"> ׳מחאת בואזיצ'י – חלק א – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

׳מחאת בואזיצ'י – חלק א

פנינה מוצפי האלר, פרופ׳ לאנתרופולוגיה מבן גוריון ונשיאת האגודה האנתרופולוגית הישראלית, נמצאת בימים אלו בחצי שבתון באוניברסיטת בּוֹאַזִיצִ'י שבאינסטמבול, תורכיה, אחת האוניברסיטות המובילות במדינה, הניצבת כבר כמה חודשים בלב מחאה של סטודנטים ומרצים כנגד מה שהם תופסים כנסיון להשתלטות של השלטון על האקדמיה. מוצפי האלר כותבת לבחברת האדם על המחאה והמשמעות שלה לגבי האקדמיה בתורכיה ובכלל. חלק א׳.

10 ספטמבר 2021

היום צפיתי בפעם השלישית בריטואל היפה של אנשי הסגל פה באוניברסיטת בואזיצ'י שעושים מצג יומיומי של מחאה שקטה עומדים עם הגב לבניין שבו נמצאים משרדי נשיא האוניברסיטה- הנקרא כאן רקטור.

עוד לפני בואי הנה כאורחת של האוניברסיטה קיבלתי מסרון מהמארח שלי פרופ' פארוק בירדם, ששאל אם אני מודעת למצב הפוליטי ולמחאה בקמפוס שאליו הוזמנתי. ביליתי יומיים בשיטוט באינטרנט כדי ללמוד כל מה שיכולתי על הסיפור. למדתי שבואזיצ'י היא המבצר האחרון והסימבולי של ההשתלטות של ארדואן על מוסדות המדינה, הצבא, האדמיניסטרציה, ומוסדות האקדמיה. בפברואר סילק ארדואן את הנשיא הנבחר של האוניברסיטה היוקרתית, הידועה פה כ "הרווארד של טורקיה" והצניח איש משלו, 'אומר-הן' אפרורי, שהסגל האקדמי טוען שהוא חסר כישורים לתפקיד. הסגל מתנגד לעצם הפיטורים וההתעלמות הבוטה של ארדואן ממה שהם מכנים המסורת הדמוקרטית של בחירת נשיא האוניברסיטה, מסורת של מאה שנים ויותר. הסטודנטים וגם הסגל צפו בחרדה כיצד המשטרה חדרה לקמפוס ובטענה שמצאה מסכים מפלילים באחד המרכזים של הקהילה הלהטב"ית הכריזה שיש פה פעילות לא חוקית והאשימה את הסטודנטים והסגל שתמך בהם כמחבלים  וטרוריסטים לא פחות. במחלקה לאמנות מצאו השוטרים תערוכה שהכילה מצגת של אחת התלמידות שהשתמשה בסמל של הכעבה בעבודתה והפכה את השימוש בסמל המקודש לאקט של חילול דת. האוניברסיטה, שם מתנהלים הלימודים באנגלית, על פי ארדואן ואומרי דברו, היא מרכז אליטיסטי של תרבות אמריקאית ומערבית קלוקלת הפוגעת ברגשות המוסלמים. מרצים שחתמו על עצומה לשלום ולתמיכה במאבק של הכורדים זומנו לחקירות. אחת המרצות במחלקה לפסיכולוגיה סיפרה לי כיצד היא הובהלה לבית המשפט, ושם בהגנה של עורך דין שנידב את שרותיו, הייתה צריכה להתגונן בפני ההאשמה שהיא תומכת טרור.

2021 Boğaziçi University protests - Wikipedia
הפגנות הסטודנטים נגד מהלכי ארודאן בינואר השנה. מתוך ויקפדיה

כשנכנסתי לראשונה באמצע אוגוסט לקמפוס היפהפה, המשקיף מעל גבעה על הבוספורוס, הצביעה הסטודנטית שליוותה אותי על שני חיילים חמושים לבושי מדים שחורים שעמדו ממש ליד שער הכניסה. "לפחות עכשיו הם מחוץ לשער" העירה במרירות. בראיונות יוטיוב ובוובינרים שבהם צפיתי דנו סטודנטים ואנשי סגל במשמעות של המחאה של בואזיצ'י. הדעות נעו בין "זה לא עניין של פוליטיקה או של דתיים מול חילונים אלא התנגדות אזרחית מוצדקת הנוגעת לפיטורי נשיא נבחר של האוניברסיטה." אך היו גם דיונים שביקשו להשוות את "מחאת בואזיצ'י" למחאת פארק גזי לפני כמה שנים, מחאה המונית ששילבה וועדי עובדים, פועלים ואינטלקטואלים. האם תוכל המחאה באוניברסיטת בואזיצ'י להיות המוקד של התגייסות רחבה יותר של התנגדות למשטר שהופך לטוטליטרי ושלטון יחיד בצעדי ענק?

טקס המחאה היומיומי השקט נמשך כבר חודשים ארוכים. כל יום ב 12:15 מגיעים חברי הסגל, עוטים את הגלימות המקצועיות שלהם, ועומדים בדומיה דקות ארוכות עם גבם לבניין המנהלה הראשי. אחר כך הם מוחאים כפיים בצורה קצבית במשך דקות ארוכות. לאחרונה הוסיפו שולחן שאותו מאיישים שני חברי סגל המוחים על פיטורם של שניים מאנשי הסגל, אחד מהם מלמד במחלקה לקולנוע דוקומנטרי והוא בן זוגה של האנתרופולוגית במחלקה שאליה צורפתי. בימי שישי מוסיפים המוחים הקראה של הכרזה פוליטית כתובה עם תום הטקס השקט.

פנינה מוצפי האלר (משמאל) עם המוחים

אתן לא פוחדות שיפטרו אתכן? שאלתי את הקולגות במחלקה בפינת הקפה. האם יש לך קביעות? שאלתי אחת מהן.

קביעות אקדמית לא תגן עליך, היא השיבה בחיוך מר. אכן, באוניברסיטאות אחרות ברחבי טורקיה צוות אקדמי בכל הדרגות פוטר ללא היסוס.

אתם אמיצים, אמרתי לשלושה חברי סגל צעירים ללא קביעות, רובם קיבלו את התארים המתקדמים שלהם באנגליה או בארצות הברית, ליד שולחן העץ בקפטריה המשקיפה על נוף מרהיב.

'אני לא מעז' הודה אחד מהם, מרצה לשירה אנגלית של ימי הביניים.

איך מתארגנת המחאה היומית? ניסיתי להבין. מי כותב את ההצהרות הפוליטיות המוקראות בימי שישי? האם אתם לא חוששים מאנשי הבטחון לבושי אזרחית המתעדים אתכם במצלמות שלהם?

התשובות שקיבלתי נאמרו בחיוך גדול. בלי פאתוס. "כל יום מגיעים אנשים אחרים. אין מחוייבות להופיע." השיבו לשאלתי הראשונה.

הפגנת הסגל האקדמאי. צילום: פנינה מוצפי האלר

אשר להצהרות המוקראות בימי שישי- הן נכתבות על ידי אחד או אחת מחברות הסגל שמציעה לעשות זאת. טיוטת ההצהרה מופצת ברשימה של כמאתיים וחמישים חברי סגל שהצטרפו למחאה, ולכל מי שיש הערות יש זכות לערוך את ההצהרה. ביקשתי לקבל עותק של הטקסט שהוקרא בטורקית. אצרף ברשימה הבאה שלי את עיקרי הדברים בתרגום שהובטח לי.

המחאה של יום שישי מושכת לרוב הרבה יותר משתתפים. בימי חול מתקבצים כעשרים חברי סגל על הדשא המטופח. היום ספרתי כחמישים גברים ונשים עוטי גלימות בצבעים שונים המסמנות את האוניברסיטאות השונות שמהם קיבלו את התארים המתקדמים שלהם. צילמתי את הרגעים הארוכים של ההתכנסות, מביטה בפליאה בנינוחות של האנשים, בחיוכים, בקבלה המיידית של הבקשה שלי לצלם את האירוע. "אתם לא חוששים שהתיעוד הזה יזיק למשתתפים"? שאלתי, מוסיפה שכשהצטרפתי לשורת המוחים באחד הימים הקודמים ושיתפתי את התמונה שלי עומדת בקצה השורה, תהתה אחת מחברותי אם אני לא מסתכנת באקט המתועד הזה.

"בכלל לא" אמר לי בחור צעיר מזוקן המלמד מיקרו ביולוגיה. "אנחנו לא עושים שום דבר לא חוקי. אי אפשר לעצור אותנו".

"כן," הוסיפה, מרצה למחשבים, שאמרה שהיא מכירה חוקרים ישראלים בתחום שלה, "אנחנו יודעים שהם מגיעים לצלם אותנו. אנחנו כבר מכירים אותם. אלה אותם אנשים שמגיעים לפה כל יום. אנחנו מזמינים אותם לבוא קרוב יותר. ואם אין צלם מתנדב באותו יום לתעד אותנו, אנחנו מבקשים מהם, מאנשי הבטחון לבושי האזרחי, שיחלקו איתנו את התמונות שהם צלמו"

"עד עכשיו, אף אחד לא נעצר" טוענת המרצה למחשבים. "מלבד שני המרצים שפוטרו ושאנחנו תובעים את החזרתם לעבודה".

"אבל, היי, זה המזרח התיכון" אומר המזוקן בחיוך. "גם אצלכם בישראל זה לא חגיגה דמוקרטית, נכון?"

אני מסכימה. "אבל אתם בשלב הרבה יותר "מתקדם"… אני מתעקשת…

"לא אם את פלסטינית" הוא אומר בידענות.

"זה בסדר שאני מתעדת אתכם" אני שואלת בחשש, מציגה את כרטיס הביקור שלי ומסבירה שאני בעצם אורחת רשמית של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה פה באוניברסיטה.

"זה מצויין." הם מחייכים.

"בואי כל יום. ככה תכירי אנשים" מייעצת הבחורה הצעירה מהחוג למחשבים.