"עצמי מיני אותנטי" – קשרים שבין אותנטיות, מיניות וגבריות פוסט-פטריארכלית.
האם השאיפה למיניות אותנטית ולגבריות פוסט-פטריארכלית מצליחה לערער על יחסי הכוח המגדריים, או שהיא עשויה דווקא לשעתק אותם בדרכים חדשות? ברכות חמות לגיא צרפתי, שסיים לאחרונה בהצלחה יתרה (בציון 100!) את עבודת התזה שלו במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בהנחיית פרופ' יעלה להב-רז. באמצעות מחקר אתנוגרפי בקהילת "אקו־לאב" (EcoLove) בפורטוגל, מתחקה גיא אחר הדרכים שבהן גברים מכוננים את מה שהוא מכנה "עצמי מיני אותנטי", ומצביע על הפרדוקס הטמון בניסיון להשתחרר מתסריטים מיניים פטריארכליים באמצעות פנייה אל מה שנתפס כאמת פנימית, טבעית וקמאית. בטקסט שכתב עבור "בחברת האדם", גיא מציג את ממצאי מחקרו ומציע מבט אנתרופולוגי ביקורתי על הקשרים שבין אותנטיות, מיניות וגבריות פוסט-פטריארכלית.
כשנכנסתי לבר של קהילת "אקו-לאב" (EcoLove), התיישבתי על הספה השחורה ליד ג'וליה. לאחר חודש של עבודת שדה בקהילה, כבר היו לנו כמה שיחות מעניינות על מטרת הקהילה בה היא חברה בעשור האחרון – לייצר תרבות ומיניות שאינן מושתתות על הסדר הפטריארכלי. השיחה באותו ערב נקטעה מהר מאוד לאחר שג'ייקוב, חבר קהילה ותיק גם הוא, התיישב על הספה ללא הזמנה. "ראית שסופיה חזרה לקהילה מהחופשה שלה?" שאל את ג'וליה. "החסרתי פעימה כשראיתי אותה, הרגשתי את הלב שלי פועם חזק. תגידי לה שאני מת לזיין אותה חזק שוב." ג'וליה חייכה והנהנה. ג'ייקוב הודה לה והלך.
כבר הייתי רגיל לישירות של ג'ייקוב. בתחילת עבודת השדה, עם זאת, הופתעתי ממנה – לא הבנתי האם וכיצד הבוטות שלו, שנתפסה בעייני איפשהו על הרצף בין מחפצנת לאלימה, מסתדרת עם השאיפה הקהילתית המוצהרת לייצר אטמוספירה של שוויון מגדרי ומיניות פוסט-פטריארכלית. כששיתפתי את ג'וליה בתהייה הזו, היא ענתה "הוא אותנטי. הוא לא מעמיד פנים, פשוט אומר מה שהוא מרגיש, וזה מוערך".
אם חושבים על תרבות במונחים של ארגז כלים, כפי שהציעה אן סווידלר, הקהילה דורשת מגברים לרוקן את ארגז הכלים הנורמטיבי שלהם מהרגלים, פרקטיקות ודיספוזיציות שמנציחות דיכוי מגדרי. התשובה של ג'וליה, מנגד, מדגישה דווקא כלי חדש בו הקהילה מציעה לגברים לאבזר את ארגז הכלים שלהם כדי לכונן זהות פוסט-פטריארכלית: אותנטיות מינית.
עבודת התזה שלי, אותה כתבתי תחת ההנחיה של פרופ' יעלה להב-רז, במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באונ' בן-גוריון, מתמקדת באותנטיות כמרכיב מארגן בכינון של זהות גברית מינית בעידן של יחסי מגדר משתנים. היא מתבססת על עבודת שדה אתנוגרפית של חודשיים שערכתי בקהילת "אקו-לאב" – קהילת אלטרנטיבית הממוקמת בדרום פורטוגל ומונה כ-160 נשים, גברים וילדים אשר, בחסות תרבות הנגד של העידן החדש (New Age counterculture), עסוקים ביצירת אידיאולוגיות וחיי יומיום אלטרנטיביים. במהלך עבודת השדה בקהילה השתתפתי בחיי היומיום הקהילתיים, קראתי טקסטים קהילתיים מרכזיים וראיינתי גברים על תפיסותיהם וחוויותיהם המיניות עם נשים. מתוך החומרים שאספתי, אני טוען שהגברים בקהילה עסוקים בלייצר את מה שאני מכנה 'עצמי מיני אותנטי'.
המחקר לא מתייחס לאותנטיות כתכונה אובייקטיבית וקבועה. הוא גם לא מנסה להעריך את האותנטיות של הגברים בקהילה. במקום, המחקר בוחן אותנטיות כדרישה חברתית שהפרט מגלם ומטפח דרך עשיות יומיומיות. בהתאם, המחקר מצביע על שלושה סוגים של אסטרטגיות – מגופנות (Embodied), אינטראקציוניות ושיחניות – באמצעותן הגברים בקהילה שמקיימים יחסי מין עם נשים מיצרים את ה'עצמי' המיני שלהם כאותנטי. אסטרטגיות אלו מאפשרות לגברים מהלך כפול: התרחקות מוחלטת, לכאורה, מדפוסים ותסריטים חברתיים שמתווים את תשוקותיהם והתנהגותם המיניות; וחיבור למהות מינית טבעית ופרימורדיאלית שנתפסת כמנותקת מיחסי כוחות פטריארכליים.
הגוף כמצפן: אסטרטגיות מגופנות
הסוג הראשון של אסטרטגיות לכינון 'עצמי מיני אותנטי' מעניק קדימות לגוף המיני ולדחפיו. בעוד בהקשרים תרבותיים אחרים גברים לרוב נדרשים לשלוט על גופם ועל דחפיהם המיניים, הגברים בקהילה נדרשים דווקא לשחרר כל רסן עליהם. בשיחות איתם, הם תיארו אינסטינקטים גופניים ספונטניים כ"סמכות ביולוגית" או "מצפן פנימי" שמנחים אותם מתוקף היותם נקיים מהתניות החברה הפטריארכלית. ג'וזף, חבר קהילה מזה כעשור, למשל, תיאר את החזרה למהות גופנית טבעית ופראית כדרך למיניות שוויונית שלא מדכאת נשים: "מיניות גברית בקהילה היא לשבור את כל מה שאתה יודע ולא לעקוב אחרי מה שהחברה אמרה לי לעשות […] זה הגוף שלי שמושיט את יד, אי אפשר לתכנן את זה. זה חוט השדרה שלי, לא שום דבר אחר. […] זה מה שמאפשר לי לתת מקום לאישה להרגיש בנוח לפעול באקט המיני".
הקוראת הביקורתית תשאל, ובצדק, איך ג'וזף יודע אם הושטת היד שלו לאיבר כזה או אחר היא דחף גופני 'טהור' או שהיא חיקוי של תסריט חברתי, כזה שהוא ראה בפורנוגרפיה למשל? כששאלתי גברים בקהילה את השאלה הזו, רבים מהם התייחסו לאיבר מינם בתור אינדיקטור אולטימטיבי להבחנה של הגופני מהחברתי. גברים רבים הסבירו כי עבורם היעדר זקפה מתמשכת במהלך האקט המיני מאותת שדפוסים חברתיים פטריארכליים אוחזים כעת במושכות. זקפה, מנגד, מעידה על דחף 'טבעי' שנובע מעוררות פנימית אותנטית. הגוף הופך בתפיסה זו לאתר פוסט-פטריארכלי. התפיסה הזאת מבוססת על ההנחה שהגוף ה'טבעי' הוא ניטרלי ולא-אלים במהותו; תפיסה שכמובן מתעלמת מהטענה הסוציולוגית הבסיסית שהגוף הוא לעולם גוף חברתי שמתעצב בתוך יחסים חברתיים. תחת תפיסה זו, כל דחף מיני יכול להיות ממוסגר כדחף 'גופני' טהור, נקי מהשפעות חברתיות. גם פרקטיקות מיניות שיכולות להיתפס כפרקטיקות של כוח ושליטה, יכולות לקבל לגיטימציה כל עוד הן מובנות על ידי מי שמבצע אותן כביטוי של אותנטיות מינית ולא כמימוש כוונה לדיכוי פטריארכלי.
מין ללא שם: אסטרטגיות אינטראקציוניות
אותנטיות מינית מושגת בקהילה גם דרך ניסיון להתרחק מיחסים רומנטיים שמזוהים עם שליטה פטריארכלית. לאורך עבודת השדה גברים התייחסו לדיבור, נשיקה ואפילו מבט בעיניים במהלך האקט המיני בתור "צביעות מוסרית" בחסות הפטריארכיה. לתפיסתם, גבר במהותו מעוניין אך רק באינטראקציה מינית ולא רומנטית; זה חלק מהטבע שלו. אדם, למשל, טען שרוב הגברים עסוקים בחיזור, מחוות רומנטיות והיקשרות רגשית "רק כי הם חרמנים" ותו לא. הוא מעדיף "מין אנונימי, ללא שם, ללא זהות, ללא היכרות או דיאלוג […] אני אוהב לחקור גוף ללא סיפור לפני, לראות את הנשמה של הבן אדם, לראות את כל הצדדים בו". אדם, כמו גברים אחרים בקהילה, רואה במין ללא היקשרות רגשית ורומנטית לא רק צעד שחותר תחת דפוסים של שליטה ובעלות על בת הזוג, אלא גם צעד מוסרי מתוקף האותנטיות שהוא מאפשר. עבורו, מין שמושתת על אינטראקציה קדם-חברתית מאפשר חיבור ישיר ועמוק יותר עם הפרטנרית המינית.
נשמע אידאלי, לא? בחסות הדרישה לאותנטיות, גברים לא רק נמנעים מצביעות, אלא שהם גם יכולים לייצר חיבור 'אמיתי', אותנטי יותר, עם הפרטנרית המינית. הבעיה בתפיסה הזו מצויה בכך שהיא מייתרת תקשורת בין פרטנרים. כשמילים הופכות מיותרות ואין שיח על הסכמה, גבולות והעדפות מיניות, דפוסים פטריארכליים של שליטה ודיכוי עלולים להשתכפל תחת מעטה של שינוי פוסט-פטריארכלי. המילים של הנרי מדגימות את המתח הזה: "כשיש לי חיבור אמיתי עם פרטנרית, זה כמו משהו מיסטי. אני לא צריך לשאול אותה איך היה האקט המיני, כי אני יודע איך הוא היה".
"מודעות זה כל כך סקסי": אסטרטגיות שיחניות
סוג שלישי של אסטרטגיות להפיכת המיניות הגברית לאותנטית מעודד גברים לדבר על קשיים רגשיים שהם חווים ועל המגבלות של ניסיונותיהם לייצר מיניות אותנטית. מה שחברי הקהילה מכנים "מחקר פנימי" מתגלה כאסטרטגיה שיחנית כזו. בעוד באופן רווח שיחות בין גברים על מיניות מהווה עבורם מרחב להתהדר בהצלחות וביכולות מיניות שלהם, במהלך הראיונות שערכתי עם גברים בקהילה הם דווקא הרבו לתאר באוזניי את ההתמודדות שלהם עם אימפוטנציה ועם אשמה, קנאה ופחד בזירה המינית. במקום לתאר את אלו ככישלון או בעיה, כמו שאולי היינו מצפים, הם התייחסו למצבים האלו כחלק מתהליך גילוי של העצמי האותנטי שלהם, עליו הם דיברו במונחים של 'מחקר' ו'למידה' מתמשכים.
מודעות רפלקסיבית ופגיעות רגשית מסוג זה זכו לאורך עבודת השדה לערך ארוטי. הן היו תכונות שהפכו גבר לנחשק בתוך המרקם הקהילתי. פרנק, למשל, הסביר ש"אם אתה רוצה להיות גבר סקסי, תכיר את הפצעים שלך ותדע איך לדבר על הרגשות שלך". לראייתו, נשים תופסות גברים כאלו כמושכים משום שחשיפה אותנטית של רגשות "מאותתת על כנות ונוכחות" שבסביבתן "נשים ירגישו יותר בטוח". ההיגיון הקהילתי, אם כך, מותח קו ישיר בין שיח רגשי שנתפס כאותנטי לבין גבריות פוסט-פטריארכלית.
מצד אחד, אכן בולט כאן מודל של גבריות אלטרנטיבית שחותרת תחת הדרישה המסורתית מגברים לחוסן נפשי ולקהות רגשית. אבל מצד שני, השפה של 'מחקר' ו'למידה' מאפשרת לדפוסים מיניים של גבריות מסורתית והגמונית להשתכפל. לאורך עבודת השדה גברים רבים העידו על הלגיטימציה לממש דפוסים מסורתיים של מיניות גברית כל עוד הם תחת מודעות, מדוברים מול הקהילה וממוסגרים כצעדים במסגרת "המחקר הפנימי" לגילוי עצמי.
שלוש האסטרטגיות שזוהו במחקר הן דרכים שונות, אך קשורות זו בזו, שבאמצעותן גברים בקהילה מכוננים את עצמם כבעלי מיניות אותנטית ופוסט-פטריארכלית. בעיני הגברים, אסטרטגיות אלו מאפשרות להם להשתחרר מתסריטים מיניים שמקורם בנורמות חברתיות פטריארכליות, ולפתח מיניות המבוססת על מה שהם תופסים כאמת פנימית, טבעית ובלתי מתווכת. עם זאת, המבט האתנוגרפי על חיי היומיום בקהילה חושף את הפרדוקס הטמון בשאיפה לאותנטיות מינית: דווקא האסטרטגיות שבאמצעותן גברים מבקשים להשתחרר מדפוסים פטריארכליים עשויות לאפשר את שעתוקם. כאשר התנהגויות מיניות נתפסות כביטוי של אמת פנימית, טבעית וקדומה, גם דפוסים של מיניות גברית הגמונית עשויים לקבל לגיטימציה ולהמשיך להתקיים תחת מעטה של גבריות פוסט-פטריארכלית.
עוד בנושא: