אנתרופולוגיה לשבת

אראלה גרסיאני (המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת אמסטרדם) וניר גזית (המחלקה למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי רופין) בוחנים במאמרם האחרון את ארגון ״השומר-החדש״, כחלק מגיליון מיוחד של כתב העת Culture and Religion העוסק באופן נרחב בקשר שבין דת, תרבות ושיטור. לטענתם השומר החדש מצליח למזג לתוך הדת האזרחית הישראלית מוטיבים מסורתיים וניאו-לאומיים העולים בקנה אחד עם סדר היום האידיאולוגי של הארגון ועם פעילותו הביטחונית.

ארגון ״השומר-החדש״, נוסד בשנת 2007 והפך תוך מספר שנים לאחד מארגוני החברה האזרחית הבולטים והגדולים בישראל. עיקר פעילותו של הארגון היא בהענקת שירותי התנדבות בתחום החקלאות, שמירה על משקים חקלאיים, בעיקר בפריפריה, ובהפעלת מגוון מסגרות חינוך לבני נוער, חיילים, והאוכלוסייה הרחבה.

בעוד ששורשיו של הארגון בסקטור החקלאי והוא במידה רבה נשען על אתוס הציונות המעשית של תנועת העבודה החילונית, הוא מקפיד לשלב בתכני הפעילות שלו רעיונות דתיים ומסורתיים יחד עם מוטיבים ניאו-לאומיים מודרניים. ההצטרפות הגוברת לארגון של פעילים ומתנדבים מקרב הציונות הדתית מחזקת עוד יותר משקלם של תכנים אלה בעיצוב זהותו של הארגון  כארגון ניאו-לאומי ויהודי, למרות שרשמית הוא מגדיר עצמו כא-פוליטי וככלל-ישראלי.

יתרה מכך, השילוב שבין פעילות ביטחונית על ידי מתנדבים אזרחים, בשוליה של המדינה, לבין האינדוקטרינציה הניאו-ציונית של הארגון במפעליו החינוכיים והתרבותיים, מבטא את שאיפתו של ״השומר-החדש״ לקדם גרסה מעודכנת של הדת האזרחית הישראלית שאינה מוגבלת למסגרת של מדינה ואינה תלויה במוסדותיה (אם כי היא משתפת עמם פעולה). האידיאולוגיה הניאו-לאומית, הא-מדינתית, לצד ההקשרים התרבותיים במסגרתם פועל הארגון, משמשים כמקור לגיטימציה לפעולות השיטור האזרחי של הארגון שהוא מיישם במגזר החקלאי ולמול האוכלוסייה הערבית בארץ.

מבחינה אנליטית, המאמר מאמץ את הגישה של בנפורד וסנואו (Benford and Snow 2000, Johnston 1995; Snow 2004) לניתוח תהליכי מסגור של תנועות חברתיות, על מנת לבחון את האופן שבו ״השומר-החדש״ ממזג בזירות דיסקורסיביות שונות הקשרים רעיוניים ואידיאולוגים מגוונים; זאת על מנת לקדם הנעה ולגיטימציה לפעולה קולקטיבית ביטחונית אזרחית. בין היתר, הוא עומד על התכנים במסגרות החינוך של הארגון, אירועי תרבות, ומפגשים פנימיים של פעילי הארגון (כגון, ימי גיוס תרומות, הכשרה, ועוד). 

הספרות העוסקת בקשר שבין דת, לאומיות וביטחון נוטה להדגיש את חשיבותה של הדת אזרחית, ככזו המטופחת על ידי המדינה ומוסדותיה. במאמר זה, גראסיאני וגזית מצטרפים לעבודות קודמות הבוחנות פרויקטים של ״לאומיות לא רשמית״ (Shoham 2021), הצומחת ״מלמטה״ בחברה האזרחית ובמסגרות לא מדינתיות. המאמר מדגיש כי חיוני לבחון את התהליכים האלה גם בשדה הבטחוני, במיוחד ביוזמות אזרחיות שלא קשורות רשמית למדינה (אם כי הן עשויות לזכות בתמיכתה הבלתי רשמית). כפי שכבר הראו עבודות קודמות, יש לכך משנה חשיבות על רקע מרכזיות תחום הבטחון בפרויקט הלאומי הישראלי.

צביעה של ביטחון אזרחי בצבעים דתיים רכים מאפשרת לארגון להחזיק את המקל משני קצותיו – הביטחון שהוא מספק אינו ״ביטחון יהודי״ ואינו ״אנטי-ערבי״. אולם, בעוד ״השומר-החדש״ אינו מגדיר את עצמו ״ארגון בטחוני״ ואף אינו מזדהה כתנועה דתית אלא כארגון אזרחי, הדת היהודית וההיסטוריוגרפים משמשים את משמשת אותו למיסגור פעולות השיטור שלו להגנת הקולקטיב בתחומים שבהם המדינה נכשלת. ״השומר החדש״ מבקש, אם כן, ״להחזיר את עטרה ליושנה״ לאתוס הציוני הטרום-מדינתי, במסגרתו אזרחים הגנו האחד על השני, ללא תיווך מדינתי כלשהו. למרות שהארגון מדגיש את היותו פתוח-לכול ודמוקרטי שבא לספק ביטחון לאזרחים באשר הם, למרבה האירוניה, השיח היהודי של הארגון ממקם את הפעילות ככזו הרלוונטית ליהודים בלבד. 

בהקשרו הרחב, המאמר מזמין להתבונן בתהליכי הבניית זהות קולקטיבית ועיצוב גבולות בין מגזריים בחברה האזרחית ודרך פעילות ביטחונית רכה (שלא בהכרח מפעילה אמצעי אלימות ישירים). במצב הנוכחי היום, על רקע היחלשותה של המדינה וריבוי יוזמות הביטחון האזרחיות (כיתות הכוננות ביישובים רבים, והתחמשות אזרחים), נראה כי תהליכים אלה מקבלים משנה חשיבות.

עוד בנושא: