אנתרופולוגיה בשטח- שולמית קיציס
אנתרופולוגיה מחוץ לאקדמיה, יש דבר כזה? במדור "אנתרופולוגיה בשטח" נפגוש אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות הפועלים גם מחוץ לאוניברסיטאות, ונבחן כיצד הכלים והתובנות שרכשו בלימודיהם ממשיכים לעצב את עבודתם ואת עיסוקיהם. והפעם ד"ר שולמית קיציס, חברת סגל בחוג לחינוך במכללת אלקאסמי ומרצה בחוג לתיאטרון ובתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטת חיפה. לצד עבודתה האקדמית, קיציס פועלת קרוב לעשור בבתי כלא, שם היא מנחה קבוצות תיאטרון ומפגשי לימוד משותפים לאסירים, סטודנטים ואזרחים. בטקסט זה היא מספרת כיצד הפגיעוּת האישית שלה הפכה לכלי מקצועי ולבסיס למפגש אנושי אחר בתוך המרחב של הכלא:
תמונה ראשית: מתוך הפעילות בבית הכלא.
כבר שבועות שהגוף שלי מתוח. הלילות בלי שינה. אני לא מרוכזת. אני מתרגזת בקלות. אין לי תיאבון. המיניות שלי היא אפס. פקעות-פקעות של שיער נושרות ממני. השיער הנושר מוטל על הכרית שלי. נדבק לשערות השטיח. סותם את ניקוז המקלחת. ושוב אני מרימה, ממוללת, מגלגלת ואוספת את פגרי השערות. אני פרפורמנס מהלך של אישה עצבנית שהאיברים שלה, כמו חלקים של רובוט שיצאו מכלל פעולה, חדלו לציית לה. גופי מידלדל, הופך לשמשון בגרסתו המסורסת. אני נזכרת בגעגוע בשעות השקטות, הטובות, במוח הקודח, המרוכז, בסיפוק השקט אחרי יום עבודה. כעת עיניי מנוקרות מחוסר שינה. כשהרוח נושבת, השערות התלושות יוצאות במחול רפאים, מתערבלות באוויר כמו סופת טורנדו, ועוד מעט שוב לא אוכל להכיל ואתפקע. אדחף את קירות הבית ואבקש לשסע משהו לגזרים.
יום ההולדת שלי חל היום. בדרך לכלא, בעוד הרוחות העזות הודפות את המכונית מצד לצד, אני מתקשרת לאסף וזועקת בהיסטריה: "אני מתמוטטת!" כל גופי מתכווץ, "זה היומולדת הכי איום שהיה לי אי-פעם." הדמעות נושרות על פניי, עד שאני מגיעה לחניון הכלא ויודעת שאני נצפית. שם אני מוחה את הדמעות ונאנחת: "אדוני אלוהים זוכרני נא".
בהכשרה האקדמית שלי אין רמז לעבודה עם אסירים. אינני קרימינולוגית וגם לא עובדת סוציאלית. למדתי ספרות לתואר ראשון וחינוך לתואר שני ושלישי. כיום אני מלמדת מחקר איכותני ואוטואתנוגרפיה במכללת אלקאסמי ובאוניברסיטת חיפה, ובמקביל, קרוב לעשור עובדת בבתי כלא, מנחה קבוצות תיאטרון ומפגשי לימוד משותפים לאסירים, סטודנטים ואזרחים.
לכלא הגעתי לאחר ניתוח ובעקבותיו משבר נפשי. מצאתי את עצמי מנותקת מעבודתי, מהיצירה שלי ומאנשים. יום אחד חלפתי על פני כלא שאטה, הסמוך למקום מגוריי, אבל הפעם המבט שלי התעכב על קירות הבטון, מגדלי השמירה וגדרות התיל. חשבתי: במצבי הנוכחי – רק שם יהיה לי מה לתת. התקשרתי לקצינת החינוך והצעתי להעביר בהתנדבות חוג תיאטרון. כשהגעתי, האסירים לא ידעו דבר על המשבר שהייתי בעיצומו, אך שוב ושוב הם הביאו סיפורים ודימויים שהדהדו את עולמי הפנימי: "אני בקבוק שמעכו אותו", "אני מגבת שסחטו אותה", "אני ציפור שסגרו אותה בחדר". בספרו תחושת מוות נפשי כותב הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן, כי אנשים, כדוגמת אסירים, המצויים במצב של "מוות נפשי" מתקשים לשאת חיוּת רבה מדי אצל מי שמטפל בהם. הבנתי שדווקא הפגיעוּת שלי, החיוניות המצומצמת שלי, מאפשרות את הדיפוזיה וההבנה ההדדית – "שקיעה-שחייה", כפי שמכנה זאת אייגן – שמתקיימות ביני לאסירים. בעקבות החוויה הזאת, במקום להסתיר את הפגיעוּת שלי ולנסות "להרים" את הקבוצה, הפכתי את הפגיעות לבת-בית, לפרקטיקה מקצועית.
המיקום של אזרחים מתנדבים בכלא הוא לימינלי: אנחנו לא חלק ממנגנון הכליאה, וכמובן גם לא חלק מחברת האסירים. כתוצאה מכך, "הצגת האני" שלנו נזילה: כשאנחנו עם האסירים, אנחנו משתדלים להפגין חברות ואנושיות ולהרחיק את עצמנו מהפרקטיקות הסימבוליות של הסגל; וכשאנחנו בממשק עם נציגי שב"ס אנחנו מפגינים לויאליות וקואופרטיביות כלפיהם.
המוסד הטוטלי של הכלא נוטה לחלק את הבאים בשעריו באופן דיכוטומי לעבריינים/נורמטיביים, חזקים/חלשים, נותנים/מקבלים. ואומנם, הקו שנוקט הממסד לגבי מתנדבים הוא הקפדה על קטגוריות ברורות, וסלקציה של א.נשים בעלי כוחות אגו. כמנחת קבוצות משותפות אני בוחרת לערער על הבינאריות הזאת ולמקם אותנו-האזרחים במקום נגיש ורך יותר; להנכיח, ואפילו להעצים, את עמדת הפגיעות שלנו. כך, במפגשים שלנו נוצר "מרחב שלישי", שבו כולנו סובייקטים פגיעים־יחסית ש"מסתבכים" זה בזה. במפגשים המשותפים שלנו – אסירים ואזרחים – נוצרת אקס-טריטוריה במרחב ובזמן, "אזור רגשי" שונה. ההקשר של יחסי כוח ודיכוי מוסָט באופן זמני, ומתפתחת אווירה של יצירתיות, ביטוי עצמי, לקיחת סיכונים, caring ואינטימיות. ב"מובלעות" הללו האסירים מרשים לעצמם להסיר את המסיכות ואת הפסאדות שהם עוטים ולהפגין פגיעוּת.
כשם שהסוהרים מעבירים אותנו "טקס מעבר" בבידוק בכניסה (לקיחת תעודה מזהה, הפקדת פריטים אישיים הסרת נעליים וחגורה, סימון בצמיד זרחני), גם האסירים המציאו עבורנו טקס מעבר משלהם. בכל פעם שאנחנו מגיעים – במשך כמה דקות כולם לוחצים ידיים ומתחבקים (החיבוקים רק בין הגברים). אלה רגעים של התערבבות גופנית, מסמוס זמני של החיץ בין הגופים. הטקס, שאנחנו מכנים אותו "מסדר חיבוקים", מייצר קומיוניטס ספונטני והוא מהווה גם מעין "טקס טיהור" של הטריטוריה הדכאנית וסימון המרחב כאנושי ופגיע למשך שלוש השעות של המפגש.
גם מודל המנטורינג הדדי שפיתחתי הוא תוצר של אותו כיוון חשיבה: בתחילת כל מפגש, לפני היציאה להפסקה ובתום המפגש – שני משתתפים – אסיר ואזרח – משמשים מנטורים זה לזה ומשתפים זה את זה במטרותיהם ובקשייהם בקבוצה. כך למשל, באחד המפגשים אסיר שאל סטודנטית על תוכניותיה לעתיד. היא השיבה, ובין השורות האסיר זיהה את החלום המקצועי שלה – להיעשות לשחקנית, חלום שכמעט ויתרה עליו. "תעשי רק מה שאת רוצה," הוא אמר לה, "את עדיין יכולה לעשות את זה. אף פעם לא מאוחר מדי." דמעות עלו בעיניה של הסטודנטית. זה היה רגע של היפוך תפקידים. ברפלקציה על המפגש הסטודנטית כתבה: "דווקא במרחב שבו אני אמורה להיות זו שבאה לתת, להיות שם עבור החוויה שלו, האסיר הפך ל'מטפל' שלי: ראה פנימה, אמר דבר שנגע בי. הוא ראה את ה'עצמי האמתי' שלי, מעבר לתפקיד הסטודנטית. הרגשתי במרחב שבו המדים הכתומים והתפקיד שלנו כסטודנטיות נשרו, נמחקו, ולשתי דקות נוצר מפגש אנושי חשוף".
לדור הצעיר ששוקל קריירה מחוץ לאקדמיה הייתי אומרת: הלימודים אינם רק הכנה למשרה אקדמית. האנתרופולוגיה מעניקה שפה להבנת יחסים, טקסים, מוסדות ורגשות. היא נותנת כלים והמשגות, ובכך מאפשרת להבין אינטראקציות יומיומיות ולפעול בעולם ברגישות רבה יותר.
הדרך שאני הולכת בה היום היא ניסיון לחבר בין אינטלקט, מחקר והמשגות, ליצירה ומפגש אנושי. זו אינה דרך המלך האקדמית, אבל זו דרך אינטגרטיבית, דרך שמקשיבה, מכבדת ונותנת מקום לחלקים שונים באישיות. ניסיוני מלמד אותי שזאת דרך קשה ומתסכלת – היא דורשת המצאה בלתי נדלית ושוב־ושוב כינון של בית שאיננו קיים ואני צריכה בסיזיפיות להתאמץ ולהקימו – אבל זו דרך שטומנת בחובה את העושר שלה, ובפגיעות שלה יש הרבה יופי.
—
אני יושבת עכשיו על הספסל מחוץ לשערי הכלא, ממתינה לאזרחים. אני צופה בשמש ששוקעת מאחורי הרי הגלבוע. עצבות קיומית אופפת אותי. אני נותנת לה להיכנס. אני יודעת שזאת הנפש מכינה את עצמה לכניסה אל הכלא. הנפש מנמיכה את גובה השיוט, מורידה את מפלס האנרגיה, כדי שהפגיעות שלי והפגיעות של האסירים ייפגשו, ושני הצדדים ירגישו, כפי שאומר אייגן, "מספיק בטוח כדי להתעורר יותר לחיים".