"> טיפולוגיה של ביטול הנצחה (De-Commemoration) – המקרה הישראלי – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

טיפולוגיה של ביטול הנצחה (De-Commemoration) – המקרה הישראלי

טרייסי אדמס וינון גוטל-קליין כותבים במאמר ב Sociological Forum על השוני בין תופעות של 'דה-הנצחה' בישראל – חברה שמקדשת במידה רבה את ההנצחה בכלל וזו החומרית בפרט – לעומת תופעות הגל החדש של 'דה-הנצחה' בעולם המערבי. אדמס (פוסט דוקטורנטית במרכז לסוציולוגיה תרבותית באוניברסיטת ייל) וגוטל קליין (דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית), טוענים שבניגוד לעמדה הרווחת, 'דה-הנצחה' כפרקטיקה איננה בינארית, אלא מתקיימת על רצף. וש'דה-הנצחה' היא חלק מרכזי מקיומה של הדת האזרחית בקהילה נתונה, שכן היא מעודדת ומחייבת משא ומתן ומעורבות של הגורמים השונים בשדה הזיכרון הקולקטיבי, ודוחקת את החברה להתמודד לא רק עם העבר שלה אלא גם עם ההווה, ובמידה רבה להשפיע על העתיד.

הנצחה חומרית הייתה מאז ומעולם אחד מרכיביו הבולטים של הזיכרון הקולקטיבי. ממונומנטים קדומים ועד אנדרטאות, ממצבות ועד פסלים ושלטי זיכרון, כל אלה שיקפו את עולם הערכים של החברה ואת האופן שבו ההווה מטמיע בתוכו ביטוי חומרי של העבר. גם מופעים של 'דה-הנצחה' (De-Commemoration) אינם דבר חדש. בעת חילופי אימפריות, בשעה של כיבוש ודחיקה של תרבות קיימת, הריסת ההנצחה היא זו שמכריזה באופן אולטימטיבי על השריף החדש בעיר.

הגל החדש של 'דה-הנצחה' בעולם המערבי, שבא לידי ביטוי בהסרתם או השחתתם של פסלים ומונומנטים, לרוב של דמויות המזוהות עם גזענות, מיזוגניה וקולוניאליזם, מתכתב אם כן עם מגמות היסטוריות לאורך השנים. בשל ממדי התופעה, מה שנראה כהיעדרה של 'דה-הנצחה' בישראל – מרחב וחברה שמקדשים במידה רבה את ההנצחה בכלל וזו החומרית בפרט – אומר דרשני, ומחייב העמקה.

המחקר אותו ביצענו, ואשר מוצג במאמר שפורסם לאחרונה ב- Sociological Forum תחת השם Make It Till You Break It: Toward a Typology of De-Commemoration, מציע להתבונן על תופעת ה"דה-הנצחה" בישראל ככזו שמורכבת מניואנסים רבים. טענתנו היא שייחודו של המקרה הישראלי, שבו אין עקביות בזהות השחקנים או הקורבנות, דהיינו שמי שמבצע אקט של 'דה-הנצחה' היום יכול להיות מטרה למעשה דומה מחר ולהיפך, מאפשר לשפוך אור על התופעה בכללותה, הרבה מעבר לשחקנים המשתתפים.

**
ליבת המחקר שפרסמנו כעת מבקשת לחשוף טיפולוגיה חדשה שממסגרת את תופעת ה'דה-הנצחה' העולמית ומחלקת אותה לשלושה סוגים של פרקטיקות: חילול (Desecration), מסגור מחדש (Reframing), והתיישנות מתוכננת (Planned obsolescence). בכל שלוש הפרקטיקות יש התערבות פוליטית בייצוג חומרי של העבר, אך ניתן לראות אותן כמתקיימות על רצף.

פרקטיקת החילול (Desecration), באמצעות הרס או השחתה של מרחב או אובייקט זיכרון שנחשב בציבור כמקודש, היא הנפוצה ביותר והמזוהה ביותר עם התופעה העולמית. לצד זאת היא גם פרקטיקה דה-קונסטרוקטיבית במובן הבסיסי ביותר של המילה. בישראל של העשורים האחרונים היו לא מעט ייצוגים לפרקטיקה הזאת. החל מהשחתתן של חלקת הקבר של ראש הממשלה יצחק רבין בהר הרצל והאנדרטה במקום הירצחו בתל אביב; עבור בריסוס גרפיטי על אנדרטאות לזכר השואה ברמת גן, בתל אביב וב'יד ושם'; וכלה בחילול של אנדרטאות בעלות גוון צבאי בגבעת התחמושת, ובדליית אל-כרמל.

"אם היטלר לא היה הציונים היו ממציאים אותו". גרפיטי ביד ושם. צילום: יד ושם

על אף הדמיון הרב בין פרקטיקת החילול בישראל לתופעה העולמית של 'דה-הנצחה', יצוין שהשונות קיימת ובולטת. בעוד שבעולם המערבי השחתת אנדרטאות והסרת פסלים נעשות באופן גלוי, לרוב מתוקשר והפגנתי, ולעתים אפילו בעידוד ובהובלת הגופים הממסדיים, הרי שבישראל מדובר בתופעה מחתרתית שנעשית באישון ליל ומחוץ לאור הזרקורים. לא זו אף זו, בעוד שהתופעה העולמית לרוב נועדה להתמודד עם עבר בעייתי, בישראל מרבית מעשי החילול לא עוסקים בשיפוט מוסרי של מעשי העבר דרך סולם הערכים של ימינו, כי אם במחאה, לרוב של קבוצות שוליים, כלפי מעשי הממסד בהווה. במובן הזה, מדובר במה שאנחנו מכנים 'דה-הנצחה' אינסטרומנטלית Instrumental de-commemoration)), דהיינו כזו שבה השחתת מרחב הזיכרון היא בבחינת נזק משני שמטרתו העיקרית היא למשוך תשומת לב.

*

מסגור מחודש (Reframing) הוא שמה של פרקטיקת ה'דה-הנצחה' שמבקשת להטמיע משמעות חדשה במרחב זיכרון, תוך התכתבות עם המשמעות הקיימת. המסגור המחודש מחולק אף הוא לשני סוגים של תת-פרקטיקה, שכל אחד מהם מוצא את ביטויו הן מלמעלה-למטה, והן מלמטה-למעלה.

הסוג הראשון הוא שיום מחודש (Renaming). קריאת שמות למרחבים ולאובייקטים היא מהדרכים המוכרות והאפקטיביות ביותר לשיקוף של עולם הערכים החברתי. אשר על כן, גם שיום מחודש מהווה פרקטיקה של 'דה-הנצחה', בהחליפו את ההנצחה הקיימת בחדשה. כפרקטיקה מלמעלה-למטה ראינו זאת למשל כשעיריית בני ברק החליטה להחליף את שמו של רחוב הרצל המיתולוגי, ולקרוא לו רחוב הרב שך. כפרקטיקה מלמטה-למעלה, נוכל לתת כדוגמה את האקטיביסטים אשר החליפו את שמו של רחוב בלפור, מחוץ למעון ראש הממשלה בירושלים, לרחוב "הבלופר מבלפור". נוכל להוסיף גם את מחאתן של קבוצות אקטיביסטיות פמיניסטיות שונות בשנים האחרונות, שהחליפו באישון לילה שמות של רחובות קיימים בשמות של דמויות נשיות בולטות ומשפיעות.

הבלופר מבלפור". מתוך פייסבוק.

הסוג השני של פרקטיקת המסגור המחודש הוא הקשר מחודש (Recontextualization). הכוונה היא למקומות בהם מתווסף שלט אשר מעניק הקשר למרחב או לאובייקט הזיכרון, באופן שמשנה לחלוטין את אופי ההנצחה הקיימת. כדוגמה מלמעלה-למטה ניתן להציג את החלטת הנהלת בית הנשיא להוסיף למרגלות פסלו של הנשיא לשעבר משה קצב שלט שבו מוזכר בבולטות מעשה האונס ועבירות המין שהוא ביצע, הרשעתו ומאסרו. דוגמה מלמטה-למעלה היא ההוספה של המילה "האנס", בהמשך השלט התלוי על "גשר רחבעם זאבי", הוספה שהתבצעה כאקט של אקטיביזם מחאתי.

"הורשע באונס ונאסר". צילום: ינון גוטל-קליין

פרקטיקת המסגור המחודש מתחברת באופן עמוק עם מה שנתפס כאקטיביזם זיכרון, ובמידה רבה ניתן לראות אותה כ'דה-הנצחה' במובנה הקונסטרוקטיבי, שכן בניגוד לפרקטיקת החילול, כאן השחקנים אינם מסתפקים בהשחתת או הסרת הקיים אלא צריכים להשקיע משאבים – של מחשבה ולעיתים גם של חומר – בייצור האלטרנטיבה.

*

התיישנות מתוכננת (Planned obsolescence), שמה של הפרקטיקה השלישית של 'דה-הנצחה', נשען על מונח מתחום הכלכלה שמתאר הפקה של מוצרים שחייהם נועדים להיות קצרים בכוונה תחילה. בהקשר של מחקרנו, השם הוענק לפרקטיקה ייחודית, שבמסגרתה מיוצרת הנצחה שמלכתחילה מיועדת להיות חד פעמית או כזו עם חיי מדף קצרים.

אכן, אם פרקטיקת החילול היא הנפוצה ביותר, הרי שפרקטיקה זו  אינה כה רווחת, ויחד עם זאת יש בנמצא מספר דוגמאות. ניתן לראות כהתיישנות מתוכננת את הצבתו ב-2017 של פסל מוזהב בדמותה של נשיאת בית המשפט העליון דאז מרים נאור מחוץ לרחבת בית המשפט; וכן את הצבת פסלה של השרה דאז (2018) מירי רגב בכיכר הבימה, כשהיא מתבוננת על השתקפותה במראה; ואת המיצג "הסעודה האחרונה", ב-2020 בתל אביב, שבמרכזו פסל בדמותו של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו. דומה שהמבע הזכור והמוכר ביותר של פרטיקת ה'דה-הנצחה' שהיא ההתיישנות המתוכננת, הוא הפסל המוזהב של בנימין נתניהו אשר הוצב על ידי האמן איתי זלאיט במרכזה של כיכר הבימה, תחת הכותרת "קינג ביבי". הפסל נעקר ממקומו והופל על ידי ההמון, באקט של מחאה. יותר מכך, הפסל הונח מלכתחילה במטרה להניע מעורבות מצד הקהל.

"קינג ביבי". כיכר הבימה, תל אביב. קרדיט: דרור סיתהכל, איתי זלאיט

**
מסקנתנו העיקרית היא שבניגוד לעמדה הרווחת, 'דה-הנצחה' כפרקטיקה איננה בינארית – נהרס או לא נהרס – אלא מתקיימת על רצף של פרקטיקות שכולן חלק מאותו שלם, עד כמה שניתן לכנות אקט של פירוק כ"שלם". בפן העמוק יותר, טענתנו היא ש'דה-הנצחה' היא חלק מרכזי מקיומה של הדת האזרחית בקהילה נתונה, שכן היא מעודדת ומחייבת משא ומתן ומעורבות של הגורמים השונים בשדה הזיכרון הקולקטיבי, ודוחקת את החברה להתמודד לא רק עם העבר שלה אלא גם עם ההווה, ובמידה רבה להשפיע על העתיד. במובן הזה, וכפרפראזה על אמירתו של מילן קונדרה בנוגע לזיכרון ולשכחה – 'דה-הנצחה' היא לא ההיפך מהנצחה, אלא סוג של הנצחה.  

ד"ר טרייסי אדמס היא פוסט-דוקטורנטית במרכז לסוציולוגיה תרבותית באוניברסיטת ייל, ועמיתת מחקר במרכז הבינלאומי לחקר וחינוך השואה וייס-לבנת, אוניברסיטת חיפה. תחומי המחקר שלה כוללים זיכרון קולקטיבי, קונפליקט, תרבות ופוליטיקה וכיצד משמעות נבנית באמצעות תהליכי משא ומתן אינטראקטיביים. מחקריה פורסמו בכתבי עת כגון British Journal of Sociology, International Journal of Cultural Sociology, Memory Studies, Media, Culture & Society.

עוד על אדמס :


קישור למאמרים של אדמס

ינון גוטל-קליין הוא דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים וראש מערך התוכן של נשיא המדינה. הדוקטורט שלו מתמקד בתהליכים של רב-קוליות, סולידריות, פנתאוניזציה ודה-פנתאוניזציה בבתי עלמין לאומיים. תחומי המחקר שלו כוללים זיכרון קולקטיבי, לאומיות, מוות, תיירות אופל, מרחבי זיכרון והנצחה. גוטל-קליין זכה במענקי מחקר ומלגות, בין היתר מאת The Memorial Foundation for Jewish Culture (MFJC), קרן יד אורה, מרכז צ'ריק, מכון לוי אשכול, מרכז לייפר, יד בן צבי, מרכז שיין ועוד.

עוד על גוטל-קליין

על החיים ועל המוות

מגפת הקורונה הפרה את שיווי המשקל ההנצחתי בישראל

"אנחנו כנראה האומה היחידה שחוגגת עצמאות בבית קברות"

"בתי העלמין הצבאיים נראים אחידים, אבל כשבוחנים מקרוב אפשר לראות את הגוונים והמחלוקות"

הרשות הרביעית: על מוסד הנשיאות

עוד בנושא: