דבקות באבֵדות כדבק חברתי בישראל
ניצן רותם וניר גזית כותבים ל"בחברת האדם" על מאמרם שפורסם ב"קריאות ישראליות" על היחס של החברה הישראלית לאבדות במלחמה:
קרדיט תמונה ראשית: אורנה נאור, שתיל סטוק
אפשר לדמיין שמש אסוציאציות משותפת לקוראי בחברת האדם – לוח גדול שבמרכזו המילה 'חייל'. היינו כותבים חייל בזכר, בלי להקפיד על תקינות מגדרית, מקיפים את המילה בעיגול, ושולחים קרניים להשלמת המילים שקופצות לראשכן/ם.
סביר שרבות מהמילים שהיינו אוספים היו מבטאות שייכות כבירה, גאווה ודאגה. היינו פוגשים על הלוח את החייל שאנו חבים לו את חיינו, שלוחם למעננו, סוחב ימים ולילות בעזה ובלבנון – גם מרצונו וגם מחוסר ברירה; אח שלנו, בן הזוג, הילד, הילדה, השכנה.
הלוח גם היה מתמלא במילים שמסמנות את האפשרות שהחייל מבטא את כל הטוב שבנו, אך גם שעיר לעזאזל עבורנו, ואפילו אדם מאיים שפורץ מוסר וחוק. המילים על הלוח היו מציינות את גבורת החיילות והחיילים ואת הפקרתם, את התגייסות המילואימניקים/יות ומשפחותיהם. המילים היו מתייחסות לחברה הישראלית אך גם לחוויה הצבאית במלחמה: לתחושות המשימה והאחווה בתוך צוותי הלחימה, אבל גם לניכור ולפחד מטראומה ומירי דו צדדי. המילה 'אמא' אולי היתה מופיעה, ואולי המילה 'חלל'.
כל העומס הרגשי והחברתי הזה – וכל כך מעט מחאה על האבדות האדירות שסופגים הצעירות והצעירים שמשרתים בשמנו: חיים שאובדים לבלי שוב, פציעות איומות, סבל רגשי שזורק החוצה ממסלולי החיים. האבדות כוללות גם את הבור האינסופי שנפער בחיי ההורים השכולים, רבים מהם בני הדור שלנו. דור הסטודנטיות והסטודנטים שלנו הפך ללמוד אבדות, ותמונות החללים מלוות את הליכתנו במסדרונות הקמפוסים.
מדוע המחאה על מות החיילים במלחמת עזה היא מעטה ולא-עקבית? מדוע כמאמר הסלוגן "אין לנו ילדים למלחמות מיותרות", כלומר יש לנו ילדים למלחמות? מדוע 'כת אוכלי החיים' מתקשה להתגבש?
מחקרנו בוחן את האדישות שדומה וחולשת על האופנים שבהם החברה הישראלית נדרשת לאבדות של חיילים בחודשי המלחמה המתרבים. בשלב ראשון בחנו את ההתייחסות התרבותית לשאלת האבדות, ובשלב שני אנו נערכים לבחון יחד עם החיילים והחיילות את החוויה החיילית והחברתית שלהם לנוכח היחס לאבדות במלחמת עזה.
אחת התשובות שמצאנו והתפרסמה כטקסט קצר ב"קריאות כיוון" היא שזרמים שרצו בכיבוש עזה יצאו בריש גלי נגד הערך החברתי שמבקש להמנע מאבדות במלחמה – שלנו ושל האויב. כבר בימי המלחמה הראשונים כותבים בציבור הדתי ביישו את מי שדוגל בהימנעות מאבדות, וביססו ערך מתחרה של "חוסן אבדות".
המסר היה שאזרחים שעומדים באבדות מבטאים במקביל שלוש סגולות: לאומית, כלכלית ופסיכולוגית. כלומר רעיונות פופולריים כמו פסיכולוגיה חיובית או 'לא לצאת פראיירים' עזרו להתקבלות המהירה של "חוסן אבדות". האסון הגדול של ה-7 באוקטובר סייע אף הוא ל'חיזוק' הציבור, ובעיקר העובדה שמדובר בתמורה חברתית שהחלה עוד קודם לכן, בעקבות יחסי הציבור הגרועים של מלחמת לבנון השנייה. המלחמה בקיץ 2006 הואשמה בכך שנוהלה מתוך החשש לאבדות בקרב חיילי צה"ל. במבצע צוק איתן, שחל שמונה שנים אחריה, עורכי העיתונים ומהדורות החדשות בטלוויזיה בחרו לפרסם במשורה את כאב האבדות, ולחזק את החברה המיליטריסטית.
איזה ערכים ילוו אותנו בחודשים הבאים? ואיזה חברה הם יעצבו? נכון לכתיבת שורות אלו הפסקת האש בין ישראל לחמאס נכנסה לחודשה השני. משמעות הפסקת האש איננה רק שיבת בני הערובה מעזה, אלא גם ירידה מסיבית בידיעות המטלטלות של "הותר לפרסום".
גורלה של הפסקת האש – אם תופר, אם תסתיים, אם תתייצב – תלוי במידה רבה באופן שבו הציבור הישראלי יגיב לסוגיית האבדות. האם הפעם נחזה בהתקוממות לפני שיהיו ידיעות על מוות ברעב של הצעירים שמעונים במנהרות, או על אסונות ביחידות החיילים? מחקרנו מלמד שהתקוממות נגד אבדות המלחמה זקוקה להחייאה של ערכי שלום וחיים שמעניקים לה רוח גבית.