אנתרופולוגיה לשבת

רפי גרוסגליק ואנדרה לוי (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב) כותבים לבחברת האדם על מאמר חדש שפרסמו בכתב העת Food and Foodways, שכותרתו Culinary Versatility and the “Mufletization” of Israeli Mimouna Rituals. במאמר עוקבים גרוסדליק ולוי אחר השינויים הקולינריים שחלו במימונה במסעו של החג ממרחב למרחב (ממרוקו לישראל) ומזמן לזמן (מההיסטוריה הקדומה של החג במרוקו, עבור דרך שנות החמישים של המאה העשרים בישראל ועד ימינו) ועוסקים בגיבוש זהות תרבותית ומאבקים חברתיים דרך טקסים קולינריים ובקשר שבין אוכל וריטואלים:

התמונה הראשית צולמה על ידי: רפי גרוסגליק.

במרכז המאמר עומד הע'דה – מושג שמקורו התרבותי-סמיוטי הוא מן הערבית – עיד (عيد) כלומר: חג, או יום-טוב. בעברית, המונח נגזר מהמילה "מועד". גם בעברית וגם בערבית, מתייחס המושג לממד הזמן, ובעיקר למחזוריות הזמן הדתית. בהקשר הקולינרי, מושג הע'דה משמש לציון העובדה שלכל משפחה גרעינית קיימים מאכלים ומתכונים המועברים (באופן פטריליניאלי, בקו השארות הגברי) מדור לדור והנאכלים, באופן חזרתי, במועד קבוע. אולם הע'דה, כך עולה מהמחקר הנוכחי, הוא מנגנון שמבטיח לא רק חזרתיות אלא גם וורסטיליות, גיוון ופרשנות ייחודית. בעברה העירוני במרוקו – ואף בשנים הראשונות, בישראל – היה לערב המימונה מבנה של "אורחים ללא מארחים", המבוסס על פתיחת דלתות ועל מעבר של החוגגות והחוגגים מבית לבית. אלה, ידעו שבבתים הסמוכים נהוגה "ע'דה" שונה משלהם, ולפיכך לא ציפו לרפרטואר אחיד, וקבוע של דפוסי התנהגות ומרכיבים חומריים טקסיים. כתוצאה מכך, המימונה התעצבה כחגיגה שלא שואפת לאחידות, אלא דווקא חוגגת את השוני. מה שתרם עוד לגיוון הגדול של המימונה זו העובדה שלמימונה אין בסיס הלכתי ברור. לא היה לה (ועדיין אין) טקסט קנוני ומארגן, שמבקש ליצור האחדה בהתנהלותה. היבט נוסף שמסביר את הגיוון הרב ואת הפגנת התרבות "שלנו" במימונה הוא העובדה שבמרוקו (וגם, במידת מה, בחגיגות המימונה בשנותיה הראשונות בישראל) קהילות שאינן יהודיות היוו מרכיב חשוב מן האירוע. אלא שבד בבד עם הגיוון הזה והמודעות אליו, היו, ועודם, מרכיבים חזרתיים במימונה, כאלה שהיו משותפים לכלל החוגגים. למשל, המימונה מצויינת במועד קבוע, שמתקשר לסיום הפסח. בנוסף, בכל המקומות במרוקו, החג נשא את אותו שם לא ברור "מימונה", שהיווה מקור לספקולציות רבות לגבי משמעות החג. 

המחקר האתנוגרפי התמקד בניתוח המרכיבים הקאנונים של הצורות הריטואליות והפרקטיקות הסימליות החוזרות על עצמן בריתמוס קבוע או ידוע מראש. בעשורים האחרונים התיאוריה של הטקס החלה לבחון את היבטיו הדינאמיים ואת מבנהו החברתי והסמיוטי של הטקס תוך התמקדות במתחים שבין שמרנות לחידוש, ומתוך הנחה כי ריטואלים עשויים להשתנות לפי הקשר. ואולם, ההצבעה על תכונותיו הדו-ערכיות של הטקס – כמקדש ומחדש, כמייצג וכיוצר – איננה מסבירה לנו כיצד, ומדוע, חלים שינויים ריטואליים וכיצד אלה נשזרים עם מרכיבים של קאנוניציה וחזרתיות טקסית והיא אף אינה אומרת דבר על התנאים בהם שינויים אלה משמרים בכל זאת את המשכיותם. 

במאמר הנוכחי, עסקנו בשאלות תיאוריות אלה כחלק מאתנוגרפיה קולינרית המתמקדת בשלושה אייקונים קולינריים מחגיגות המימונה הביתיות בישראל: המאכל שזכה לכינוי "מלכת המימונה": המופלטה, ז'אבן, ושולחן חג המימונה העמוס במגוון "עוגיות מרוקאיות".  

הביטוי הזה- "מלכת המימונה", המיוחס למופלטה ("החמץ הראשון המוכן והנאכל עם צאת הפסח")  חזר על עצמו שוב ושוב במפגשים שלנו עם חוגגים וחוגגות ובשיח הפופולארי בישראל על אודות המימונה. 

מחוץ להקשר של החג, המופלטה היא  מאכל אחד מתוך רפרטואר רחב של מאפי-בצק-שטוחים הנצרכים באופן יומיומי במרוקו ובשאר ארצות המגרב והמזרח התיכון, והיא מעולם לא הייתה חלק הכרחי מהרפרטואר הקולינרי של כל קהילות יהודי צפון אפריקה שחגגו את החג. בדרכה של המופלטה מצרפת, דרך ספרד ומרוקו לישראל, הפכה למאכל איקוני עדתי וכלל-מרוקאי, המזוהה עם חגיגיות המימונה בישראל. ואכן, לא פגשנו בחוגג אחד, או חוגגת אחת, בין כל אלה הרבים שפגשנו במימונות – שלא טעם או טעמה מן המופלטה. גם כאלה המבקשים לשמור על גזרתם, או מבקשים להפחית צריכת סוכר (כמו מחבר המאמר הראשון) מקבלים "פטור" מהדיאטה: "הקלוריות של המופלטה במימונה לא נחשבות, יאללה – תאכלו," הפציר בנו דוד, אחד המארחים-אורחים במימונה שהשתתפנו בה.  

המופלטה מוצגת כמאכל המייצג בעת ובעונה אחת מורכבות ("מלכת המימונה") ופשטות. תהליך הכנת המופלטה, כלומר – קריצת כדורי הבצק, רידוד על גבי שיש משומן, הנפה באוויר, הנחה על גבי מחברת לוהטת והיפוך המופלטה מצד לצד – מוצג פעמים רבות באופן תיאטראלי ובולט – לעיתים לעיני החוגגים/ות ואף במרחבים הקיברנטיים – בסרטונים המועלים ליו-טיוב וברשתות החברתיות: בפיסבוק, באינסטגרם ובטיק-טוק.  יש כאלה שטענו כי הכנת המופלטות והערמתן זו על גבי זו, מסמלת את המסורת, את השתלשלות הדורות. אחרים טענו שצורת הבישול – טיגון והיפוך של המופלטה – מסמלת את הפיכת המזל הרע למזל טוב. רבים מהחוגגים והחוגגות ששוחחנו איתם נהנו לספר בהרחבה על המשמעויות הסימבוליות המיוחסות למופלטה: שמחה, התחדשות, סמל לפריחה ולאביב, שנה מתוקה, שפע, הכנסת אורחים, קבלת האחר ורוחב לב.

עם זאת,  המופלטה הפכה בישראל לארטיפקט המשמש לתיוג שלילי ואף להגחכה של מרוקאים ומרוקאיות בישראל. ביטוי לכך ניתן לראות באמירתו של המשורר חיים חפר שאמר בראיון בשנת 2001 ש"העולים ממרוקו הביאו לנו תרבות של מופלטות וקברים". במאמר קודם, אנדרה לוי דן בתצריף "מרוקו-מימונה-מופלטה" ותיאר כיצד הפכה המימונה, החל משנות השמונים, ליעד מועדף על פוליטיקאים ישראליים שביקשו לגזור קופון פוליטי באמצעות השתתפות בה. כך, צילומים בעלי מבע אוריינטאליסטי מובהק, בהם פוליטיקאים שונים מתארחים במימונה, חובשים לראשם פז ("תרבוש"), מחובקים על ידי מארחיהם/ן הלבושים בגלביות ובכפתנים ומאכילים אותם במופלטות נוטפות דבש – היו (ועודם) לחיזיון רווח בכל ערוצי התקשורת ביום המימונה. מה שמעניין הוא שעל אף הגחכתה של המופלטה – מקומה אינו נפקד משום חגיגת מימונה, וכך גם החשיבות המיוחסת לה בקיום הריטואל. 

כל מי שאי פעם השתתפה או השתתף בחגיגות המימונה יכול להעיד שלא רק מופלטות מוגשות כתקרובת. ז'אבן (הידוע גם  כ"ז'אבן בלוז" כלומר, נוגט לבן) הוא אחד המאכלים המזוהים עם הרפרטואר הקולינרי של המימונה.  מדובר במגדן מתוק, צח כלבנה ובעל מרקם של מרשמלו רך, הנעשה על ידי הקצפה של חלבונים עם סירופ סוכר. בשל צבעו הלבן והבוהק, מרקמו הקטיפתי והדימוי האירופאי-אלגנטי, נטען הז'אבן בדימויים של טוהר, יוקרה. מרקמו וצבעו של הז'אבן מעוררים אסוציאציות של מאכלי חלב רכים ולבנים – שמנת, או קצפת – מאכלים הנחשבים כפרדיגמטיים בכל הקשור לייצוגים של חמלה, רוך, נחמה וטוהר. בחיבורה על טוהר וסכנה, מרי דאגלאס טוענת כי טוהר או טומאה, אינם קשורים לתכונה הספציפית של ארטיפקט מסוים, אלא הם נגזרות של הקשר תרבותי. בתרבות שבה הלבן הוא יפה יותר, נקי יותר, מוסרי יותר ומתורבת יותר, כך גם מאכל לבן, כמו ז'אבן בלוז, נתפס כתרבותי יותר, מסוגנן, מעודן, יוקרתי וטהור.  הז'אבן נתפס גם כמאכל שלא ניתן להכינו בקלות. הוא דורש דיוק בהכנת סירופ הסוכר ובהקצפת הביצים, ולעיתים גם שימוש בחומרי גלם נדירים (למשל מסטיקא). גם מבחינת האכילה, הז'אבן הוא עניין רציני. בניגוד, למשל, למופלטה – הנאכלת בידיים, במנות מרובות, בפה מלא, בנגיסות גדולות, כאשר הראש מוטה קדימה בצורה המבקשת להימנע מהכתמת הבגדים מטיפות הדבש – הרי שהז'אבן נאכל , בדרך כלל, בעזרת כפית מהודרת, במשורה, באיפוק, ובעידון. בשל כל אלה, נדמה היה שהתואר "מלכת המימונה" מתאים הרבה יותר לקערת הז'אבן מאשר למופלטה. אך בניגוד למופלטה, הז'אבן לא עולה על כל שולחן בכל בית החוגג את המימונה בישראל – אלא רק על פי עקרון הע'דה. 

כך, על אף ההוד וההדר המגולמים בז'אבן — ואולי דווקא בגללם — המאכל מעולם לא הפך לסמל מפתח של המימונה, או למאכל "שחייבים להכין אותו – אחרת אין מימונה". וכך גם השיח הסובב את הז'אבן הוא שיח פנים משפחתי, צנטריפיטאלי, מתכנס אל עצמו ומקודד על פי ההגיון הטקסי של הע'דה.  

שולחן המימונה – הארטיפקט השלישי והאחרון המתואר במאמר, הוא שולחן החג. שולחן המימונה הינו האתר המרכזי במרחב הביתי שסביבו מתרכזת החגיגה והוא תמיד עמוס לעייפה בממתקים ובמעדנים, כמו גם בארטיפקטים לא-אכילים (דג שלם המוצג לראווה, שטרות כסף, מטבעות ועוד) כאשר נדמה שהעיקרון המרכזי המנחה את עיצובו הוא צבעוניות, קישוטיות וריבוי. שולחן המימונה במרוקו ובשאר מדינות המאגרב, כבר זכה לעניין מחקרי פולקלוריסטי – לדיון במקורותיו ההיסטוריים, ומשמעויותיו התיאולוגיות. תיאורים קודמים הדגישו את ריבוי הארטיפקטים הלא-אכילים המונחים עליו, המייצגים טבע, עונתיות, שפע, שמחה והתחדשות. ארטיפקטים אכילים שכן נהגו להגיש, כללו מאכלי חלב טריים, מאפים, וכן פירות יבשים צימוקים, מיני אגוזים ותמרים הנקראים "פאקייה" . הצבעים שבלטו בשולחן החג היו ירוק ולבן, סמל לפריחה, התחדשות, קשר לאדמה ולעונות השנה המתחלפות. בהשוואה לשולחנות המימונה הנחגגות בימינו בישראל, תיאור זה של שולחנות החג המסורתיים נדמה כתיאור חיוור (או מונוכרומטי). שולחנות המימונה בישראל של ימינו מאופיינים בצבעוניות רבה ובדחיקתם של ארטיפקטים סימבוליים ולא אכילים לשוליי הבמה הקולינרית. מה שכן בולט הוא נוכחותם של ה"עוגיות המרוקאיות", המכונות גם "עוגיות חינה," או "עוגיות מימונה". מרבית העוגיות הללו הן גרסא "מגרבית" של סקציית האפייה המכונה בצרפת "פטי-פור", דהיינו "ממתקים קטנים ויפים" (ככל הנראה שריד קולינרי-עירוני של הקולוניאליזם הצרפתי במרוקו). הכנתן של העוגיות הללו, הנעשית בדרך כלל על ידי נשים, היא מורכבת, דורשת מיומנות, סבלנות, זמן, מאמץ רב ואף חומרי גלם יקרים או כאלה שלא ניתן להשיגם בקלות. ההחלטה אילו עוגיות, יועלו לשולחן, נקבעת, כאמור, על פי עקרון הע'דה, המייצר את הגיוון בין בית לבית. אך שולחן המימונה – בעיקר בתחום זה של העוגיות המרוקאיות, פועל כיום בו זמנית גם לשחיקת עקרון הע'דה וגם להמשכו וליצירת תמורות בו. 

מצד אחד – ניתן לראות תהליך של האחדה, או של השטחה, שכן בעשור האחרון התפתחה תעשייה זעירה, אך משגשגת, של ייצור "עוגיות מרוקאיות" סטנדרטיות במפעלים ובמאפיות קטנות. העוגיות המתועשות משווקות לפי משקל, ארוזות בקרטונים ומוגשות בחגיגות במימונה, באירועי חינה ובחתונות. 

מצד שני, במסגרת תהליכים של העמקת תרבות הצריכה והפנאי והופעת מגמות של יזמות, ו"העצמה כלכלית" – החלו נשים ילידות מרוקו, או בנותיהן, להשתלם בקורסי אפייה מקצועיים ולפתח עסקי קיטרינג להפקת אירועי מימונה וחינה. במסגרת זו, הן יוצרות ומשווקות ממתקים ועוגיות תוך שימוש בטכניקות מתקדמות וביצירתיות רבה: עוגיות וממתקי מרציפן המעוצבים בצורות של פרחים, חמסה, לבבות, דמויות שונות מעולמות התרבות הפופולארית, מיני עוגות מיניאטוריות העשויות בעיצובים המזוהים כמסורתיים, מודרניים, מזרחיים או מערביים, ואף כאלה הנקראות "תכשיטים". 

שולחן המימונה חושף את המתח שבין שינוי להמשכיות ואף את מה שמכונה במאמר "ורסטיליות טקסית". כך, למשל, לצד העוגיות המסורתיות – השבקייה, המאסאפן, והריפעת, שולחנות המימונה יציגו לראווה גם ממתקי רחת לוקום, סוכריות דרז'ה מאירופה, עוגת בחושות, עוגות קצפת ושוקולד,  סוכריות גומי וממתקים ממותגים בינלאומיים, קינוחי פבלובה, מוס שוקולד, פחזניות ואקלרים. לעיתים, לצד אלה אפילו המופלטה זוכה לגיוון ולאילתור, כשהיא נאכלת, לא רק באופן מסורתי – עם חמאה ודבש – אלא גם כקרפ מרוח בממרחי שוקולד – שוקולד השחר ונוטלה, ואף עם סחוג. 

אם כן, מתוך האתנוגרפיה הקולינרית של המימונה, ניתן לגזור טענה כפולת-פנים: האחת, תיאורטית וקשורה למימונה כטקס; והשנייה, ביקורתית ונוגעת להקשר החברתי של המימונה בישראל ולהיותה אתר של ביצוע תרבותי המכונן זהות. הרפרטואר הקולינרי במימונה מעוצב על ידי הפעלתו של המנגנון הטקסי – המחזורי, המשפחתי והקהילתי – המכונה ע'דה. מנגנון זה פועל לא רק כמנגנון משמר אלא גם כמחולל גיוון, ורסטיליות וגמישות. בכך הוא טומן בחובו את הגרעין האפשרי לשחיקתו שלו עצמו – שכן הוא הופך את המימונה לנגישה ולחדירה גם למגמות של האחדה. מאידך, מנגנון הע'דה מאפשר גם עמדה רפלקסיבית ביחס לטקס. בהקשר הישראלי, הע'דה הופכת את המשתתפים במימונה גם לשחקנים אקטיביים המשוקעים בה, אך גם לצופים המנוכרים לה; גם לכאלה "שלא יכולים שלא לחגוג את המימונה ללא מופלטה," אך גם לכאלה המתנגדים לזיהוייה של המימונה – ושל המרוקאיות בישראל – עם המופלטה. הז'אבן, ומאכלים אחרים המקודדים על פי עיקרון הע'דה, מעצבים את המימונה כאירוע משפחתי, עירוני, קהילתי ודינאמי. מנגד, תהליכי ההשטחה הקולינריים הכלל מרוקאיים והכלל לאומיים באים לידי ביטוי במרכזיותן של המופלטות והעוגיות ה”מרוקאיות” המוכנות בפס ייצור מסחרי. תהליך זה משבש את מנגנון הע'דה וגורם להפיכתה של המימונה מאירוע רב ממדי ורב קולי לאירוע אחיד, דהיינו – ל"מופלטיזציה" של המימונה. 

לקריאה נוספת: