פרסומים חדשים

לכבוד הגיעו לגבורות של יורם בילו, מבכירי האנתרופולוגים הישראלים כיום, אנחנו משתפים כאן מאמר חדש של בילו, אשר מסכם חלק גדול ממחקריו. המאמר ״קידוש המרחב היהודי בפריפריה הישראלית: תובנות ממחקר בקרב יוצאי מרוקו בישראל״ הוא אחד ממאמרי המבואות בספר החדש ״מקומות קדושים בארץ הקודש: מבט אתנוגרפי״ אשר פורסם בהוצאת למדא ונערך על ידי עומר הקר, ליאור חן ונורית שטדלר. השקה חגיגית לספר תתקיים ביום שני, ה22.3.21, בהר הצופים, ראו פרטים כאן. 

בילו הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, חבר האקדמיה הלאומית וחתן פרס ישראל בחקר הסוציולוגיה ל-2013. הוא אנתרופולוג ופסיכולוג העוסק במחקריו בניתוח של תופעות פסיכולוגיות בהקשר תרבותי וחברתי רחב ובאנתרופולוגיה של הדת. אחד מתחומי המחקר המרכזיים שלו היה חקר תופעות של חידוש פולחני קדושים בקרב יהודי מרוקו בישראל, שעומד גם במרכז מאמר זה. מאמרו של בילו הוא חלק משלושה מאמרי מבואות הפותחים את הספר ״מקומות קדושים בארץ הקודש״, אשר פורסים את המחקר על מקומות קדושים בקרב יהודים (מאמרו של בילו), נוצרים (מאמרו של ג׳קי פלדמן) ומוסלמים (מאמרו של נמרוד לוז).

אנחנו מודים להוצאת למדא על הרשות לשימוש במאמר.

למאמר המבוא של הספר ״ קדושה ומקום: המחקר החברתי על מקומות קדושים בארץ הקודש״ שכתבו ליאור חן, עומר הקר ונורית שטדלר

במאמר בילו מציג את מאפייניו היהודיים של המרחב המכונה ארץ הקודש. בילו מתמקד במאמרו בתחיית פולחני המקומות הקדושים ליהודים בישראל מאז 1967, שהייתה גם תגובת נגד לאיבוד האחיזה במחוזות הקדושה החשובים ביותר במסורת היהודית לאחר מלחמת 1948. לטענתו, הניצחון במלחמה ב־1967, ניצחון שהשיב לשליטת ישראל את מחוזות הקדושה האלה, היה אחד מבין שני אירועים גיאו־פוליטיים מובחנים, האחראים במידה רבה לתחיית המקומות הקדושים. האירוע השני העומד במוקד המאמר הוא גלי ההגירה לישראל מן העולם המוסלמי. המהגרים שיישבה המדינה בעיירות פיתוח ובמושבים בפריפריה הישראלית קידשו, במעשה יצירתי ודינמי, את המרחב שיושבו בו והובילו לשינויים במפת הקדושה היהודית בארץ הקודש. 

מתוך התבוננות מחודשת בתחום בילו מציע תמונה רחבה ומאירת עיניים של עיצוב הגיאוגרפיה היהודית הקדושה, ובה בעת הוא קורא תיגר על גישות מסורתיות בחקר המקומות הקדושים. בניגוד לתפיסה של אתרים מקודשים כנייחים, יציבים ואף "קפואים", בילו מדגיש את אופיים המשתנה והנייד. טענה זו מובילה לקביעה כי המקומות הקדושים בישראל הם חלק מתופעה מודרנית ומאוחרת, ולא "מאובנים תרבותיים" המייצגים מסורות מן העבר הרחוק. כמו כן, הוא מדגיש את חשיבות הסוכנים החברתיים בטיפוח מקומות קדושים, (וטענה זו מקבלת ביטוי במספר רב של מאמרים שבספר עצמו). בילו מבקש להראות כי למרות המתח המובנה בין דת לבין מדינה קיימות בישראל זיקות גומלין עמוקות בתהליכי קידוש המרחב בין הדת הפופולרית לבין הדת האזרחית. הוא מדגים זאת בעזרת דוגמאות רבות ממחקריו כמו לדוגמא המקרה של הילולת חוני המעגל בחצור הגלילית, יצירתו של בית רבי דוד ומשה בצפת, פתחו של גן עדן בבית שאן ועוד, לצד אתרים מרכזיים יותר כמו הר מירון ונתיבות. 

וכך המאמר מתחיל: 

״משנקבעו גבולות שביתת הנשק בין ישראל לבין שכנותיה ב–1949 ,בתום מלחמת העצמאות, התברר כי המדינה הצעירה נותקה מן המקומות הקדושים החשובים ביותר במסורת היהודית. "מחוזות הזיכרון" הנכספים, משאת נפשם של יהודים לאורך הדורות, ובראשם הכותל המערבי, מערת המכפלה, הר הזיתים, קבר רחל, קבר יוסף, קבר שמואל ועוד אתרים רבים, הפכו באחת לבלתי נגישים. המקומות הקדושים שנותרו בתחומי ישראל, כמו קבר דוד בהר ציון, קבר רבי שמעון בר–יוחאי במירון, קבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה ומערת אליהו בחיפה, המשיכו להיפקד על ידי מאמינים, אך הפעילות הפולחנית בהם הייתה דלה יחסית. מֵ עבר לעצם הקושי למלא את החללים הרבים שנפערו במפה הקדושה, תרמו לדלות זו קשיי היום–יום במדינה הצעירה, שנאבקה על קיומה לאחר מלחמה קשה והתמודדה עם גלי הגירה גדולים, והאתוס הממלכתי, המודרניסטי והסוציאליסטי, שראה בנהירה למקומות הקדושים אנכרוניזם שיש לעוקרו משורש. ואולם, לאחר פחות משני עשורים מִ קום המדינה נבלמה מגמה זו ואף התהפכה.

תחייתו של פולחן המקומות הקדושים בישראל נבעה משני מהלכים גיאו–פוליטיים. הראשון שבהם הוא רגע היסטורי מובחן – הניצחון במלחמת 1967 שהשיב לשליטת ישראל את מחוזות הזיכרון המיתיים שאבדו ב–1948 והפך אותם לנגישים. התבססות הכותל המערבי כאתר החשוב ביותר בדת המסורתית והממלכתית–אזרחית בישראל וחידוש הפעילות הפולחנית התוססת במקומות הקדושים שמעבר לקו הירוק, ובראשם מערת המכפלה בחברון וקבר רחל בפאתי בית לחם, משקפים ערוץ זה של גאות פולחנית. המהלך השני מובחן פחות וקשור לגלי ההגירה הגדולים לישראל בשנות ה–50 וה–60 של המאה ה–20 , בעיקר מן העולם המוסלמי. רבים מן העולים פוזרו, כ"חלוצים בעל כורחם", בעיירות פיתוח ובמושבים, בפריפריה הישראלית דלת האוכלוסין והמשאבים. בקידוש המרחב בפריפריה הישראלית, שנישא על כתפיהם של ישראלים חדשים אלו, עסקתי במחקריי האתנוגרפיים משנות ה–80 וה–90 של המאה ה–20 , ובייחוד בעיצוב הגיאוגרפיה הקדושה בסְ פָ ר העירוני בישראל על ידי יוצאי מרוקו, שבלטו בין המהגרים בזיקתם לפולחן הצדיקים. מאמר זה, המתבסס על מחקרים אלו, רחוק מלהיות סקירה ממצה ועדכנית של הפעילות הדינמית סביב המקומות הקדושים. מוצגות בו תובנות מאוחרות מעבודותיי בתחום, הרחוקות אף הן מלהציג מיפוי שיטתי של הפעילות המחקרית העוסקת במקומות קדושים בישראל. כך, למשל, לא אעסוק בו בפעילות הפולחנית הענפה באתרים המסורתיים והחדשים בשטחי יהודה ושומרון. עם זאת, הנושאים שאדון בהם עוסקים במגמות ובתהליכים בעלי חשיבות עקרונית למחקר המקומות הקדושים, שבמהלך עבודת השדה התקשיתי לזהות, אבל במבט לאחור, לאחר שנות דור, הולכים ומצטללים קווי המתאר שלהם. לאחר דיון במצע התיאורטי ובמסגרת המושגית, שבאמצעותם ראוי לנתח את התופעות הקשורות למקומות הקדושים בישראל, אציג כמה מאפיוניהם, הקוראים תיגר על הגישות המסורתיות. ראשית, בניגוד לתפיסה של אתרים מקודשים כנייחים, יציבים ו"קפואים" בזמן, אדגיש את אופיים המשתנה והנייד.

התנועתיות המאפיינת את נהירת המאמינים למקום הקדוש (ששיאה בעליות לרגל) מובנת מאליה, אבל הטענה שגם המקומות הקדושים ומסורותיהם מאופיינים בניעות, העשויה ללבוש לעתים ממדים תזזיתיים, מקובלת פחות. מטענה זו נובעת הקביעה שהגאות הפולחנית סביב המקומות הקדושים בישראל היא תופעה מודרנית ומאוחרת, בניגוד לתפיסת מקומות אלו כ"מאובנים תרבותיים" המייצגים מסורות מן העבר הרחוק. טענה נוספת מתמקדת בחשיבות היזמים, הסוכנים החברתיים למיניהם, בטיפוח מקומות קדושים. סוכנים אלו יכולים להיות פעילים אינדיבידואלים, קבוצות, עמותות, קהילות ואף המדינה עצמה. למרות מאמציהם של אמרגנים אלו בהקמת המקומות הקדושים ובתחזוקתם, לרבים מן האתרים "חיי מדף" קצובים. לבסוף, אבקש להראות כי למרות המתח המובנה בין דת לבין מדינה בישראל קיימות זיקות גומלין משמעותיות בתהליכי קידוש המרחב בדת הפופולרית ובדת האזרחית".

למאמר המלא:

על השקת הספר