מבקשי מקלט העובדים כמגשרים בישראל – לימינליות כפולה
"הם [מערכת המשפט] לא מבדילים אם אני ישראלי או אריתראי. בדרך כלל חושבים שאני ישראלי, בדרך כלל, לא מצפים שמהקהילה יכול לבוא, אז יש לך כבוד קצת… זה שאני בא בתור מתורגמן או, אתה מתרגם של ממשלה. זה, הם לא מצפים שיש לבן אדם שהוא מהקהילה יש לו את הזכות הזו לעבוד בדבר הזה".[1]
מבקשי מקלט בישראל נמצאים במצב מורכב, של בין לבין (לימינלי), הם לא מגורשים אך אינם נכללים באחד מן הסטטוסים המעניקים קביעות. אך מה קורה כאשר חלק מתוך מבקשי המקלט משמשים כמגשרים תרבותיים, המתווכים בין מבקשי המקלט לבין הממסד והחברה הישראלית?
שאלה זו נבחנה על ידי ד״ר רווית תלמי-כהן (המרכז האקדמי רופין ואוניברסיטת תל אביב) ולאה קסה (סטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב). במאמר, שפורסם בכתב העת International Journal of Intercultural Relations הן מבקשות להאיר את המורכבות הייחודית ואת חוויית הלימינליות הכפולה של מגשרים בין-תרבותיים מבקשי מקלט, כמו גם את החשיבות שבתפקידם זה. המאמר Asylum Seekers Working as Mediators in Israel: The Impact of Legal Liminality מתמקד בהשלכות של תפקיד הגישור, במציאות ארעית, על מגשרים שעושים את מלאכת הגישור עבור אוכלוסייה חסרת מעמד, בעוד שהם עצמם מחוסרי מעמד.
בעשור האחרון, הקטגוריה של מבקשי מקלט אשר מבקשים לקבל הגנה כפליטים מן המדינה שבה הם נמצאים, גדלה מאוד במדינות רבות בעולם. לרוב, מדינות משיבות למבקשי סטטוס זה תוך זמן קצר, בין אם לחיוב בין אם לשלילה. בישראל, אזרחי אריתריאה המהווים רוב מבין מבקשי המקלט, נמצאים בסטטוס זמני כ"מסתננים"[2] או "מבקשי מקלט", תחת "הגנה קולקטיבית זמנית", שמשמעותה עיכוב הרחקה זמני. מבחינת מעמד אזרחי הם מצויים בלימבו משפטי וסוציאלי: הם לא מגורשים אך אינם מוכלים באחד מן הסטטוסים המעניקים קביעות, וגם בהיבטים בריאותיים, פסיכולוגיים, חברתיים וכלכליים אין בעניינם בהירות או הכרעה. יתרה מכך, הסטטוס המשפטי הזמני של מבקשי המקלט מייצר מרחב לימינלי, "חוקי" כביכול, מרחב שבו הם חשופים לפגיעות, בין שבאופן ישיר מידי גורמים בחברה, ובין שמתוך יצירת תנאים המאפשרים זאת. במצב של "לימינליות-חוקית", מרחב שהחוק שולט בו ומפקיר אותו בו בזמן, מצויים מבקשי המקלט באי-ודאות תמידית.
מבקשי המקלט אינם זכאים לשירותי בריאות ורווחה מטעם המדינה, אלא רק במצב קיצון של סיכון או במצב חירום. לפיכך, מרבית מבקשי המקלט מקבלים סיוע סוציאלי, משפטי ובריאותי מארגוני סיוע. הארגונים נמנים על המגזר השלישי, למעט ארגון מסיל"ה הפועל בחסות עיריית תל אביב.
"אם אתה יודע שפה אחת אתה בן אדם אחד, אם אתה יודע שלוש שפות, לפי הניסיון שלי אתה יכול לעזור לא רק לעצמך אלא להרבה אנשים".[3]
בארגונים השונים מועסקים ומתנדבים מגשרים מבקשי מקלט. במיפוי ארצי שנערך במגזר הראשון והשלישי, נבדק כמה מהם מועסקים באופן פורמלי ומלא (לא כמתנדבים). הממצאים מעלים שבודדים (2 חצאי משרות) מועסקים במגזר הראשון, ומרבית המגשרים פועלים במגזר השלישי. תפקידם הפורמלי של המגשרים הוא תרגום שפתי, אך תרגום זה כולל גם תִרגוּם ופרשנות בין-תרבותיות.
לצד המיפוי ערכו תלמי-כהן וקסה כ-14 ראיונות עומק מובנים למחצה עם מגשרים המועסקים במשרה מלאה. במהלך הראיונות הם נשאלו שאלות על מהות התפקיד שלהם, ומה משמעות הסטטוס האזרחי שלהם לתפקידם כמגשרים.
ממצאי המחקר האיכותני שהתבסס על הראיונות, העלו כי מגשרים שהינם מבקשי מקלט, מצויים בלימינליות כפולה הנובעת מהסטטוס האישי של מעמדם המשפטי ומהסטטוס המקצועי שלהם. הם גם חסרי מעמד קבוע בישראל וחלק מקהילה הנתונה במצב "לימינליות חוקית", והם גם נותנים שירות בצורה ישירה ו/או עקיפה לממסד הישראלי ולארגונים, ולפיכך נתונים בתפקידם במצב ביניים – בין נציגי הממסד והחברה המארחת לבין מקבלי השירות.
תלמי-כהן וקסה מראות כיצד השליטה בשפה העברית מאפשרת למגשרים לייצג לא רק את היחיד ואת העצמי, אלא גם את הקולקטיבי והקהילתי במרחב ה"לימינליות החוקית", ולדרוש הכרה בזכויותיהם במסגרת עבודתם בארגוני הסיוע. המגשרים עדים ליחסי הכוחות ולאי-השוויון המבני בין המדינה לקהילתם, ולכן הם מבינים את הצרכים של קבוצתם הנמצאת בשוליים. מתוקף כך, טוענות תלמי-כהן וקסה, הם מחזיקים באג'נדות חברתיות ופוליטיות החורגות מהגדרת תפקידם כמגשרים ניטרליים. למעשה, לפעולת הגישור/תרגום יש משמעות סוציו-פוליטית, המערערת על הלימינליות ומניעה תפיסה אקטיבית של העתיד.
תלמי-כהן וקסה בחנו את ההשפעות של הלימינליות המשפטית הממושכת על אישיותם, מקצועיותם ומקומם בקהילה של המגשרים – מבקשי המקלט שרכשו את השפה השלטת של המדינה המארחת שלהם ומספקים שירותי גישור. הן מראות כיצד שפה יכולה להיות כלי משמעותי, המעניק יכולת לשנות את תפיסות המעמד האזרחי ולאתגר את תוצאות הלימינליות המשפטית.
מהראיונות עולה שהמגשרים פועלים במרחבים לימינליים נוספים – בין גוף מקצועי לבין מקבל השירות, בין ספק פורמלי לבלתי פורמלי, בין הסטטוס האזרחי האמיתי שלהם לבין התפיסות המדומיינות של אחרים לגבי מעמדם המשפטי, ובין חברי קהילתם הרואים אותם מהימנים, לכאלו הרואים אותם כבוגדים.
המרואיינים תיארו את האתגרים הגלומים בתפקידיהם, הכוללים למשל את העובדה שהם עצמם מועמדים לגירוש ולכן מלאי דאגות לגבי עתידם; הנטל הרגשי שהם נושאים עקב טראומה משותפת עם לקוחותיהם; והקושי למצוא את עצמם באמצע – בין מקבלי שירות שהם גם חברי קהילה ובין נותני שירותים. עם זאת, תלמי כהן וקסה מראות כיצד המגשרים מבינים את המשמעות הרבה של רכישת השפה, ואת מלאכת התיווך שהיא מאפשרת. יש לאתגרים אלה השלכות על מצבים אישיים לא פשוטים, אך גם על תחושת שליטה ויכולת להשפיע על המדיניות של הגופים הקובעים את גורל הקהילה שלהם.
לטענת תלמי-כהן וקסה מינוף פורמלי של מערך הכישורים של המתווכים, באמצעות שיתוף פעולה עם גופים רשמיים והעסקתם בצורה ישירה במשרדי ממשלה, יכול לעזור לקהילה הפגיעה במיוחד, ולייצב אותה לטובת המדינה ומבקשי המקלט כאחד.
צילום ראשי – מתוך דף הפיסבוק של המוקד לפליטים ולמהגרים
[2] מבקשי המקלט הם חלק מאוכלוסיית המהגרים בעולם. מסתננים הוא המונח של רשות האוכלוסין למי שנכנס לישראל שלא במעבר גבול מוכר ועבר על חוקר ההסתננות. קטגוריה זו נושאת משמעות פוליטית. השימוש במאמר במונחים מבקשי מקלט / מהגרים / מסתננים הוא בהתאם לקונטקסט.
עוד בנושא ועל תלמי כהן: