אנתרופולוגיה לשבת, מאמרי אורח

יעלה להב רז (בן גוריון) מחברת בין פרשת ארז דריגס ופרשות אחרות של התמכרות של גברים למין, אל מאמר חדש שלה בו היא בוחנת את פעילותם של צרכני זנות בקהילה מקוונת ובעיקר את שיח ההתמכרות בקרב גברים המשלמים על מין. בעזרת מחקר אתנוגרפי מקוון להב רז טוענת שהבחירה לחסות בצילה המגונן של תדמית המכור מאפשרת שחרור מאחריות אישית ומאפשרת להם לראות את עצמם כקורבנות. כך, זאת בעצם בחירה המעניקה כוח ועוצמה ומפיגה תחושות בושה ואשמה

בפברואר האחרון התפוצצה פרשת ארז דריגס כאשר העיתונאית אופיר סגרסקי פרסמה פוסט בפייסבוק ובו סיפרה כי דריגס נהג לשלוח לה בעבר "הודעות סליזיות", למרות שביקשה שיפסיק לעשות זאת. פרסום הפוסט גרר תגובות מצד נשים רבות שתיארו חוויה דומה, מה שהוביל לתחקיר באתר "פוליטיקלי קוראת" שחשף מספר עדויות של נשים על התנהלות פוגענית והטרדות בעלות אופי מיני בוטה, לכאורה, מצדו.

מספר שבועות לאחר התפוצצות הפרשה, התראיין דריגס לדנה וייס מחדשות 12 ובו העיד על עצמו כמכור למין. "זה בעיקר מנהל אותך במובן הזה שזה קובע את ההחלטות שאתה מקבל". דריגס גם יצר הבחנה בין העולם המקוון לעולם שמחוץ למסך בו "אתה יותר אתה, אתה יותר מחובר לחלקים בך שעדיין שייכים למוסר". עוד הוא הוסיף כי "ההתמכרות זה ריגוש. זה לא משנה כמה אני אעשה ימינה או שמאלה בטינדר אז תמיד יופיע עוד פרצוף, נכון? אז זה כמו שתשימי אותי במכונת מזל ואני אעשה ככה על הידית עד שאני אמות כי אני לא אקח הפסקה לאוכל בכלל. אנחנו כולנו יודעים איך העולם הזה נראה, זה תחום שאין בו חוקים ותמרורים ושלטים ברורים. אז כשאתה שם מישהו עם דפוס אובססיבי כמוני במקום כזה – אז לאן נגיע? נלך לקיבינימט".

חודש לאחר מכן, ב-16 למרץ 2021, ביבשת שונה לחלוטין, צעיר לבן, בן 21, שהיה בטיפול במכון נוצרי לגמילה מהתמכרות למין, רצח 8 עובדות מין באטלנטה, שש מהן ממוצא אסייתי. הרוצח העיד כי הרגיש שהוא נכשל בגמילה ומאחר ושוכנע כי ההתמכרות מסכנת את חייו, הוא יצא לחסל את מי שראה כמקור להתמכרות.

אין חולק כי אלו הם שני אירועים שונים בתכלית אך הפופולאריות הגוברת של שיח ההתמכרות, מהותה והניסיון לתלות בה את האשם לפעילות הפרט תוך שחרור מאחריותו המוסרית, עוברת דרכם כחוט השני. המהלך הזה לא מפתיע מכיוון שבמהלך העשורים האחרונים, מגוון הולך וגדל של פעילויות חברתיות (כגון מין, שימוש בסמים, הימורים, פורנוגרפיה, אכילה, פעילות גופנית, קניות וכד') מומשג מחדש באמצעות שפת ההתמכרות כך, הפעילויות שהוזכרו מוסבות לצורות התנהגות כפייתיות. עם זאת, דיון ער נידון סביב האטיולוגיה של ההתמכרות: האם התמכרות היא ‘disease of the will’ כפי שטענה סדג'וויק (1993), קרי מבנה תרבותי-חברתי או נובעת מגורמים ביולוגיים נוירולוגים קרי- ‘disease of the brain’? כך או כך, הדיון הסוציולוגי-אנתרופולוגי בהתמכרות מציב במרכזו שאלות הנוגעות למבנה חברתי, הנאה, אוטונומיה, סוכנות, רציונליות, סיכון, רצון חופשי ושליטה עצמית וכיצד אלו משמשים לחיזוק צורות חדשות של ממשליות ואזרחות ניאו-ליברלית.  

הדיון הער בהתמכרות הוביל לכתיבה נרחבת על אודות ההתנהגויות הכפייתיות שהוזכרו עד כה, אך בכל הנוגע לקשר שבין התמכרות וצריכת מין, הדיון נפוץ פחות. התייחסויות להתמכרות בהקשר של תעשיית המין מוצגות לעתים קרובות בצורה של פתולוגיות, המתארות עובדות מין המכורות לסמים ואלכוהול, מה שמוביל לפיתוח ועיצוב מדיניות פטרנליסטית כלפיהן. בנוסף, ישנה גם ספרות עשירה שעוסקת בהתמכרות לפעילויות מיניות מקוונות כגון התמכרות לפורנוגרפיה, למצלמות רשת, סקסטינג, צ'טים ועוד.

לאור החלל המחקרי, במאמר שהתפרסם לאחרונה ובוחן את פעילותם של צרכני זנות בקהילה מקוונת, אני ממקדת את הדיון בפופולאריות הגוברת של שיח ההתמכרות בקרב גברים המשלמים על מין כאשר האבחנה העצמית הפכה לאחד מסימני ההיכר הנפוצים ביותר בקרב חברי הקהילה. כאנתרופולוגית, אין לי שום יומרה לקבוע האם צרכני מין מכורים פסיכולוגית או ביולוגית למין. יתרה מזו, מהמחקר שלי, אשר בוצע בעזרת אתנוגרפיה מקוונת בקרב קהילה מקוונת של צרכני זנות ישראלים, עלה כי בעוד צרכי זנות מגדירים עצמם כמכורים, הם לא רואים בעצמם מכורים למין כי אם לאספקטים אחרים שצריכת מין מאפשרת כגון התרגשות, התחדשות, היכולת לבטא צדדים באישיות שהחיים 'הרגילים' לא מאפשרים, תחושת שפע (או האשליה שלה) וריגוש. לפיכך, אני משתמשת בשיח המכורים כעדשה פרשנית לבחינת פעילותם בשדה ושואלת ראשית, מה שיח ההתמכרות מאפשר להם? מהם מקורותיו ועל מה הוא נועד לחפות? ולבסוף, מהיכן נובעת הבחירה של הפרט לעטות על עצמו מאפיינים של גבריות חלשה, נזקקת ואימפולסיבית?

במאמר אני משתמשת בתיאוריית התסריט המיני של סימון וגגנון (Simon and Gagnon, 1986) ומראה כיצד התסריט המיני של צרכן המין המכור מורכב משלושה הגיונות תרבותיים. הראשון הוא קפיטליזם צרכני, לפיו רכישת מין מהווה ביטוי לגיטימי לבחירת הצרכן ואף תגובה מוסרית לכוחות השוק, המגלמת רציונליות. השני, הוא ההיגיון התרבותי של גבריות הגמונית, המעוגנת בהנחות אודות דחף ורעב מיני מתפרץ של גברים וההעדפה להרפתקאות מיניות נטולות מחויבות. אי עמידה בציפיות המיניות והמגדריות הנוקשות הללו מביאה לבושה, השפלה ולחתירה מתמדת אחר האידיאל הנכסף. ולבסוף, ההיגיון התרבותי השלישי הוא שיח ההתמכרות, הנובע מאידיאלים ניאו-ליברליים של שוק חופשי, העוזרים לגבש את האתיקה של אחריות אישית (או העדרה). כמובן שהרעיון שאנשים אחראים למחלתם אינו ייחודי להתמכרות; אלא, זהו סמן לתפקיד החיוני שממלא שיח בריאות הציבור 'החדש' בהגברת המשטר הניאו-ליברלי.

שלושת ההגיונות התרבותיים הללו – צרכנות, גבריות והתמכרות – שזורים זה בזה מכיוון שהשיח הרפואי של התמכרות למין ניצב על בסיס איתן של צריכת יתר של הנאה או גירוי פיזי עד כדי מצוקה. כך, התרחבות הדיון על התמכרות הכולל מגוון תענוגות, אינה רק דיון על טקסונומיה; זה גם מסיט את ההתמכרות אל דרכים המחזקות ערכי בריאות וניאו-ליברליזם גם יחד. כיצד? ההנאה היא אמנם הכוח המניע של הקפיטליזם הצרכני, אך עם זאת היא מתפרשת יותר ויותר כהתנהגות בסיכון. ויסות ההנאה – כדי לעודד צריכה אך גם להימנע מהתמכרות או 'חולי' – הופך לפיכך לכלי רב עוצמה בקידום תפיסה של אחריות עצמית.

בעזרת הכלת שלושת ההגיונות התרבותיים הללו, אני טוענת כי התסריט המיני של "המכור" מארגן את החוויה המינית של הפרט ומספק הסבר עבור עצמם להתנהגות מינית הנתפסת ככזו ש'יצאה משליטה'. התצוגה החגיגית של השפע המיני בדמותו של המכור – מי שמגדיר את עצמו כנטול אוטונומיה בדפוסי צריכתו האובססיבית – הופכת לאסטרטגיית משא ומתן ואף אתגור האידיאלים הגבריים הגמוניים בהם מצד אחד ניתן מענה לצפייה החברתית-תרבותית מגברים ליהנות ממפגשים מיניים מרובים ומצד אחר, ביטוי לפגיעות, העדר שליטה, וחולשה. הפער הזה מדגים את האיזון העדין בין פעילות מינית הנתפסת 'נורמלית' ובין פעילות מינית הנתפסת כחורגת מהנורמה. פער שגם מוביל לתחושת קונפליקט פנימית המתבטאת באשמה, חרדה, בושה ולעיתים קרובות אף תחושת השפלה. כדרך לפתור את הדיסוננס הפנימי, התסריט המיני של המכור משמש ערוץ ביטוי ל'זכותו' של הפרט הבודד להכרה חברתית-קהילתית בסבל שהוא עובר בתהליך הזה.

השימוש בתסריט המיני של המכור כדרך להפג(נ)ת סבל והכרה קהילתית בהיותו קורבן (של הנסיבות, של ההתמכרות) אינו מפתיע אם מאמצות את הטענה של אווה אילוז כי העצמי המודרני מוגדר על ידי הזכות לבחור והזכות לחוות סבל. 'בחירה' היא סימן הזיהוי המובהק של המודרניות ובאמצעותה ניתן לממש את החופש כפי שהוא מגולם ברציונליות ובאוטונומיה. 'הסובל' הפך לישות המוגדרת על ידי מה שלתחושתו נמנע ממנו בגין התמכרותו: יכולת הבחירה. ההצטברות הלא רציונלית לכאורה של חוויות מיניות עד כדי מצוקה מהווה את שיאה של העדר הבחירה. בעוד התנהגות גברית מינית בריאה חותרת להנאה ממגוון חוויות מיניות, המכור מגלם את התוצאות ההרסניות האפשריות של ציפיות תרבותיות אלה.

מאיר אריאל כתב: "אדם צועק את שחסר לו/חסר לו ביטחון, צועק ביטחון (…) אדם צועק את שחסר לו/לא חסר לו-לא צועק". בהשאלה, שיח המכורים זו הדרך לזעוק ולהפגין את שחסר-את הצורך לחוות חולשה, כאב, פגיעות. באותה נשימה, דווקא הנכונות של הפרט לעטות על עצמו את הסטיגמה של המכור, נעדר השליטה והבחירה, החלש והקורבן, מהווה, באופן פרדוקסלי, בחירה המעניקה כוח ועוצמה ומפיגה תחושות בושה ואשמה. כמו במקרה של ארז דריגס ורוצח 8 עובדות המין באטלנטה, לחסות בצילה המגונן של תדמית המכור מאפשר שחרור מאחריות אישית ומאפשר להם לראות את עצמם כקורבנות. זו הסיבה מדוע, לדעתי, אימוץ הסטיגמה של המכור היא למעשה הזדמנות לצאת למסע גילוי עצמי, לחלוק פנטזיות עם אחרים, לנהל משא ומתן למול תחושות בושה ואשמה ולפתח תחושת אינטימיות בין חברי הקהילה המקוונת.

עוד על עבודתיה של להב רז:

יעלה להב רז התמנתה כחברת סגל באוניברסיטת בן גוריון

יעלה להב רז על מלחמות הסקס הפמיניסטיות

פרויקט ה- #אתנוגרפבידודן

חלוצות: הפועל בנות סח’נין ־ מאזרחיות מודרות לאזרחיות טובות"

יעלה להב רז – לקראת כניסת החוק לאיסור צריכת זנות לתוקף

יוצאים לצייד-צרכני מין וירטואליים בישראל – יעלה להב רז מתארחת בפוסדקאסט טריפ-לוג

על סודות גלויים ומשטרי שתיקה – יעלה להב-רז על הקשר בין תרבות הבילוי במועדוני חשפנות ובין התרבות המקדמת נורמליזציה של אלימות מינית כלפי נשים.