"> ׳במחנה המעבר׳ – קטעים מספרה של רוית תלמי כהן ״ממתינים ׳בדרכם״ – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

׳במחנה המעבר׳ – קטעים מספרה של רוית תלמי כהן ״ממתינים ׳בדרכם״

בימים הקרובים נעלה קטעים אחדים מתוך ספרה זוכה פרס גולדברג של האנתרופולוגית רוית תלמי-כהן. הספר "ממתינים בדרכם – המסע של זרע ביתא ישראל מאתיופיה" פורסם לאחרונה בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, למדא עיון.

הספר המבוסס על מחקר אתנוגרפי מקיף שערכה רוית תלמי- כהן בשנים 2005–2014 בכפרים ובמחנות המעבר באתיופיה, במרכי הקליטה ובדיור הקבע בישראל. הספר בוחן היבטים שונים של תהליך העלייה של העולים מקרב זרע ביתא ישראל. כל אחד מפרקי הספר עוסק בתחנה במסע העלייה ודן בסוגיות הבאות: זהות, זיהוי וקטגוריזציה – עולה, מהגר עקור, דת בחיי היום-יום, כרוניקה של מדיניות מעורפלת, יצירה של בית בתנועה, יצירה של מבנים משפחתיים ומשמעות של זמן בתהליך העלייה. בספר המחברת מנתחת את הקשר העמוק והמורכב שבין קהילת זרע ביתא ישראל ובין החברה בארץ. לכאורה זה הסיפור שלהם, אך למעשה מדובר בסיפורה של החברה הישראלית כולה, על גבולותיה המדינתיים והחברתיים, וגם בסיפורם של תהליכי הגירה גלובליים המתרחשים כיום בעולם כולו.

סרטון על ספרה של תלמי כהן

החלק הראשון לקוח מתוך הפרק המנתח את החיים במחנה המעבר בגונדר, אתיופיה. מרכזו של החלק המצורף מאפשר להבין את מורכבות החיים שכרוכה בהמתנה של שנים ארוכות, את יצירת המשמעויות בחיי היום-יום של "עשיית כלום" ואת הדרכים העקיפות והישירות לשימורה ולקיומה הממושכת של ההמתנה על ידי נציגי מדינת ישראל, ארגונים ומשפחות הממתינים לעלייה.

חלק מהפרק

החל באביב של שנת 1990, לאחר שנפתח נתיב עלייה חוקי ומתואם עם ממשלת אתיופיה, הגיעו אלפים מיהודי אתיופיה לאדיס אבבה. בד בבד הגיעו לשם גם אלפים מבני זרע ביתא ישראל, שחשו עצמם שייכים ליהודי אתיופיה וביקשו לעלות לישראל. במאי 1991, רגע לפני נפילת השליט מֶנְגיסטּו היילֶ המריאם, התרחש מבצע שלמה. בפעולת בזק אווירית שנמשכה 36 שעות עלו לישראל יותר מ– 14,000 עולים מביתא ישראל. לעומת זאת, עלייתם של בני זרע ביתא ישראל, אשר זוהו בבדיקות כמתנצרים, לא אושרה. זרע ביתא ישראל החלו להגיע למחנה המעבר באדיס אבבה כשנה לפני מבצע שלמה, לצד ביתא ישראל, אם כי יש הטוענים כי הגיעו עוד קודם לכן. בעת המבצע היו באדיס אבבה כאלפיים מבני הקהילה שעלייתם לא אושרה. התנועה מהכפרים לאדיס אבבה נמשכה בעקבות פעילותה של ועדת רובינשטיין, ובשל קיום הקהילה באדיס אבבה והקשר עם פעילותם של ישראלים ועם היהדות. ועדת רובינשטיין קבעה שזרע בית ישראל אינם זכאים לעלייה על פי חוק השבות, אך המליצה על דרך להשבתם ליהדות באתיופיה שלאחריה יוכרו כיהודים. השמועות שהחלו להגיע אל אנשי הקהילה בכפרים סיפרו כי כדאי להם להגיע לאדיס אבבה, שכן נמצאים בה נציגים של מדינת ישראל, וכי אלו שיש להם קרובי משפחה מביתא ישראל יהיו זכאים לעלות. צאצאי המתנצרים החליטו כי זוהי השעה לעזוב את הכפרים, לחזור לשורשיהם ביהדות ולהתאחד עם בני משפחותיהם המשתייכים לביתא ישראל. ואכן, הם החלו לעזוב את בתיהם - תחילה לאדיס אבבה ובהמשך גם לגונדר.

כיתה בבית הספר של הממתינים בגונדר, 2005

עם הגעתם הם ציפו להמתין "יום יומיים, שבוע שבועיים", אך במקום זאת חוו מציאות שונה בתכלית של המתנה ממושכת, והחלו להבין כי יחלוף זמן רב בטרם יעלו לישראל. הם מצאו עצמם עקורים מכפריהם, חקלאים באזור עירוני, ונאלצו לשהות במחנה לפרק זמן בלתי מוגבל, ללא שליטה בעתיד עלייתם לישראל. במחנה המעבר הם לא יכלו לעבוד, שכן הידע והכישורים שלהם בחקלאות לא היו עוד רלוונטיים. הם לא השתלבו בחיי העיר, נתפסו "זרים", אך לא יכלו לחזור לכפרים; הם נעשו חסרי כול, מצבם הידרדר בהדרגה, והם החלו לסבול מרעב ומחולי. באותה עת התחילו לפעול במקום ארגוני סיוע, והעיקרי שבהם היה הארגון האמריקני נאקוג'. אנשי הקהילה החלו להתאחד כקהילה בעלת אורח חיים ייחודי ומטרה משותפת. במהלך השנים התנועה לישראל הוקפאה, ואילו חיי הממתינים במחנות המעבר התבססו יותר ויותר. בשנות המחקר שביצעתי במחנות המעבר (2005-2011 ) פעלו באתיופיה שני מחנות: מחנה המעבר באדיס אבבה, שהתבסס בשכונות סביב שגרירות ישראל, ומחנה המעבר בגונדר, שהורכב משתי שכונות שבהן התגוררו הממתינים ופעלו ארגוני סיוע שונים. חלק קטן מן המחנה פעל בשכונה 18, ואילו רובו פעל בשכונה 16 - שם נמצא המתחם של ארגון נאקוג' שהפעיל בית כנסת, מרכז האכלה, מרכז עבודה, מקווה, ספרייה ובית ספר (שעבר מאוחר יותר לשכונה 18). במתחם אחר פעל משרד ששימש את נציגי משרד הפנים הישראלי, ובהמשך - את הסוכנות היהודית, ובמתחם נוסף של הג'וינט פעלה מרפאה. הממתינים שכרו בתים סביב המתחמים שארגוני הסיוע פעלו בהם. הארגונים נתנו לממתינים מענה חלקי לצורכי היום–יום, כגון סיוע במזון ובתרופות. רמת הסיוע הייתה בהתאם להיקף התרומות, ואלה הגיעו בעיקר מארצות הברית. להוציא את מתחמי הארגונים מחנה המעבר לא היה מגודר ומבודד, והחיים התנהלו בשכנּות ובשותפות חלקית עם הנוצרים המקומיים. למרות יחסי הקִ רבה ניכר כי הגבולות החברתיים והתרבותיים בין בני זרע ביתא ישראל לבין סביבתם היו ברורים מאוד - גם אם לעתים סמויים מן העין.

להמשך הפרק