיע זיכרון, הנצחה ובריאות במסגרת הטקס היהודי - מוקדש טקס ה"הבדלה", המבוצע מדי מוצאי שבת, לאנשים החיים עם HIV ולנספים. הברכות המוכרות, הנקראות מדי שבת, למשל ברכת הגפן הנהוגה בהבדלה או ברכת בורא מאורי האש, זכו לפרשנות אחרת: ההבדלה אינה עוד טקס המפריד בין קודש לבין חול, אלא נעשתה הבדלה בין חיים לבין מוות, בין חולי לבין בריאות. כך גם הדמות המיתית בהבדלה, הלא היא אליהו הנביא, נתפס עתה כמושיע  מן המחלה ולא כסמל לצאת שבת. בן לולו ממשיך וטוען שבניגוד להבדלה, שכללה תוספות לצד נוסחי התפילה המקוריים, חלק מהתפילות שונו לחלוטין ושילבו משפטים המיועדים ספציפית לנשאים, כמו למשל תפילת הדרך. תפילות אחרות בסידור המיוחד שהופק, כמו "אל מלא רחמים", אמנם נשמרו בנוסח המקובל, אולם צורפה להם ברכה נוספת אלטרנטיבית המוקדשת לקורבנות. 

הקהילות הרפורמיות יצרו לא רק ליטורגיה של זיכרון והחלמה, אלא גם פעילות להנצחה שאינה חלק מהטקס היהודי. בן לולו מתאר כיצד איגוד הרבנים הרפורמי, למשל, יזם שילוב טלאי מטעם התנועה הרפורמית ב"שמיכת הזיכרון לנפטרים מהאיידס"  כחלק מפרויקט להנצחת שמותיהם של המתים. הפרויקט החל בסן פרנסיסקו בתקופה שבה מרבית האנשים שנפטרו מן המחלה ומן המחלות הקשורות בה לא זכו לטקסי קבורה בשל סירובם של בתי לוויות ובתי עלמין לטפל בגופם מפחד מנגיף האיידס. השמיכה שימשה לעיתים כהזדמנות היחידה של קרובים ובני משפחה להנציח את יקיריהם. מפאת החשש לטומאת המת ביהדות, הקבורה התקיימה כסדרה, כאשר התנועה הרפורמית בחרה לקחת חלק בפרויקט ההנצחה הציבורי הרחב יותר. במקביל, ערכה התנועה מגבית לקידום פרויקטים של הנצחה. על גבי הטלאי שהתווסף נכתב "מי יקרא עלי קדיש" ומופיעים טלית ופמוטי שבת. השימוש בתשמישי קדושה נקשר לרעיון המוות, כאשר הטלית היא הבד שעוטף את גוף היהודי במותו ופמוטי השבת הם סמל ל"שמור וזכור".

          האיידס, טוען בן לולו, הפך להיות נושא חם בדרשות הרבנים הרפורמים ובוועדות התפילה השונות בבתי הכנסת בקהילות, בתנועות הנוער ובמחנות הקיץ (לכל הגילאים). למשל, הרב הרפורמי הרווין הרמן, ממייסדי בית הכנסת הגאה "בית חיים חדשים" בלוס אנג׳לס, היה מהדמויות הבולטות ביותר בקידום שיח הזכויות הציבורי למען הכרה בנשאי הנגיף והנצחת המתים מהמחלה. הוא הוביל קמפיינים יחד עם אשתו ונשא דרשות בקהילות שעודדו שיח פתוח על מיניות בריאה. ניתוח חלופות המכתבים שלו עם מנהיגים יהודיים בכל רחבי ארצות הברית מאפשרות לבן לולו להמחיש כיצד הוא ביקש להיאבק באפליה כלפי הלהט"ב ולהפוך את הקהילה היהודית למרחב דתי בטוח עבור יהודים להט"ב. לצידו של הרמן פעלו מנהיגים רפורמים נוספים להעלאת המודעות הציבורית ולגיוס תרומות.

מגפת האיידס, טוען בן לולו לקראת סוף המאמר, מצאה את מקומה "הטבעי" ביהדות הרפורמית כחלק מרעיון ההנצחה - המהווה חלק גנטי מהאבולוציה של העם היהודי. לטענתו של בן לולו, ההחלטה היהודית-רפורמית התקדימית הקוראת לביטול האפליה נגד נשאי הHIV וביטוייה בתפילה ובתוכניות הפעולה של הקהילה חושפים את מקומו של הגוף לא רק ככלי לביצוע העשייה הדתית, אלא כאתר חברתי - ביטוי לזיהוי צרכיהם המשתנים והנרטיבים השונים של סובייקטים בקהילה. זוהי עשייה קהילתית המפרקת אסטרטגיות של ביוש והסתרה של המחלה.

התבוננות על תופעה היסטורית זו עשויה לטענת בן לולו, לשפוך אור על המציאות כיום וללמד על ההתמודדות עם HIV בעידן הפוסט-אפידמי ועל תפקידה ונחיצותה של קהילה דתית בכך. שרידותם העקשנית של מיתוסים פוגעניים על איידס עדיין קיימת ולכן מזכיר בן לולו, חשוב לזכור שבקרב הקהילות הרפורמיות ביבשת אמריקה (בעיקר) חיים עדיין לא מעט אנשים עם HIV. בן לולו מראה כיצד הפונקציה התרפויטית של הקהילה והתפילה נשמרת על אף שהמחלה שינתה פניה,  זאת מאחר ויש עדיין מקרי אפליה, בין אם בתוך הקהילה או מחוצה לה, ולכן חיוניותו של מרחב דתי מכיל ותומך.