מאמרי אורח

בן בורנשטיין, פוסט דוקטורנט במרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון באוניברסיטה העברית, והמנהל האקדמי של תמת אתגר החיים המשותפים במכון ון ליר, כותב לבחברת האדם על עבודת הדוקטורט שלו שנכתבה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית פרופ' ניסים מזרחי ופרופ' הדס מנדל, בה הוא שאל "איך ניתן להבין את ההשלכות של האלימות הפוליטית במקרה הישראלי-פלסטיני, שבו האלימות מתפרשת דרך מגוון רחב של מסגרות שיח, על רקע מגוון תרבותי עמוק? וברמה התיאורטית, איך אפשר להבין את ההבדלים באופי ובעוצמה של תגובות הנפגעים?"

באילו דרכים אנשים וקהילות מתמודדים עם חוויות של אלימות פוליטית, וכיצד חוויות אלו מעצבות את זהותם ותפיסתם העצמית? בישראל של אחרי ה-7 באוקטובר, זוהי שאלה כמעט קיומית שנידונה רבות בשיח הציבורי. אך זוהי גם שאלה שמעסיקה חוקרים שנים רבות, ועמדה במרכז עבודת הדוקטורט שלי.

את הצעדים הראשונים שלי בשדה המחקר של אלימות פוליטית בישראל עשיתי דווקא בתקופה שבה פרשת אלאור עזריה הסעירה את המדינה וחשפה פערים עמוקים בתוך האוכלוסייה היהודית-ישראלית. ההתמודדות הציבורית עם האירוע, שקיפלה בתוכה פרשנויות שונות בתכלית לאלימות ולסכסוך בכלל, הובילה אותי לבסוף להתמקד בקורבנות של אלימות. זאת, מתוך הבנה כי דווקא אלו שחוו על בשרם את משמעויותיו הכואבות של הסדר החברתי האלים ונפגעו ממנו, יוכלו לתאר בצורה החדה ביותר את תהליך הפרשנות של האלימות ואת השלכותיה. 

כשניגשתי לספרות המחקרית בתחום, נתקלתי בפיזור שמציף בעיקר שאלות נוספות. שלל דיסציפלינות מציעות מגוון רחב של תיאוריות, לעיתים ממש סותרות, לגבי ההשפעות -הנפשיות, החברתיות והפוליטיות- של אלימות על האוכלוסייה הנפגעת, מה שמדגיש פערים עמוקים בין פרדיגמות המחקר השונות. חוקרי אסונות, למשל, נוטים להבין התקפות קולקטיביות אלימות ככאלו שמפוררות את הלכידות החברתית, בעוד שחוקרי סכסוכים מדגישים את יכולתן לחזק גבולות חיצוניים וקשרים בתוך הקולקטיב המותקף. מעבר לכך, השימוש הנפוץ של חוקרים בקטגוריות אנליטיות מקובעות כמו "אלימות אתנית," "טרור," "פשעי שנאה" או "מלחמה", מתעלם מההקשרים התרבותיים השונים שבתוכם האלימות מפורשת, ונוטה להכתיב מראש את הציפיות מהשדה ואת מסקנות המחקר. 

בניסיון להתמקד בזירה המקומית המדממת, נותרתי עם השאלה – איך ניתן להבין את ההשלכות של האלימות הפוליטית במקרה הישראלי-פלסטיני, שבו האלימות מתפרשת דרך מגוון רחב של מסגרות שיח, על רקע מגוון תרבותי עמוק? וברמה התיאורטית, איך אפשר להבין את ההבדלים באופי ובעוצמה של תגובות הנפגעים?

**

כדי להתמודד עם שאלות אלו, המחקר שלי מציע פרספקטיבה אינדוקטיבית (מלמטה למעלה) שממקמת את משמעות הקרבניות ואופני החוויה שלה בתוך שדה התרבות. תוך התמקדות בקטגוריית 'נפגעי פעולות האיבה', המחקר מתבסס על 31 ראיונות עומק וסקר עם 240 יהודים-ישראלים שהוכרו על ידי המדינה, כמו גם על עבודה ארכיונית של תהליכי החקיקה וניתוח הפעילות הציבורית למען ובשם הנפגעים. במקום לאמץ מראש קטגוריות שיחניות נוקשות, בחנתי את האופן שבו נפגעים, המגיעים מרקעים מגוונים, מבינים וממסגרים את הפגיעה בהם, את האופן בו הם מתארים את ההשפעות שלה על זהותם, ואת ההקשרים התרבותיים שבתוכם תהליכים אלו מתעצבים. את הממצאים אני מציג בעבודה דרך חלוקה לשלוש קטגוריות של וודאות – וודאות נרטיבית, קושי פרשני, ואמביוולנטיות. במושג 'תרבות', אם כן, נעשה כאן שימוש באופן כפול – האחד כרפרטואר של נרטיבים על אלימות וקרבניות, והשני כרפרטואר של אינטראקציות עם אותם נרטיבים. 

**

את התגובות בקרב אלו שהציגו וודאות נרטיבית מיידית בתגובה לפגיעה בהם, ניתן לחלק לשתי מסגרות אנליטיות רחבות, כמעט קוטביות זו לזו. הקורבניות הלאומית, ממקמת את האלימות על רצף היסטורי של עוינות כלפי העם היהודי, או כחלק מההיסטוריה הארוכה של הסכסוך הלאומי, תוך הדגשת הממד האתני והדתי שבו. במסגרת זו, הקרבן רואה עצמו כמעין חייל, סוכן אקטיבי (במובנו כנציג) של הקולקטיב המותקף, ומזהה את התוקף כנציג לגיטימי ופאסיבי של קולקטיב אויב, מה שמייצר פעמים רבות דווקא סלחנות כלפיו. 

לעומת זאת, הקרבניות האזרחית, שקיבלה ביטוי בשיח הטרור העולמי שנסק לאחר הפיגוע במגדלי התאומים ב-2001, רואה באלימות פגיעה בלתי לגיטימית באזרחים חפים מפשע, שאינה צומחת בהכרח מהקשרים פוליטיים וטמפורליים מקומיים. הקרבן במסגרת זו הוא אזרח פאסיבי שהמדינה נכשלה בהגנה עליו, ואילו דווקא התוקף משמש כסוכן אקטיבי (במובנו כאוטונומי) כשבחר להשתייך לתנועה קרימינלית שעוינת את הסדר האזרחי הנורמטיבי. 

על אף ששני התהליכים הפרשניים נבדלים באופי התגובות שהם מייצרים אצל הנפגעים – ציפיות שונות מהמדינה, התייחסויות רגשיות שונות כלפי התוקף ועמדות שונות ביחס לאחר הקולקטיבי (על הגדרותיו האתניות, דתיות ולאומיות השונות), הם דומים בעוצמת התגובות הנקשרות בהם. נפגעים שהצליחו להעניק פשר מידי -כלשהו- לפגיעה בהם באמצעות נרטיבים מבוססים תרבותית שהיו זמינים להם, דיווחו על השפעות מינוריות בלבד על זהותם ועל תפיסתם העצמית.

ואולם, לא כל הנפגעים הצליחו לתאר את סיפור הפגיעה בהם בקלות, וחלקם התמודדו עם משבר פרשני שלווה פעמים רבות בהתמודדות נפשית מורכבת. "אני לא בנאדם שבדרך כלל רב עם אנשים, או פוגע", סיפרה לי איריס על תקופת ההחלמה בבית החולים, "אני חודש וחצי לא דיברתי בכלל, לא הבנתי מה קרה לי ומה אני עושה שם". בתוך קטגוריית הנפגעים שהתקשו להעניק משמעות נרטיבית ציבורית לפגיעה בהם, אפיינתי שתי אוכלוסיות: האחת, נפגעים שיצאו למסע לחיפוש משמעות פוליטית לאירוע, ממנו שבו עם סיפור מסגרת קוהרנטי, ועם עמדות מוצקות ותחושת שליחות ביחס לסכסוך ולאלימות הפוליטית במרחב; השנייה כוללת נפגעים שמייצגים את מה שאפשר לכנות קרבניות קיומית – הם מצאו משמעות בשיח הטיפולי עצמו ובתהליכי ההחלמה, ראו בפגיעה טרגדיה אישית (שנסיבותיה אקראיות), וביססו בהתאם זהות טיפולית-שיקומית, שלעיתים אף תורגמה לאקטיביזם בתחום נפגעי הנפש. 

לבסוף, הממצא המפתיע ביותר, שנעדר לחלוטין מהספרות הקיימת, היה השכיחות הגבוהה של תגובות אמביוולנטיות מצד הנפגעים. אמביוולנטיות זו התבטאה במתח, נחווה או משתמע, גם בין נרטיבים פוליטיים שונים בתיאור החוויה של הנפגעים (כמו למשל עוינות היסטורית כלפי יהודים לצד התנגדות לגיטימית לכיבוש), וגם בין השפעות שעשויות להיתפס כסותרות (רגישות מוגברת לחסרי ישע באשר הם, למשל, לצד עוינות מוגברת כלפי מוסלמים). הצעתי שניתן להבין את היכולת האמביוולנטית הזו גם כנגישות גבוהה לרפרטואר התרבותי העשיר ומלא הסתירות שסובב את הקרבניות היהודית-ישראלית, אבל גם כתוצר של הגיון תרבותי מובחן שמאפשר את קיומם המקביל של עמדות פרשניות מרובות פנים. 

**

ניסיתי להראות במחקר שכדי להבין את תפקידה של אלימות בדינמיקה של סכסוכים, חייבים להתבונן גם בשסעים "פנימיים" המייצרים קרעים במשמעות הקורבניות הפוליטית, במיוחד בעידן המאופיין בתחרות מתמשכת על עיצוב ידע וייצוג. על הדרך, קיבלתי מהשדה שיעורים חשובים: על הגמישות הפרשנית -הכל כך אנושית- שמחייבת צניעות ביצירת קטגוריות אנליטיות קשיחות במחקר, אבל גם על אפיקים אפשריים ומפתיעים לפיוס – גם אחרי כל הכאב וצער שהסכסוך המדמם הזה יצר לאורך השנים.  

מאז אירועי ה-7 באוקטובר, שהתרחשו אחרי כתיבת העבודה, אני מוצא את עצמי חושב מחדש על התהליכים סביבנו דרך הקטגוריות שיצרתי. במחקר הנוכחי שלי, אני שואל מה השתנה – ומה עוד עשוי להשתנות – בקרבניות היהודית לנוכח המציאות החדשה, וממשיך לבחון את הקשר בין נרטיבים של אלימות לבין הבניית זהויות מוסריות. בדרך זו אני מקווה למצוא סדקים שדרכם אפשר יהיה להציץ אל עבר היום שאחרי, ומקווה -או מתאמץ- למצוא בו שביבי תקווה.

לקריאה נוספת:

https://behevrat-haadam.org/ravit/

https://behevrat-haadam.org/key-symbols-16/

https://behevrat-haadam.org/grassiani_and_gazit/