"> סיכום שנה 2020: ספרים אנתרופולוגיים שיצאו לאור השנה – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

סיכום שנה 2020: ספרים אנתרופולוגיים שיצאו לאור השנה

לסיכום שנה 1: הפוסטים הנצפים באתר

-

השנה יצאו די הרבה ספרים אנתרופולוגיים, שהעשירו את מדף הספרים העולמי ובמיוחד הישראלי באתנוגרפיות עשירות ובתובנות אנתרופולוגיות מורכבות. מלבד הברכות על ההישג, על חלקם כתבנו גם פוסטים נרחבים, כולל פרקים תוך הספר. הנה מבחר הספרים שפרסמנו באתר "בחברת האדם" לאורך השנה.

--

בית מול הים / תמה חלפין

הוצאת למדא
זוכה פרס קרן גולדברג לכתב-יד עיוני מקורי מצטיין

-

"בית מול הים" הוא סיפורו של קיבוץ אחד - גחלת (שם בדוי) - המטלטל בין תפיסות חברתיות-כלכליות משתנות בעידן של תהפוכות כלליות ומקומיות. הספר מתאר את ניסיונותיהם של אנשי הקיבוץ לשמור על ייחודם האידיאולוגי והתרבותי ובו בזמן להתאים עצמם למאה ה-21, על רקע התפוגגותה של דרך החיים הקיבוצית הקלאסית.

ספר זה הוא תולדה של מחקר אנתרופולוגי בשיטת "תצפית משתתפת": הצטרפות לחברה הנחקרת, במטרה לעמוד על אורחות חייהם ותרבותם של אנשי המקום. המחברת, תמה חלפין, בת קיבוץ שאינה מתגוררת בו עוד, הגיעה עם משפחתה לשהות בת שנתיים בקיבוץ גחלת. שם עבדה, ליוותה צוותי ניהול, התנדבה לצוותי תרבות והייתה שותפה לחיים החברתיים במלואם. על בסיס כל אלה היא מציעה מבט מקרוב על הניסיונות לתת ביטוי ממשי לרעיונות גדולים תוך התמודדות עם שטף חיי היומיום.

הספר זכה בפרס קרן גולדברג לכתב-יד עיוני מקורי מצטיין. מנימוקי השופטים: חלפין מצליחה בכישרון רב להעמיד תמונה רחבה, עשירה, מורכבת, רבת-ניגודים וסתירות של מציאות החיים בקיבוץ המשתנה. את זאת היא עושה באמפתיה, ברגישות ובעדינות, בלי להיגרר לסנטימנטליות, והיא מתארת בחדות רגעים מרגשים, משעשעים, מאתגרים ועצובים. תיאוריה הקולחים לצד תובנותיה הסוציולוגיות והאנתרופולוגיות מזמנות לקוראי ספרה חוויה אינטלקטואלית ואסתטית גם יחד".

--

The Theatrical Spectaculum / Tova Gamliel

Palgrave Macmillan Prsss

-

הספר מציג מסה אנתרופולוגית המציעה פרספקטיבה מיתית לבחינת חידת כוח הפיתוי והשרידות של מוסד ארכאי-עכשווי – התיאטרון המערבי, כאשר במוקד המסה עומדת תיאוריית הספקטקולום.

ספקטקולום הוא ממד תיאטרלי א-דרמטי בעל שלושה מובנים השלובים זה בזה, קוסמולוגי, ריטואלי וסוציולוגי. במובנו הקוסמו-לוגי הספקטקולום הוא תודעה מונותאיסטית יהודית-נוצרית על אי-מקריות, סדר מופתי ואתי של העולם הנגלה החברתי והלא-חברתי, הנתפס בחושים (כמו הספקטקל התיאטרוני). מובנו הריטואלי הוא היותו אלמנט מרכזי בתיאטרון המערבי, שהפקותיו החוזרות בפני קהל משחזרת אירוע מיתי התגלותי, חד-פעמי ופרדיגמטי - מעמד הר-סיני. מובנו החברתי הוא כל תיאוריה/אידיאולוגיה חברתית כריזמטית המעוגנת בסטרוקטורה מובהקת של ריבונות חברתית – במה-קהל - כפי שמציעים התיאטרון והמיתוס.

המסה מתפתחת במתווה ייחודי של 'טקסטואליות-של-ביקור', המזמינה את דמיון הקוראים לנוע לולאתית מרחבת המבואה החיצונית לבניין התיאטרון דרך חלליו השונים, ובחזרה אל המבואה המובילה אל הרחוב העירוני. המחזה "אלוף הבונים" של איבסן זוכה לניתוח מורחב שכל כוונתו לתמוך באופציית השלילה שלו עצמו, כלומר בחוויה תיאטרונית א-דרמטית.

המסה דנה בהשתמעויות הסוציו-פוליטיות ההיסטוריות והאקטואליות של סטרוקטורת ה"קופסאות" של המיתוס והתיאטרון המערבי ("קופסא גדולה" – קהל "קופסא קטנה" – במה) ותחבולות כוח אחרות. היא עומדת על הזיקה בין אתיקת הדיוק בעבודת השחקן, השואפת למיזוג (fusion) בובריאני בינו לבין הדמות, הפרטנר והקהל, לבין מובנו החברתי-אוטופי הסמוי של הספקטקל. ניתוח דקדקני של הבניית העולם הבימתי במסגרת סטרוקטורת הריבונות, זו הפרדיגמטית לתיאטרון, ממגר את הדימוי שדבק בתיאטרון כמחוז של בדותה, ומנהיר את עבודת האמת הפולחנית המגולמת בו. התגלות האמת הקוסמולוגית והאתית לעיני צופי התיאטרון היא מבעד לספקטקל, בתווך, בינות לחללים שבין הדמויות והדברים, ומעל ומעבר לנשמת התיאטרון, הלא היא העלילה הדרמטית.בעידן של אובדן סמכות וניהיליזם ערכי, התיאטרון הוא מחוז לצליינות של ממש, המוותרת לרגע על הספקטקל הוירטואלי לטובת הריטואלי. במונחיו של הסוציולוג התרבותי פיליפ ריף, המדובר בבחירה המתקיימת עדיין בין "קהילות שליליות" של הסייבר ספייס ל"תרבות החיובית" של התיאטרון. עד לסוף המסה מונהרת חידת התמדת המוסד הארכאי-עכשווי נוכח זהות הסייבר-סובייקט וההיפר-מדיה לו נתונים בני ובנות זמננו

מטענו הסמלי הלא מודע של ההר המיתי בחוויה התיאטרונית מהווה רקע לכמה היפוכים מחשבתיים. אחד היפים בהם נוגע לאקט ההשתחוויה הניטל מהשחקנים ומשוייך לקהל.

--

תקווה ומלנכוליה בשולי העיר / טל שמור

הוצאת פרדס

-

שכונת התקווה שבדרום תל אביב נתפסת בעיני רבים בישראל כמקום מגוריהם של יהודים מזרחים מסורתיים ודלי אמצעים. שמה הפך במרוצת השנים שם נרדף לעוני ולהזנחה, ודומה שהסטיגמה שנקשרה לשמה, דבקה גם בתושביה הוותיקים. מי הם תושבי השכונה ומהי תגובתם על התיוג? כיצד זהותם קשורה לביוגרפיה של המקום? כיצד הם מפרשים את ריבוי מבקשי המקלט מסודן ומאריתריאה שעברו לגור באזור בעשור האחרון? מהו הרגש האופף את השכונה והניכר בסיפורי החיים של תושביה? שאלות אלו ואחרות נבחנות במסע אתנוגרפי של ארבע שנים שערך המחבר בשכונה ושבמהלכו הכיר מקרוב את תושביה הוותיקים. הספר מראה כי למרות שמה האופטימי של השכונה, וקרבתה ל"עיר הלבנה" ולמרכזה התוסס, תושביה מרגישים שהם חיים בשוליים של העיר תל אביב ושל החברה הישראלית.

בכתיבה קולחת, במבט רגיש, ובשימוש מעניין בתיאוריה בין־תחומית עדכנית, המחבר טוען כי ביטויי שוליות אלו יוצרים תחושה מלנכולית — שכבה של עצב לא מוגדר וחמקמק השורה על המרחב באופן שאינו ניתן להכחשה. עם זאת, התחושה המלנכולית לא בהכרח מאפיינת את כל האנשים שפגש בשכונה, והיא אינה מתמדת. היא מושפעת מהאופן שבו התושבים הוותיקים מאתגרים ביצירתיות את הגבולות האתניים, המעמדיים והמגדריים הניצבים מולם, מתוך כמיהתם העזה להשתייך למשפחה, לעיר ולחברה.

--

מפגשים מסביב לטקסט: אתנוגרפיה של יהדויות / שלמה גוזמן כרמלי

הוצאת פרדס
זוכה פרס בהט לכתב-יד עיוני מקורי

-

הספר בוחן את "הטקסטואליות היהודית"' כלומר, את הפנייה לטקסט ואת השימוש והמשמעות הסמלית המיוחסת לטקסט הדתי , בחמש זירות של תרבות יהודית בת זמננו.

אברך חרדי מתווכח בלהט עם חברו על פרשנות דף גמרא.
תלמידה בישיבה חילונית מסבירה הלכות בעזרת חוויות משירותה הצבאי.
מקובל מעניק לפונה אליו קמע זעיר שעליו כתובים שמות קדושים בתקווה שיסייעו לפונה לפייס את אשתו.
אישה דתייה, מספרת סיפורים, מציגה לקהל בהתרגשות פרשנות חדשה ואישית לאגדה תלמודית.
חסיד החבר בחסידות מתבדלת חותם על מסמך תקנות, ומאשר בכך את מחויבותו ונאמנותו לקהילתו המתבדלת.

מה משותף למפגשים הללו? ומה אנו יכולים לומר על יהודים ועל טקסטים דתיים כשאנחנו בוחנים את המפגשים הללו בעת ובעונה אחת? הספר מפגשים מסביב לטקסט, המבוסס על מחקר אתנוגרפי מקיף בחמש זירות של יהדות זמננו, מוביל אותנו במסע מרתק בין מוסדות וקהילות בניסיון להבין את הכמיהה היהודית למילים, לספרים, לטקסטים ולפרשנויות. זירות המחקר נטועות בהקשרים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים שונים זה מזה עד מאוד, וממחישות את ריבוי התרבויות היהודיות בישראל. תיאור המפגשים מסביב לטקסט מדגים כיצד הטקסטים הדתיים מפורשים בכל פעם באופן אחר, והופכים למראות המשקפות את ערכי הלומדים ואמונותיהם. עבודת שדה שנעשתה בקהילות ובמפגשים חברתיים של לימוד, תפילה, ריפוי, הופעה וגיבוש קהילתי, שטקסט דתי כתוב היה מעורב בהם, הביאה ליצירת הספר, המתאר כיצד המפגש עם הטקסט יוצר תרבויות יהודיות, וכיצד תרבות יהודית מתקיימת ומתחדשת במפגשים עם טקסטים, פעמים תוך ויכוח אִִתם.

--

Fighting for Dignity: Migrant Lives at Israel's Margins / Sarah S. Willen

University of Pennsylvania Press
זוכה פרס שפירא לספר המצטיין בתחום לימודי ישראל
זוכה פרס אידי טרנר לכתיבה אתנוגרפית

-

הספר מבוסס על עבודה אתנוגרפית ממושכת עם מהגרי עבודה מגאנה, ניגריה והפיליפינים שהגיעו לישראל בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000, ומתמקד במבצע הגירוש המסיבי של מהגרי העבודה שהתחיל בשנת 2002. ווילן מתארת בספר את מבצע הגירוש ואת השלכותיו החוויתיות והקיומיות עבור מהגרים ללא אשרת עבודה מרחבי העולם, משפחותיהם וקהילותיהם, וגם עבור פעילים ישראלים שהתארגנו על מנת לסייע להם. על פי כמעט שני עשורים של מעורבות אתנוגרפית בבתים ובכנסיות, במרפאות, בארגוני החברה האזרחית ובמרחבים ציבוריים, ווילן מראה כיצד המגרים נאבקו לייצר לעצמם חיים משמעותיים ופורחים למרות היחס השלילי והפגיעות שמהם הם סובלים. כדי להשלים את נקודת מבטם של המגרים, ווילן מציגה פעילים ישראלים אשר דוחים את סדר היום המדיר של ממשלתם ושואפים לבנות גשרים בין המהגרים לחברה הישראלית, לתקן פגיעות בכבודם של המהגרים, ומתנגדים למדיניות המפרה את תפיסתם המוסרית.

--

Can Academics Change The World / Mashe Shokeid

Berghahn Press

-

הספר משחזר את הנסיבות הפוליטיות, דפוסי האירגון, והפעילויות שיזמה תנועת המחאה "עד כאן" אשר נוסדה באוניברסיטת תל-אביב בימי האינתיפאדה הראשונה. התנועה התמקדה בעידוד ההכרה באירגון אש"ף כנציג העם הפלסטיני במטרה להגיע לשיחות שלום שיובילו לפתרון שתי מדינות.

כשותף להקמת התנועה, שוקד משקף פרספקטיבה אנתרופולוגית אישית, ודיווחו מתבסס על מקבץ מסמכים וראיונות עם חברים-ות שנטלו חלק בפעילות הארגון. הדיון מנתח את מהות תפקידם של האקדמאים-אינטלקטואלים במרחב הציבורי במצבים של קונפליקט פוליטי - לאומי, ובוחן עד כמה האקדמיה הישראלית ייחודית באופי מעורבותה לאורך השנים בהשוואה לחברות אחרות בהיסטוריה המודרני.

--

Voices of the Ritual: Devotion to Female Saints and Shrines in the Holy Land / Nurit Stadler

Oxford University Press

-

הספר מסכם עבודת שדה של שטדלר (פרופ׳ לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית) שהחלה בשנת 2003 ובמרכזו השאלה הנצחית באנתרופולוגיה על מהותם, משמעותם וביטויים של טקסים במרחב האנושי -תרבותי. הספר מתמקד בטקסיות ופולחן במקומות הנבנים סביב דמותן של נשים קדושות במסורות היהודיות והנוצריות. שטדלר מנתחת את צמיחתן ופריחתן של זירות אלו בהקשר של מדינת הלאום ובקונטקסט הסבוך של מתחים גיאופוליטיים, דתיים ואתנו- לאומיים המייחדים את המרחב הישראלי פלסטיני. 

המחקר מתמקד בזירות פולחן מגוונות, למשל, קבר מרים אם ישו, קבר רחל בבית לחם, קבר רחל אשת רבי עקיבא בטבריה, קבר מרים הכובסת בירושלים, הבית והמזבח של מרים באוראדי באעבלין ועוד. הדיון בטקסים אלו משלב ארבע ממדים של הפרקטיקה הטקסית (מיקרו/מקרו, אימננטי/טרנסצנדנטי): ניתוח הטקסים מנקודת המבט של גוף ומימזיס, ניתוח הפולחן מנקודת מבט מטריאלית, וניתוח של המקום הבנוי ועיצוב הנוף. 

בהתבססות על שילוב בין תיאוריה של טקסי גוף, טקסי אדמה ותיאוריה של מרחב, שטדלר מסבירה כי פולחני נשים קדושות מהווים פלטפורמה ייחודית, לקבוצות חסרות "קול" במרחב החברתי של המזרח התיכון, לביטוי של תביעות פוליטיות, טריטוריאליות המנוסחות במונחים אוטוכתוניים. לפי הסבר זה, קבוצות שוליים, אשר אינן יכולות לבטא את דרישותיהן מהמדינה באמצעות הנתיבים הממסדיים המקובלים, כגון: מוסדות הפוליטיקה הרשמית, כלי התקשורת, הכלכלה והחוק, פועלות לחיזוק הקשר עם הטריטוריה, המקום והמרחב באמצעות הדת, במיוחד תוך שימוש בטקסיות ותרגומה הפיזי והמרחבי במקומות קדושים. ֿ

הממצאים בספר מלמדים כי חיזוק הפולחן נעשה על ידי הצבת דמותה של "האלה- האם", הצד הנשי של האלוהות, הדמות הדואגת, מזינה ומגנה על מאמיניה. פולחן דמות הקדושה משמש לקבוצות אלו כלי ביטוי לאדיקות דתית ולאומיות. באמצעות הזירה הדתית-פולחנית המתקיימת מחוץ לממסד הדתי, מאמינות ומאמינים מבטאים קול חתרני רב ממדי, הבא להציע חלופות לסדר החברתי הקיים. 

--

The Past Can't Heal Us / Lea David

Cambridge University Press

-

הספר סוקר את השאלה כיצד עליית משטר זכויות האדם השפיעה (וממשיכה להשפיע) על תהליכי הבניית הזיכרון לאחר הפרות מאסיביות של זכויות אדם. על פניו, אימוץ העקרונות של זכויות האדם להתמודדות עם עבר בעיתי, מבטיח "הבראה" של החברה כולה, וסוללת דרך לדמוקרטיה וקבלת הערכים האוניברסליים של זכויות האדם. בספרה בחונת דוד את ההנחה שכאשר חברה מקבלת ומיישמת את עקרונות 'הזיכרון המוסרי' (moral remembrance) כפי שפותחו והופצו על ידי מוסדות ואירגוני זכויות האדם בעשורים האחרונים, הדבר גורם לקבלת ערכי זכויות האדם באותה החברה. 

דוד עקבה במחקריה אחרי תהליכי הסטנדרטיזציה של הבניית זיכרון כפי שהוכתבו והתגבשו מאז מלחמת העולם השניה עד ימינו ע"י הגופים שהחלו להתייחס לזיכרון של ארועים של הפרת זכויות האדם (בעיקר מלחמות וסיכסוכים אתנו-לאומיים) כחלק מרכזי לפיוס וקבלת זכויות האדם. הסטנדרטיזציה של הזיכרון החלה בשנות ה-80  של המאה הקודמת, השתלבה עם השיחים המקבילים (כגון צדק מעברי, צדק משקם עם דגש על פיוס) והניבה את שלושת העקרונות על פיהם נבנה המודל של כיצד להגיע ל"זיכרון תקין". 

העקרון הראשון מציג את החשיבות של ההתמודדות עם זיכרון בעיתי (Facing the past). השני מתבסס על הרעיון כי ישנה חובה כחברה לזכור הפרות זכויות האדם שנעשו עלינו או בשמנו (Duty to remember). והעקרון השלישי מציב את הקורבן במרכזו של תהליך הזיכרון לאחר מעשי זועה (Victim-centred approach). לכל אחד משלושת העקרונות יש מסלול והיסטוריה משלו, אך יחדיו הם יצרו אין ספור פרקטיקות, מנגנונים ושיחים, דרכם מופץ ומוכתב 'הזיכרון המוסרי'. 

בהתבסס על תיאוריות שעוסקות באידאולוגיה, סולידריות והקניית ערכים ועל מקרי הבוחן של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני והמלחמות במדינות יוגוסלביה לשעבר (סרביה, קרואטיה ובוסניה והרצגוביה) אני מראה שלאחר שארגוני זכויות האדם הביאו עימם את הפרקטיקות והאידאולוגיה של 'הזיכרון המוסרי' (בעיקר דרך הסכמי שלום אך לא רק), הפרקטיקות של זכויות האדם שנוגעות בתהליכי הבניית זיכרון, לא רק שלא גרמו לאנשים להפנים ולפעול על פי ערכי זכויות האדם, אלא שאף גרמו לשתי תופעות הפוכות – התחזקות תחושת השייכות לקבוצה האתנו-לאומית, ולהחלשת וריבוד הקבוצות החלשות בחברה. 

בספר דוד טוענת שלמרות כנות כוונותיהם של מקדמי זכויות האדם להצבת סטנדרטים אשר יקדמו נורמות וערכים של זכויות האדם, סטנדרטיזציה של הזיכרון, מביאה צדק והכרה למעטים בלבד, כאשר רבים אחרים נותרים מאחור.

--

חוק חי: שיטור וריבונות תחת כיבוש / אילת מעוז

הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד

-

חוק חי משתמש במשטרה כפריזמה היסטורית ותיאורטית לבחינת היחסים המשתנים בין המדינה הקולוניאלית לבין אזרחיה ומראה כיצד שיתופי פעולה, כמו גם מאבקים ביניהם, משפיעים על צורות השליטה בעם הפלסטיני. הספר מציע, בניגוד לתפיסות הרואות סתירה בין ההתנחלות לבין מוסדות שלטון החוק, כי בספר הקולוניאלי ריבונות מכוננת באמצעות תנועה דינמית ומתמשכת בין חוק והעדרו.

משטרת ישראל נכנסה לגדה המערבית חודשים ספורים לאחר תום הקרבות ב-1967, אולם בעשורים הראשונים של הכיבוש עסקה המשטרה ״הכחולה״ בעיקר בעבירות פליליות ״רגילות״ בתוך החברה הפלסטינית. מרבית השוטרים ששירתו במשטרה, שהוכפפה לממשל הצבאי, היו פלסטינים תושבי הגדה המערבית ועזה, ששירתו קודם במשטרה הירדנית והמצרית. פעילות המשטרה באזור הוצדקה בשיח גזעני ומתרבת, לפיו ישראל מאצילה על הפלסטינים שלטון חוק נטול רבב. עניין שעמד בקנה אחד עם ההיגיון של הכיבוש בשנותיו הראשונות, שהתרכז בשליטה באמצעות תעסוקה וצמיחה, ובמובן זה (כפי שטען בהרחבה ניב גורדון) גילה עניין באוכלוסייה.

החל בסוף שנות השבעים, כתוצאה משינויים בצורת ההתנחלות ובאופייה, החלה בעיית אכיפת החוק על אזרחים ישראלים לעלות על סדר היום הציבורי בישראל באופן פחות או יותר קבוע. השיח העירני אודות מתנחלים אשר ״לוקחים את החוק לידיים״, הגיע לשיאו עם הטבח במערת המכפלה (1994) והקמת המחוז השישי של המשטרה, מחוז ש״י. הקמת מחוז ש״י הייתה אמורה, כך לפי מייסדיו, לשפר באופן ניכר את אכיפת החוק על אזרחים ישראלים בשטחים, אולם, כפי שמעלה מעקב ארוך שנים של ארגוני זכויות אדם, רוב מוחלט של העבירות שמבצעים מתנחלים כלפי פלסטינים מסתיימות בתיקים סגורים. גם ביקורות שערכו מוסדות רשמיים של המדינה מגלים פעם אחר פעם כי קיים ״כשל״ באכיפת החוק. כשל זה, מראים הפרקים השונים של הספר, הוא מנוע יעיל ביותר של סיפוח זוחל שאין לו סוף.

מעוז מציעה כי הספר הקולוניאלי צריך להיבחן כתופעה טמפורלית ולא רק מרחבית. כלומר, לא רק כאתר ״חוץ חוקי״, אלא כמצב ביניים שנפער בין רגע הכיבוש הצבאי לרגע מדומיין של סגירה והתגשמות ריבונית. בפער הזה מופיעות בערבוביה צורות שונות של אלימות: אלימות מייסדת חוק הנמסרת לריבונים בזעיר אנפין העוסקים במלאכת הנישול, אלימות שיטורית ״פרטית״ שמצטטת את הריבון בכל מופעיו הקטלניים, אלימות ביטחונית המבקשת לדחות את העתיד המאיים עד אינסוף, ואלימות שדורשת להתגשם כאן ועכשיו, באופן מוחלט ובלי מגבלות. מבין השורות, עולה תמונה של הדינמיקה האפקטיבית של הכיבוש, שהופכת את החוק לביטוי ישיר ומיידי של תשוקה ריבונית המוטמעת בגוף.

--

רווקות מתמשכת בציונות הדתית: דתיות ואינדיבידואליזציה במודרנה המאוחרת / ארי אנגלברג

הוצאת אוניברסיטת בר אילן

-

במודרנה המאוחרת נוצרה מציאות חדשה בחברות מערביות: צעירים אינם ממהרים להינשא ומעדיפים ליהנות מהחופש בטרם יתמסדו, ובמקביל הציפיות לגבי זוגיות ונישואים השתנו. שינויים אלה קשורים לתהליכי אינדיבידואליזציה ועלייה בחשיבות הפרט. בעשורים האחרונים תופעה זו הגיעה גם לציבור הציוני־דתי בישראל ונוצרו ריכוזים אורבניים של רווקות ורווקים דתיים – 'ביצות הרווקים'. בציונות הדתית נתפסה תופעה זו כבעיה, ובמשך השנים מיזמים מגוונים ניסו 'לייבש את הביצות'.

הספר מתאר את המפגש בין הציונות הדתית לתופעה גלובלית זו כפי שהוא משתקף בנרטיבים של רווקים ורווקות דתיים. השאלות העומדות במוקד הספר הן: מה מייחד את תהליך החיזור בציבור הציוני־דתי ומה ניתן ללמוד ממנו על הציפיות לגבי זוגיות? כיצד מתמודדים הרווקות והרווקים עם המתח בין הנרטיב המערבי־ליברלי הגורס שיש לנצל את שנות הרווקות לצבירת חוויות, לבין ההשקפה הדתית המעודדת הקמת משפחה בגיל צעיר? מה הם האתגרים הנצבים בפני רווקות ורווקים בדת שהיא משפחתית וקהילתית? ומה עמדתם של רבנים ומחנכים ביחס לסוגיות אלה? הספר עוקב אחר סיפורם המרתק של מי שמצויים בחזית המפגש בין האורתודוקסיה למודרנה המאוחרת וחוצבים לעצמם מסלול חיים חדש, שדורות קודמים של יהודים שומרי תורה ומצוות לא הכירו.

--

With Us More Than Ever / Yoram Bilu

Stanford University Press

-

הרב מנחם מנדל שניאורסון היה המנהיג הכריזמטי של התנועה החסידית חב"ד והמשיח המיועד לה. ובכל זאת, כאשר נפטר בשנת 1994, הלהט המשיחי שהוא השרה לא שכך. היום, קבוצת חסידים קיצוניים, הקרואים "משיחיסטים", משתמשת באמצעים מסורתיים וטכנולוגיות דיגיטליות על מנת לשמר את הרבי בצורה מוחשית. הם מנהלים איתו דיאלוג מתמשך, משתתפים בטקסים ספציפיים ומפתחים תרבות חזותית הולכת ומתרחבת של דיוקנאות וסרטונים. בספרו, פרופ' בילו חוקר את קבוצת המשיחיסטי ובוחן כיצד הפרקטיקה הדתית יכולה לקיים את האמונה כי דמות משיחית היא קיימת ונגישה גם אחרי מותה.

הספר הוא תרגום מעודכן לספרו אתנו יותר מתמיד - הנכחת הרבי בחב"ד המשיחית שפורסם ב2016.

--

ממתינים בדרכם: המסע של זרע ביתא ישראל מאתיופיה  / רוית תלמי-כהן

הוצאת למדא

-

הספר מתאר את מסע עלייתם מאתיופיה של אנשי זרע ביתא ישראל, המוכרים יותר בשם הפלאשמורה. זוהי קהילת יהודים מתוך ביתא ישראל שהתנצרו בעבר ושבו ליהדות.

סיפור עלייתם של זרע ביתא ישראל ("הפלאשמורה") החל בשנת 1991 ונמשך עד היום. זוהי אחת הסוגיות המרתקות, המורכבות וגם הכאובות בחברה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים – מסע עלייתם של קהילת היהודים מאתיופיה שהמירו את דתם לפני כמאה שנים והחלו בתהליכי שיבה ליהדות בשנות התשעים. קהילה זו, שלא התקבלה באופן מלא ע"י הנוצרים באתיופיה ולא על ידי הממסד והחברה בישראל, נותרה תלויה "בין לבין". רבים מהם חיים בהמתנה ממושכת במחנות המעבר באתיופיה יותר מעשרים שנה בשל מורכבות זהותם היהודית ומדיניות ההשהיה של ממשלות ישראל.

הספר מתבסס על מחקר אנתרופולוגי שנערך בשנים 2005-2014 בכל אחד מתחנות המעבר: כפרי המוצא ומחנות המעבר באתיופיה, מרכזי הקליטה ודיור הקבע בישראל. הספר מציג את המורכבות, התנועה והקשרים בין ארבע התחנות ובמהלכו נדונות מגוון סוגיות מרכזיות כגון: משמעות של עלייה במציאות של הגירה גלובלית, קטגוריזציה, תפיסות של בית, זמן ומשפחה במציאות של תנועה והמתנה. המקרה הנידון, היחס של המדינה והחברה לזרע ביתא ישראל משקף את עומק המורכבות ואזורי הצללים של החברה הישראלית כחברת עולים בעידן הנוכחי. ה"אחרוּת" (הנתפסת) של אותה קהילה משקפת דומוּת, באופן מוקצן, ליסודותיה של החברה בישראל – חברת פליטים ומהגרים רוויה במשקעים טראומטיים ובעלת זהות שבירה. דווקא עמדת הדחייה והספק כלפי הקהילה מאירה אותו "צל" קולקטיבי של פליטוּת שהרוב רוצים לשכוח. כמו כן, בולטת זיקתו של הספר לשיח ההגירה הגלובלי העכשווי.