אנתרופולוגיה לשבת

לכבוד המימונה, גל לוי כותב על מאמרו שפורסם בגיליון מיוחד של ״הכיוון מזרח״, בו הוא בוחן את המאפיינים הייחודיים של קיום המנהג בברוקלין, ודרך זה גם את התהוותה של מזרחיוּת אמריקאית. לוי (האוניברסיטה הפתוחה), שואל מדוע וכיצד הייתה המימונה לאירוע שנתי הנחוג בברוקלין, מה ניתן ללמוד מכך על זהותם של צעירים יהודים אמריקאים כיום, על משמעות ה׳אותנטיות׳, ועל הכוחות החברתיים שהופכים את הזהויות לבעלות משמעות פוליטית. 

קרדיט פוסטר בתמונה ראשית: סופי לוי.

לפני מספר שנים נטלי ברוך, שהייתה אז מנהלת הקשת הדמוקרטית המזרחית, יזמה סמינר מקוון לצעירות וצעירים אמריקאים על מזרחיות. זו הייתה החשיפה הראשונה שלי למזרחיות שאינה נטועה במקומיות הישראלית. זמן לא רב אחר כך, התחלתי ללמד עברית במסגרת הקואופרטיב "כאן זה לא אולפן" והעברתי קורס על ההיסטוריה של הפוליטיקה המזרחית בישראל. אחד הסטודנטים שלי, נדב דוד, היה בין המשתתפים באותו הסמינר וממנו למדתי על התעוררותה של תודעה מזרחית בקרב צעירות וצעירים אמריקאים, רובם צאצאים לישראלים שהיגרו לארצות הברית. מאחר ובמשך מספר שנים חשבנו, ד"ר דנה קפלן ואנוכי, שנדרש מחקר על "מזרחים באמריקה", כאשר פניתי למלגת המחקר במרכז פרנקל ללימודי יהדות מתקדמים באוניברסיטת מישיגן, ידעתי שזה בדיוק מה שאני צריך לחקור. כך, בשנת 2022 התחלתי במחקר על "מזרחים באמריקה" במסגרת קבוצת מחקר שעסקה במזרחיות ופוליטיקה אתנית בראשותן של פרופסור אלה שוחט (אוניברסיטת ניו יורק) ופרופסור רותי צופר (אוניברסיטת מישיגן). 

הקשרים הראשונים שלי נוצרו בעזרת נדב, שסיפר לי על אופייה של ההתארגנות וצייד אותי בקואורדינטות ראשוניות להתמצאות בשדה. למדתי שההתארגנות של מזרחים ומזרחיות צעירים נפרשת על פני כל שטחה של ארצות הברית, ומרוכזת בעיקר בשני החופים, המזרחי והמערבי. עוד למדתי שבעוד שנדב ושותפיו משתייכים לשמאל (עוד על כך בהמשך), יש בחוף המערבי ארגון מזרחי-ציוני עתיר משאבים ששמו "יהודים ילידים של המזרח התיכון וצפון אפריקה" (Jews indigenous to the Middle East and North Africa – JIMENA). בשלב זה של המחקר התמקדתי במה שניתן לכנות בחופשיות האגף השמאלי-רדיקלי, וערכתי ראיונות עומק עם כ-30 פעילות (בעיקר) ופעילים המזוהים עם "ההתעוררות המזרחית", כפי שאני מכנה זאת. כבר בתחילת הדרך הבנתי, גם בעקבות שיחות עם ד"ר יאלי השש שכבר נפגשה עם חלק מהפעילות הללו בעבר, שלסיפור הזה יש לפחות שני ממדים: האחד, היחס בין התודעה המזרחית "האמריקאית" לזו הישראלית, והאחר, מיקומה של תודעה זו במסגרת הפסיפס האתנו-גזעי האמריקאי. לשם כך, נדרשתי ללמוד תחום חדש לי – ההיסטוריה והסוציולוגיה של יהדות ארצות הברית. 

התהוותה של תודעה מזרחית החלה במקביל בקרב קבוצות של צעירות וצעירים במהלך העשור השני של המאה. הופעתה של תנועת Black Lives Matter הייתה נקודת מפנה בגיבוש התודעתי לכדי ארגון פוליטי. תנועה זו סימנה דרך חדשה לחשוב על יחסי גזע בחברה האמריקאית, וחשפה רבים לתיאוריה של חשיבה ביקורתית בנושא גזע (Critical Race Theory). על רקע האיסלמופוביה שפשטה בארה"ב לאחר אירועי 9/11 ובהמשך עם עליית טראמפ לשלטון, צעירות וצעירים יהודים ממוצא מזרחי החלו לזהות את עצמם כ"אחרים" במרחב הציבורי. עבור חלק מהצעירות והצעירים הללו, ההזדהות כמזרחים הגיעה לאחר שהם גיבשו לעצמם סדר יום הממוקד בצדק חברתי. כך, למשל, קרן סופר-שרון, פעילה שהייתה שותפה להקמת התא המזרחי ספרדי בארגון "יהודים למען צדק גזעי וכלכלי" (Jews for Racial and Economic Justice – JFREJ), הגיעה לארגון מתוך חיפוש אחר בית פוליטי על רקע האלימות המשטרתית בכלל והאלימות נגד שחורים בפרט. העובדה שהארגון פועל כארגון יהודי משכה אותה אליו. חנה היא בת לישראלי מזרחי ולאם אמריקאית אשכנזית שגדלה בארה"ב. עד לפני כשבע שנים, היא מספרת, היא לא חשבה ש"אמריקאים מזרחים זה דבר", על אף שהיא חיה בין עולמו המזרחי של אביה בישראל לבין עולמה כיהודיה אמריקאית. היא התחברה לעניין המזרחי כאשר היא הוזמנה על ידי פעילה אחרת ל"ליל סדר מזרחי" במסגרת JFREJ. וככל שהרחבתי כך הסיפורים הולכים ומתרבים, הולכים ומתגוונים, ועימם מתרבות הפעילויות המגדירות את המרחב בו מתקיימת ומתפתחת התודעה המזרחית היהודית-אמריקאית. אחת מהפעילויות, ביזמת התא המזרחי-ספרדי, היא חגיגת המימונה בניו יורק. 

המוטיבציה שהניעה אותי בתחילת המחקר הייתה להבין כיצד זהות מקומית כמו מזרחיוּת חוצה גבולות גיאוגרפיים וחברתיים. שאלתי את עצמי כיצד מונח זה, שנטבע במהלך שנות ה-70 על רקע הפגנות הפנתרים השחורים, יכול להיות רלבנטי לחייהם של צעירות וצעירים יהודים שגדלו ברווחה יחסית בארה"ב כאמריקאים. מהראיונות למדתי על מסלולי החיים של אותם צעירים, ובעיקר על תחושות של אי-נוחות וחוסר שייכות שהם הרגישו במהלך חייהם, לרוב מבלי שהייתה להם השפה להבין זאת. סיפורה של המימונה בברוקלין יכול לעזור לנו קצת למצוא תשובות לשאלות האלה. 

מדוע וכיצד הייתה המימונה לאירוע שנתי הנחוג בברוקלין, ניו יורק, ומה ניתן ללמוד מכך על זהותם של צעירים יהודים אמריקאים? הרעיון לחגוג מימונה מזרחית בעיר ניו יורק נולד ב-2019 בתקופת ממשלו של טראמפ שעודד את האיסלמופוביה – זכור מתקופה זו הצו הנשיאותי המגביל כניסת מוסלמים לארצות הברית  – ועל רקע האנטישמיות הגואה. סופר-שרון הגתה את הרעיון לחגוג את המימונה ולהזמין ארגונים של אמריקאים מוסלמים ואמריקאים יוצאי דרום אסיה. עבורה היה זה שיא בפעילותה בארגון והוכחה לחשיבותה של סולידריות יהודית-מוסלמית. אורה בטאשווילי, אחת מארבע המייסדות השותפות של התא המזרחי-ספרדי, סיפרה באתר התא כי אירוע זה היה שיאה של עבודה בת חמש שנים של לימוד והוראת המזרחיוּת והיסטוריה מזרחית במסגרת הארגון. חנה גולדמן, שפעילה בארגון אירועים דומים, כתבה גם היא על התרגשותה מהשתתפותם של כ-400 נשים וגברים מרקע מגוון ב"חגיגה משמחת של סולידריות". מדוע המימונה ומהי משמעותה בהקשר זה?

מי שגדלו בישראל במיוחד מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת מכירים את המימונה כאירוע עממי שהיה לאתר עלייה לרגל של פוליטיקאים. כך, בשונה מאירועים עממיים אחרים שאיבדו מערכם בשל תהליכי התמסחרות המימונה נפלה קרבן לפוליטיזציה. בשנותיהם הראשונות בישראל יהודי מרוקו חגג את המימונה במרחב המשפחתי. כפי שמלמדת על כך רחל שרעבי, אך הם נמנעו מלבישת המלבושים המסורתיים מתוך חשש שזה ישים אותן ללעג וקלס בעיני הסביבה "הישראלית". בשנת 1966 החליטו מספר משפחות יוצאות העיר פאז שבמרוקו לחגוג את יום המימונה בטבע, כפי שעשו במולדתם. בתקווה לתקן את יחסה המשפיל של המדינה ליהודי מרוקו, ומתוך מחשבה שהמימונה מאפשרת מרחב מכליל ומזמין, הזמינו מספר עסקנים ממוצא מרוקאי, ובראשם שאול בן שמחון, את ראשי המדינה לחוג איתם ביום חגם. אלא שמהר מאד המימונה הפכה למחזה של כוח פוליטי, ולמרות שהייתה לחג לאומי, קיומה בתודעה הציבורית הוא כסמל לחנופה פוליטית ולמכשיר להלבנת העוול שנעשה ליוצאי מרוקו, ולמזרחים בכלל. לאחרונה, ישראלים-מרוקאים רבים, שהסתייגו מהפיכת המימונה לקרנבל פוליטי, ויתרו על החג או חגגו את ליל המימונה בחוג הקרובים, והותירו את האירועים הציבוריים הגרוטסקיים המתוקשרים למגרש המשחקים של פוליטיקאים ושוחרי כוח אחרים. מה, אם כן, להיסטוריה ולחגיגת המימונה בניו יורק?

בניו יורק כמו בישראל, לא ניתן להתעלם מהממד הפוליטי האופף את חגיגות המימונה. חגיגת המימונה בניו יורק היא מעשה פוליטי משולש. מול הפוליטיזציה של המימונה בישראל, הבחירה לחוג את המימונה כאירוע מזרחי-יהודי-אמריקאי מציעה פרשנות פוליטית שאינה שמה את החוגגים ללעג אלא מהדרת את החג עצמו. בהקשר האמריקאי, הבחירה במימונה על פני כל חג יהודי אחר מנכיחה היסטוריה יהודית הנבדלת מזו של רוב יהודי אמריקה ואת הייחודיות של יוצאי מרוקו, אך גם של כלל יוצאי ארצות ערביות ומוסלמיות. המימונה היא הזדמנות להציג את ההיסטוריה הלא-מסופרת בהקשר היהודי-אמריקאי של יהדות זו. כך היא מציעה לצעירים יהודים אמריקאים להבחין את עצמם מול היהודים יוצאי אירופה המזוהים בשיח האמריקאי עם "היהודים". בדרך זו, צעירים וצעירות אלה סוללים לעצמם דרך חדשה להיות יהודים באמריקה. אך יותר מכך, הבחירה במימונה אינה מכוונת רק פנימה אל הקהילה היהודית אמריקאית, אלא גם כלפי החברה האמריקאית בכללותה. ציון המימונה כמרחב משותף של יהודים ולא-יהודים, בנות ובני קבוצות אתניות מודרות אחרות, מסמנת את ההיסטוריה המזרחית שלהם כדרך לצדק חברתי המתחבר למאבקים אחרים לחופש ושוויון בארה"ב. בדרך זו סוללת המימונה הניו יורקית את הדרך לבנייה של זהות פוליטית מורכבת הפורצת את גבולות המשמעות של להיות יהודי, מזרחי, ואמריקאי. 

לקריאה נוספת:

עוד על עבודתו של גל לוי:

למאמרו של לוי – לחגוג מימונה בברוקלין: על התהוותה של מזרחיוּת אמריקאית. 

ראיון עם לוי בפודקאסט של התוכנית ללימודי יהדות באוניברסיטת מישיגן-

עוד על המימונה: