אנתרופולוגיה לשבת

מאמר של האנתרופולוג מתן קמינר, כיום פוסט-דוקטורנט באוניברסיטת חיפה, אשר זכה בפרס השלישי של תחרות פרס גוטמן למאמר הצטיין של האגודה הסוציולוגית הישראלית (ראו קישורים למאמרים הזוכים במקום הראשון ושני).

במאמר At the zero degree / Below the minimum: Wage as sign in Israel’s split labor market , אשר פורסם ב-2019 בכתב העת  Dialectical Anthropology – המבוסס על מחקרי שדה אנתרופולוגיים בישראל בקרב פועלים ישראלים במחסן תעשייתי באשדוד, ועם פועלים תאילנדים במשק חקלאי בערבה – טוען קמינר שהבדלים בשכר מסייעים בייצורן של קטגוריות חברתיות שלכאורה ניצבות מחוץ לכלכלה.

לפי קמינר, מחקרים העוסקים בקשר בין קטגוריות כמו גזע, לאומיות ואזרחות לבין עולם העבודה מניחים בדרך כלל קשר סיבתי חד-כיווני ביניהם: הקטגוריות נוצרות מחוץ למקום העבודה, ומשתקפות בתוכו בדמות תופעות כמו סגרגציה מקצועית ופערי שכר. קמינר טוען שהסיבתיות יכולה לעבוד גם בכיוון ההפוך. כלומר, ההבניה של אנשים כמי ששייכים ל״טיפוסים אנושיים״ המתקשרים לגזע ואזרחות מתרחשת בחלקה בתוך יחסי העבודה – ומוקרנת משם כלפי חוץ. קמינר מדגים זאת, כאמור, בהתמקדות באחד המאפיינים המרכזיים של יחסי עבודה – השכר.

הטיעון מתבסס על המחקרים האתנוגרפיים שביצע קמינר, כתלמיד מאסטר באוניברסיטת תל אביב וכדוקטורנט באוניברסיטת מישיגן, עם פועלים יהודים, אזרחי ישראל, במחסן תעשייתי באשדוד, ועם פועלים תאילנדים במשק חקלאי בערבה. העובדים בקבוצה הראשונה הרוויחו שכר מינימום, או קצת יותר, ואלה בקבוצה השנייה הרבה פחות, אם מחשבים (כפי שהחוק דורש) את השעות הנוספות הרבות שהם עובדים.

באמצעות מעבר בין נקודת המבט של שתי הקבוצות הללו קמינר מציע תובנות חדשות לגבי האופן שבו שכר העבודה מגזיע ומאזרח. מנקודת המבט של העובדים האזרחים, העובדה שהם מרוויחים שכר מינימום מציבה אותם בתחתית הסולם החברתי. הם מפרשים את השכר כסימן לכך שהעבודה שלהם נטולת כל מאפיין ייחודי, כמו קושי פיזי או צורך בהכשרה מוקדמת. אבל אם זה המצב, שואל קמינר, כיצד ניתן לפרש את העובדה שהמהגרים התאילנדים מרוויחים שכר נמוך בהרבה? המעסיקים הישראלים נוהגים להסביר שהתאילנדים ״כאן כדי לעבוד, לא כדי לחיות״ ושהשכר שלהם מאפשר למשפחותיהם לחיות יפה מאד בתאילנד. קמינר ביקר בבתים של מהגרים בתאילנד, ולטענתו המשפחות שלהן לא חיות יפה בכלל, במונחים ישראליים; זה כנראה הבסיס לפרשנות של העובדים עצמם, שלפיה שתי המדינות – ישראל ותאילנד – מפקירות אותם לניצול.

מנקודות המבט המרובות הללו מציג קמינר את כוח העבודה של עובדי שכר המינימום כ״דרגת אפס״ של כוח העבודה בשוק העבודה הישראלי. ״דרגת האפס״ של משתנה היא הערך שמצטייר בעינינו כחסר-ייחוד, ״בלתי-מסומן״, אף שהוא לא באמת אפסי – כיוון שייתכנו גם דרגות נמוכות ממנו. ״מלמעלה״ (מנקודת המבט הדומיננטית, שאותה מאמצים עובדי המחסן עצמם) כוח העבודה הזה נראה סתמי, כללי, והשכר שהמדינה כופה על המעסיקים לשלם עבורו מפורש כשכר שמאפשר קיום מינימלי, ולא יותר מכך. ״מלמטה״, מנקודת המבט של העובדים התאילנדים, הוא נראה כפריווילגיה של אותם עובדים שהמדינה בוחרת להגן עליהם – האזרחים.

כדי לקשור לגזע, מזכיר קמינר, צריך לשים לב ש״הטיפוס האנושי״ שאליו השכר מסווג אנשים מסוגים שונים הוא גם מגולם בגוף, והוא גם תורשתי. את הנקודה הזו דווקא יותר קל להבין ביחס למהגרים מתאילנד. הדמות של ״התאילנדי״ כפי שהתעצבה בישראל – חרוץ, מסתפק במועט, נחבא אל הכלים – קשורה בעבותות לעבודה שתאילנדים עושים בארץ ולרמת החיים שהשכר הנמוך כאן כופה עליהם. ובפנטזיה הישראלית על החיים הנוחים של המשפחות שלהם בבית מובלעת ההנחה שהילדים שלהם (שאולי יהגרו לישראל בעצמם כשיגיע תורם) משתייכים בהכרח לאותו ״טיפוס אנושי״. אם הוא מגולם בגוף ועובר בתורשה, לטענת קמינר, הטיפוס הזה צמוד מאד לקטגוריית הגזע, גם אם אינו זהה לה.

מה זה אומר לגבי העובדים הישראלים במחסן? לפי קמינר, לא ניתן להסיק שעובדים בשכר מינימום הם ״טיפוס אנושי״ מובחן באותו אופן כמו התאילנדים. בתור ״דרגת האפס״, הם נמצאים בקטגוריה שיורית – קטגוריה שלכאורה מאופיינת רק בזה שהיא לא מאופיינת בשום דבר מיוחד. אלא שההשוואה לתאילנדים מאפשרת לקמינר להראות שגם לקטגוריה הזאת יש תוכן מינימלי: היא מאפיינת את כוח עבודתם של אזרחים – ובישראל, טוען קמינר, קטגוריית האזרחות קשורה מאד, גם אם אינה זהה, לקטגוריה הלאומית/גזעית ״יהודי״. גם הקטגוריה הזאת מגולמת בגוף, וגם היא עוברת בתורשה.

טענה זו, לפי קמינר, לא מחלישה את טיעוניהם של חוקרי הריבוד, שמראים כיצד הקטגוריות הללו משתקפות בשוק העבודה, אלא דווקא מחזקת אותם. המנגנונים הסיבתיים שעובדים בשני הכיוונים מתחברים במין לולאה של היזון חוזר: חלוקות שמתהוות מחוץ לשוק העבודה מחזקות את אלו שבתוכו, ולהפך. יש פה קריאת תיגר על זרם מסוים בתוך מחשבת ההצטלבויות החברתיות (intersectionality), שרואה קטגוריות כמו מעמד וגזע כתופעות עצמאיות שרק מצטלבות זו בזו. הוא מתחבר יותר לטענות של חוקרים כמו סדריק רובינסון, שמדבר על ״קפיטליזם גזעי״, כלומר – על מערכת שבה מעמד וגזע תמיד הלכו יד ביד. לתובנה הזו, טוען קמינר, יש השלכות קריטיות על איך שאנחנו עושים פוליטיקה – מעמדית וגזעית כאחת. (מגדר זה כבר סיפור אחר.)

קמינר גם מארגן יום עיון מיוחד על אנתרופולוגיה של עבודה ואנתרופולוגיה כעבודה, שיתקיים ב 12 במרץ, באוניברסיטת בן גוריון

עוד על קמינר:

תקציר עבודת הדוקטורט שלו על מהגרי עבודה מתאילנד והתמורה בחקלאות ההתיישבותית בישראל

מתן קמינר – מבטים מוסטים בערבה

מתן קמינר על "הפרולטריון האקדמי"
אנתרופולוגיה לשבת – מתן קמינר על "מיומנות"
מסמני דרך: מתן קמינר על מייקל טאוסיג: אנתרופולוגיה של עבודה, כסף והשטן –
בלוג שניהל קמינר בזמן עבודת השדה שלו באשדוד לתואר השני