מהומות עכו 2021 כמיצג של זעם
במסגרת אסופת המסות 'אש בשדה קוצים' שפורסמה בכתב העת תיאוריה וביקורת של מכון ון ליר, טוענים הילה צבן ונמרוד לוז (המכללה האקדמית כנרת) שכדי להבין את אירועי האלימות בעכו, שהייתה לכאורה ספונטנית, יש להבין את תהליכי נישול ודחיקה מתמשכים של אוכלוסיית המיעוט הפלסטיני, את המעמד כלכלי–חברתי של המשתתפים באירועים ולראות באלימות פעילות פוליטית.
הפרויקט ״אש בשדה קוצים״ בהובלת ניצן לונברג (דוקטורנטית באוניברסיטת אדינבורו) ופרופ' דניאל מונטרסקו (האוניברסיטה המרכז אירופית) החל בעקבות אירועי מאי 20121 בקבוצת הקהילה של בחברת האדם והמשיך ביום עיון אשר התקיים במאי 2021 אותו הנחו לונברג ומונטרסקו. מספר טקסטים ראשונים שנכתבו אחרי יום העיון ניתן למצוא באתר בחברת האדם. תיק המסות בתיאוריה וביקורת מאגד 12 מאמרים קצרים, אשר נכתבו בעקבות האירועים ויום העיון, ועוסקים בהיבטים שונים של גיוס חברתי, אלימות פוליטית, מתחים בין-קהילתיים ודפוסים של ערבות הדדית בחברה הישראלית והפלסטינית. מאמרם של צבן ולוז ״מהומות עכו 2021 כמיצג של זעם״, מיצג פריעת החוק וגילויי האלימות בעכו הוא פוליטי במהותו ואין למסגרו, כפי שכבר נעשה במקרה זה, כפתולוגיה של עבריינות עירונית.
במהלך המהומות שהתחוללו ברחבי ישראל במאי 2021 בלט חלקן של הערים המעורבות במפגן ההרס, האימה והעוינות בין הקבוצות האתנו–לאומיות השותפות לאותו מרחב עירוני. עכו, שבה מתמקד דיוננו, הייתה במשך ימים אחדים למיצג זעם של צעירים פלסטינים שהציתו, בזזו וגרמו הרס רב בעיקר (אך לא רק) לעסקים ומיזמים תיירותיים השייכים ליהודים, ולסמלי שלטון בתחומי העיר העתיקה ובאזור הגובל בה.
מהומות עירוניות מתרחשות בתכיפות גוברת בערים ברחבי העולם. לרוב הן מתחוללות על רקע אירוע מסוים המצית זעם על נישול והדרה, שנמצא תדיר מתחת לפני השטח. כך היה במהומות בצרפת בשנת 2005, בלונדון בשנת 2011 ובארצות הברית בשנת 2020. בערים רבות אשר יש בהן אוכלוסייה שחשה מודרת מבחינה אתנו-לאומית, וחשוב לא פחות – מבחינה מעמדית-כלכלית, — האלימות הופכת לסוג של בילוי או בידור (pastime) עבור חבורות צעירים זועמים, והם מכלים זעמם לא רק ב"צד השני" אלא גם בגורמים מתוך קהילתם שלהם המזוהים מסיבות שונות עם הנישול. האלימות היא למעשה סוכנות פוליטית (political agency) מגופנת, מעשה ואמירה פוליטיים שבאמצעותם הפרט תופס לעצמו מקום בעולם ובהיסטוריה. לפיכך, טענתנו המרכזית היא שמיצג פריעת החוק וגילויי האלימות בעכו הוא פוליטי במהותו ואין למסגרו, כפי שכבר נעשה במקרה זה, כפתולוגיה של עבריינות עירונית.
מהומות עכו החלו בליל 11 במאי ובמסגרתן הוצתו ונבזזו סמלי שלטון בעיר העתיקה ובפאתיה: תחנת שיטור קהילתי, משרדי רשות הפיתוח של העיר העתיקה, סניף דואר, כספומטים ברחבי העיר, תשתיות וכבלי תקשורת בתחנת הרכבת של עכו, וניידות משטרה. לצד אלה נפגעו, הוצתו ונבזזו כשישים עסקים שרובם יוזמות תיירות בבעלות יהודית בעיר העתיקה. יוזמות תיירות אלו מובנות בקרב חלק ניכר מתושביה הפלסטינים של עכו לא רק כג'נטריפיקציה שמעלה את מחיר הנכסים, אלא גם כחלק מתהליך ייהוד שמקורו באסטרטגיה לאומית לדחיקתה ולנישולה של האוכלוסייה הפלסטינית המקומית. אולם לצד הפגיעה בסמלי שלטון וביוזמות תיירות נפגעו גם מתחמים אחרים המנוהלים על ידי פלסטינים תושבי עכו ומשרתים ציבור זה, ובהם מתנ"ס בעיר העתיקה, מצלמות וציוד במסגד אל-ג'זאר, מרכול השייך למשפחה נוצרית ותיקה בעכו וחנויות שהן רכוש וקף.
האלימות לא נותרה בתחומי העיר העתיקה. במהלך המהומות, וגם בשבועות שאחריהן, אירעו התנכלויות לבתי מגורים של יהודים בחלקי העיר המעורבים ובמיוחד במרכז העיר, פעולות אלימות כלפי סמלי נוכחות יהודית במרכז העיר (קניון, בתי ספר) ואירועים של אלימות קשה כלפי תושבים יהודים.
בעשור האחרון חל בעכו שינוי והעיר העתיקה מושכת אליה יזמי תיירות, יהודים ופלסטינים, שהבינו את הפוטנציאל הטמון במקום. אלה רכשו נכסים מתושבי העיר העתיקה, שרובם חיים בעוני ואינם יכולים לעזוב או לרכוש את הדירות שבהן הם גרים זה עשרות שנים כדיירים מוגנים ללא ההסדרים הכספיים אליהם הם מגיעים עם היזמים. תהליך זה שהוא חלק מג'נטריפיקציה תיירותית וקשור בטבורו גם להגיון האתנוקרטי העירוני (והלאומי) מייצר גם זליגה של המאבק הדמוגרפי הלאומי לשאר חלקי העיר. המאבק על שימור דומיננטיות יהודית בעיר, המאפיין את עכו מאז קום המדינה, אינו מתבטא רק בג'נטריפיקציה התיירותית בעיר העתיקה אלא גם בג'נטריפיקציה אתנו-לאומית המסתייעת בגרעינים תורניים (שמריהו-ישורון 2020) ובתמיכה בהקמתן של שכונות רבות המיועדות בעיקר ליהודים (Luz [in press]). ההצטלבות בין הסיפור הלאומי לסיפור הכלכלי-מעמדי מייצרת זעם בשל תחושות ההדרה והקיפוח. התוצאה היא התפרצות של מופע אלימות בלתי מרוסן ובלתי מתוכנן ותופעות של ונדליזם חסר הבחנה שפגע לא רק במטרות "יהודיות" אלא התפרץ בצורה עיוורת כלפי כל מה שזוהה עם השלטון הדכאני.
אירועי מאי 2021 חשפו את הניכור שחשים רבים מצעיריה הפלסטינים של עכו ותחושות האפלייה והקיפוח המתרגמות לזעם חסר מעצורים. דוברים רשמיים ולא רשמיים קטלגו אותם לא אחת כעבריינים. למרבה האירוניה, הניסיון הזה משותף ליהודים ולפלסטינים בעכו. דומה שהקרימינליזציה של גל האלימות מקלה את ניתוחו כבעיה נקודתית שאינה מחייבת טיפול מערכתי כוללני. מ', פלסטינית ופעילה חברתית בעכו מציע נקודת מבט שונה: "אלה צעירים שלא עובדים, מתחברים אחד לשני ורוצים מעמד, כסף ורכבים מפוארים […], בחורים מתוסכלים שלא אכפת להם אפילו מהחברה שלהם, אבל לא עבריינים". הבעיה הרחבה יותר, לטענתה, היא אי-שוויון עמוק: עירייה שמשקיעה הרבה פחות תקציבים בחינוך, בתרבות וברווחה של האוכלוסייה הפלסטינית, ושאינה מקבלת ומכבדת את זהותם (ריאיון, 6.6.2021). ואכן בחינת מהומות עכו 2021 מפרספקטיבת המאבק היהודי-פלסטיני בלבד אינה רק חלקית אלא חוסמת כל אפשרות לתיקון המצב. המהומות הן תוצר של מדיניות ופרקטיקות רבות שנים שמעצבות את המרחב העירוני. כפי שאירע במהומות אחרות, הפורעים הם מי שמצויים בתחתית הסולם החברתי והכלכלי או חשים שאין להם מה להפסיד.
תמונה ראשית ELIAS MOSHE, מתוך אתר פיקיויקי