אנתרופולוגיה בשטח

אנתרופולוגיה מחוץ לאקדמיה, יש דבר כזה? במדור "אנתרופולוגיה בשטח" נפגוש אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות הפועלים גם מחוץ לאוניברסיטאות, ונבחן כיצד הכלים והתובנות שרכשו בלימודיהם ממשיכים לעצב את עבודתם. והפעם ד"ר נגה בובר בן דוד, מרצה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הבריאות בהדסה עין כרם ולשעבר מנהלת אקדמית במכינה ע"ש רוטברג באוניברסיטה העברית. לצד הוראה ומחקר, היא עוסקת לאורך השנים בייעוץ ארגוני, בניהול ובעשייה חברתית. בטקסט זה היא מספרת כיצד המבט האנתרופולוגי מלווה אותה בכל אחד מהמרחבים הללו, ומסייע לה להתבונן במובן מאליו, לשאול שאלות ולחבר בין תיאוריה לעשייה:

נולדתי וגדלתי בירושלים, העיר המרתקת, היפה והמורכבת ביותר לטעמי בעולם. כבר כילדה שנסעה באוטובוסים מקצה אחד של העיר אל הקצה האחר, אני זוכרת את ההתבוננות ואת הסקרנות האנושית הזו, את הרצון להבין מי הם הנוסעים והנוסעות סביבי. אני חושבת שאלו היו התצפיות הראשונות שלי. ירושלים תמיד הכילה מגוון כה רחב ועשיר של אנשים ונשים מדתות, ממגזרים ומקבוצות שונות, וחציתי אותה בנסיעה ובהתבוננות משכונת רמות, דרך צומת בר אילן, התחנה המרכזית, קריית משה, בית הכרם, הר הרצל, מרכז העיר, כיכר ציון וכיכר החתולות, תלפיות ועוד. כל נסיעה הייתה הזדמנות חדשה להבין את המתרחש: מי נכנס לאוטובוס ומי לא, היכן יושב או יושבת כל אחד, ליד מי, מי עומד, מה המרחק בין אדם לאדם, ואילו שאלות עולות בי על לבוש, על הבדלים ועל שפה.

במהלך כל חיי הבוגרים עסקתי בהדרכה ובהוראה, בתנועת הנוער ובחינוך הפורמלי והלא פורמלי, במסגרות שונות ועם אוכלוסיות מגוונות, ולמעשה המסלול הזה המשיך גם אל האוניברסיטה. את התואר הראשון בפילוסופיה ובמדע המדינה כל כך אהבתי, ובמהלך השנה השנייה התחלתי במקביל גם את הלימודים במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, ובהמשך לתואר שני בסוציולוגיה ארגונית. למדתי לימודי תעודת הוראה במסגרת האוניברסיטה העברית, יחד עם אנשי ונשות הוראה נהדרים, ונהניתי מכל רגע. במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, שהפכה לבית חם ואהוב שבו זכיתי ללמוד ולהכיר את הסגל האקדמי והמנהלי, לימדתי כעוזרת הוראה קורסים כמו מבוא לאנתרופולוגיה, תיאוריות סוציולוגיות, כתיבה אקדמית וחברה בישראל, וגם שימשתי יועצת הבוגר במשך כמה שנים. בשלב מאוחר יותר, ועד היום, אני מלמדת בבית הספר לאחיות ע"ש הנרייטה סאלד בהדסה עין כרם סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הבריאות.

ערכתי פרקטיקום במכון צפנת אותו הקים פרופ' ישראל כץ כיועצת ארגונית, ומשם המשכתי לכמה שנים בייעוץ ארגוני, וגם בעמותות, במגזר הציבורי והעסקי. לאורך כל הדרך ליווה אותי המבט הזה, של מתבוננת, של צופה מהצד, אבל שלא נשארת רק בצפייה אלא גם בעשייה, עם היכולת להמשיג תיאורטית ולחבר תיאוריה למעשה ולשינוי חברתי. בעבודת התזה שלי ערכתי עבודת שדה בקהילת הצוענים בירושלים, בהנחייתו של פרופ' נחמן בן יהודה. מדי שבוע חציתי את העיר העתיקה, משער יפו או מהשער החדש, אל אזור שער האריות ואל קהילה מרתקת, שפתחה את ליבה אליי, ואני מודה על כך כל יום ושאיפשרה לי להכיר וללמוד עוד על המגוון שיש בירושלים.

תמיד היה לי ברור שאמשיך לדוקטורט. רציתי לבחור בנושא שיש בו אפשרות לשינוי חברתי. אלו היו ימי המחאה החברתית של 2011, מחאה שהוציאה קרוב ל-400,000 איש ואישה לרחובות בקריאות של צדק חברתי, ומתוכה הבנתי שאני רוצה לחקור שינויים חברתיים. כך הגעתי לנושא של העסקת אנשים עם מוגבלות בעסקים חברתיים, עסקים בעלי מטרה כפולה, חברתית וכלכלית כאחת. את הדוקטורט כתבתי בהנחייתם של פרופ' נורית שטדלר ופרופ' בני גדרון. זו הייתה אתנוגרפיה לכל דבר, ועולם תוכן שלא הכרתי קודם לכן, שבו למדתי לשאול גם שאלות כלכליות מתוך תפיסה תרבותית וחברתית, וגם שם זכיתי להכיר א/נשים מופלאים, שעושים הרבה בכל יום למען שינוי חברתי. כבר אז הבנתי שאני אוהבת את השילוב שבין הוראה למחקר.

במקביל לתקופת הדוקטורט התחלתי ללמד, ולאחר מכן גם לנהל, במכינה שבבית הספר לתלמידים ולתלמידות מחו"ל וממזרח ירושלים ע"ש רוטברג, באוניברסיטה העברית בהר הצופים, מקום שהפך לבית נוסף, עשיר ומלא עניין. למעשה לא עזבתי את הר הצופים מאז התואר הראשון, והמכינה היא מקום קסום, מלא בעושר אנושי ותרבותי, שאני זוכה להיות בו עד היום.

וכדי להבין את המקום, אספר עליו מעט. המכינה הוקמה ב-1965 כדי להכין עולים חדשים וסטודנטים מחו"ל לקראת לימודים אקדמיים, והיא חלק מבית הספר לתלמידים מחו"ל ע"ש רוטברג בקמפוס הר הצופים. במכינה לומדים תלמידים ותלמידות שסיימו תיכון במדינות שבהן התעודה אינה מוכרת כתעודת בגרות ישראלית, ולכן מוקד הלימודים הוא רכישת העברית, לצד אנגלית, מתמטיקה, כתיבה אקדמית וקורסי מבוא, עד שהם מגיעים לרמה הנדרשת לקבלה לאוניברסיטה. לפני למעלה מעשר שנים נפתחה גם תוכנית לבוגרי ולבוגרות תיכון ממזרח ירושלים, וכך אפשר לשמוע במכינה, בקרב הצוות והסטודנטים/יות, שלל שפות: אנגלית, ערבית, ספרדית, צרפתית, רוסית, איטלקית, קוריאנית, סינית, יפנית ועוד. הסטודנטים והסטודנטיות לומדים באחד משלושה מסלולים: מדעי הטבע, הנדסה ומדעי המחשב, או מדעי הרוח והחברה.

לפני שש שנים, ועד תחילת השנה האקדמית הנוכחית, זכיתי באחת המשרות הטובות ביותר שיש, בתפקיד המנהלת האקדמית של מסלול מדעי הרוח והחברה במכינה, לצד צוות הנהלה, יועצים ויועצות, צוות מנהלה וצוות הוראה מהטובים שיש. בתפקיד הזה הייתי אחראית על צוות הוראה מגוון ועל פיתוחה ובנייתה של תוכנית לימודים לכלל הסטודנטים והסטודנטיות: קורסים בכתיבה אקדמית, בחשיבה ביקורתית ובחברה בישראל, תוכנית מצוינות, ותחומים שונים במדעי הרוח והחברה כמו סוציולוגיה, פסיכולוגיה, היסטוריה ומדע המדינה. ההתבוננות והלמידה המתמדת מהסטודנטים והסטודנטיות, על הלכי הרוח ועל הצוות לוותה תמיד באותה שאלה: מהו המובן מאליו וכיצד אפשר לשפר, לחשוב מחדש כדי להפוך את ההוראה והלמידה לטובות יותר, ובאיזה אופן תכני השיעורים אכן מתאימים למציאות הדינאמית, לצוות, לסטודנטים ולסטודנטיות.

אחרי ה-7 באוקטובר, בהחלטה ניהולית משותפת ואמיצה, הלימודים במכינה המשיכו להתקיים. ההבנה הזו, שלמרות הקושי, הכאב והאתגרים חשוב להמשיך בהוראה, הייתה עבורי נקודה מכרעת בהבנת ההתנהגות האנושית ושל חשיבותה של מסגרת חינוכית אקדמית. ניסינו לקיים שיח כן עם הצוות המגוון, לחשוב יחד כיצד לעשות זאת בצורה שמתאימה לכל אחת ואחד, ולראות לפני השיעורים ובמהלכם כיצד מתמודדים עם המציאות ועם סוגיות שעשויות לעלות בכיתה. למרות החששות, המציאות הראתה שהכוח והרצון ללמידה עצומים, ושעם הרגישות הנדרשת אפשר ללמד גם בתקופות של מלחמה, אף שאין זה פשוט.

התפיסה האנתרופולוגית עזרה לי גם בתפקיד הניהולי. האמונה בשיתוף, וביכולת לבנות צוות הוראה איכותי שמביא עמו עולם תוכן תרבותי ומקצועי מגוון באופן יומיומי, היא שהנחתה אותי לאורך כל הדרך. במכינה אני רואה בעיקר כיצד אפשר לחיות יחד, במיקרוקוסמוס הירושלמי הלכה למעשה, אפילו כשיש מחלוקות, וכיצד האנושיות והרצון לעשות את החברה טובה יותר באמצעות ההשכלה הם גורם מאחד וחשוב מאין כמותו לכל אחת ואחד מצוות המכינה ומבית הספר לתלמידים ולתלמידות מחו"ל, והדבר מחלחל גם אל הסטודנטים והסטודנטיות.

לאלו שחושבים ושחושבות על קריירה מחוץ לאקדמיה חשוב לי לומר קודם כל: לכו עם הלב שלכם ושלכן. המסלול שבחרתי, בשלב מוקדם יחסית בדוקטורט, שמשלב את האהבה הגדולה שלי להוראה ולחינוך, מתוך תפיסה ואמונה שחינוך הוא אחד הכלים המרכזיים ביותר למוביליות ולשינוי חברתי, ושל החשיבות בלימוד של שבירת המובן מאליו ואת החשיבה הביקורתית, שאילת שאלות הטלת ספק, כל אלו לצד מחקר. אומנם זה אינו המסלול המרכזי, אבל לשמחתי אני מנסה לחקור את מה שמעניין אותי. בימים אלו אני מסיימת כתיבה של מחקר במסגרת פוסט דוקטורט העוסק במנהיגות דתית בערים מעורבות, במסגרת החממה לניהול שונות דתית בהנחייתו של פרופ' אוריאל סימנסון בשיתוף אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת פיטסבורג, ואני מקווה מאוד שבקרוב יתפרסמו עוד מאמרים שעוסקים גם בהוראה ובקהילה. אני מקווה להמשיך וללמד ולחקור במחוזות שונים, בארץ ובעולם.

הדבר שמפתיע אותי ושגילתי כבר במהלך התואר הראשון, ושהייתי רוצה שכולם וכולן יידעו, הוא שהאנתרופולוגיה נמצאת בכל מקום. הייתי שמחה מאוד להמשיך וללמד, כמה שיותר, את היופי שיש בדיסציפלינה הזו.

בדומה לאותה ילדה שנסעה ברחבי ירושלים בעיניים בורקות, צמאה להבין התנהגויות, תרבויות ומצבים חברתיים, גם היום, כאישה בוגרת יותר, האנתרופולוגיה היא דרך חיים מבחינתי. כלומר, בכל רגע נתון, בין שזה במקום העבודה, בחשיבה על יוזמה ועשייה חברתית, בתור לרופאה, בתחנת הרכבת, בשיחה מזדמנת עם המוכר, בראיון עבודה או בכל סיטואציה חברתית אחרת, חשוב לי כל כך להבין ולפרק את המובן מאליו ואת יחסי הכוחות ולנסות להסתכל בעיניים טובות ומיטיבות על המציאות. זה פשוט נמצא, טבוע עמוק בי, וקורה בכל מצב חברתי. בכל מקום אנחנו מסתכלים/ות, מנתחים/ות ומנסים/ות להבין – את מי שסביב ואת עצמנו.

לקריאה נוספת: