הבחירה להיות הורים לילד אחד ועל הצדדים ה׳אפלים׳ של קבוצות ברשת
בלוג חדש עלה לאתר ״שיעור חברה: מיומנה של קהילת האנתרופולוגיה של החינוך״. תחום האנתרופולוגיה של החינוך כולל טווח רחב של מחקרים המתמקדים בבחינת הקשרים בין תרבות וחברה, לבין חינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי, גידול ילדים והורות. כחלק מפעולות קהילת האנתרופולוגיה של החינוך באגודה האנתרופולוגית הישראלית, יעלו חברי הקהילה בבלוג זה מגוון מחקרים הנקשרים לתחום. בפוסט הנוכחי מתארת ד״ר חן יערי מחקר בו היא הייתה שותפה וכיצד הוא חלק גם מחייה האישיים.
מאמרה של יערי (יחד עם דורית סגל-אנגלצ'ין ודפנה ישועה-כץ), פורסם בכתב העת Social Media + Society ומנתח את חוויתם של הורים חד-ילדיים מבחירה בקבוצות תמיכה מקוונות. המחקר מראה כיצד הורים אשר בחרו לקיים משפחה ״רק״ עם ילד אחד, נתקלים ביחס שלילי מהחברה כולה, אבל גם לביקורת מצד הורים אחרים בעלי ילד אחד שלא בחרו בכך.
השתגרותו של הביטוי "אנשים אחים אנחנו", הזוכה בימים טרופים אלו לעדנה מחודשת, מעלה הזדמנות לדיון במוסד האחאות בישראל. במוסד זה אני מציעה לדון כאן מזווית ייחודית – מעיניהם של הורים שבחרו לוותר עליו בעבור ילדיהם, קרי הורים שבחרו להביא לעולם ילד.ה אחד.ת. זווית זו מסתמכת על מחקר שערכתי באוניברסיטת בן גוריון, במסגרת פוסט דוקטורט בהנחיית פרופ' דורית סגל-אנגלצ'ין וד"ר דפנה ישועה-כץ. המחקר שם לו למטרה לבחון את המסגרת המיקרו-תרבותית של הורות חד-ילדיים מבחירה, בין היתר בראי חברות בקבוצות פייסבוק ישראליות המיועדות להורים לילדים יחידים. לשם כך רואיינו 20 אימהות ואבות המגדירים עצמם הורים לילדים יחידים מבחירה, שאותרו דרך אותן קבוצות פייסבוק.
אחד מממצאיו הבולטים של המחקר, הוא הסטיגמה הרבייתית על הורות חד-ילדית, כלומר הסטיגמה המופנית כלפי הורים שהקימו משפחה הכוללת בתוכה "רק" ילד.ה אחד.ת. בחברה הישראלית בה מוסד האחאות מעוגן בהגיונות דתיים, לאומיים וחברתיים, וכן נתמך בפוליטיזציה של עמדות פרו-נטליסטיות, המודל המשפחתי החד ילדי חוצה את גבולות הלגיטימציה התרבותית ונתפס כפגום, לא שלם.
הגיונות אלו באים לידי ביטוי במצבור המשמעויות והתפקידים המועמסים על מוסד האחאות – החל מהיותו סמלו של הקשר האולטימטיבי, כפי שמרמז הביטוי עימו פתחתי, דרך תפיסתו כמצווה דתית ומטרה אזרחית, וכלה במקומו כתנאי למימוש רעיון המשפחה. חסרונותיו לעומת זאת, השוכנים לצד יתרונותיו, נעלמים כמעט כליל מן השיח הציבורי, ואף אם עולים אינם מתפתחים לכדי שיקולים לגיטימיים הנוגעים לעצם הקמתו וממקמים אותו כבחירה. מעבר לכל שצוין, האחאות נתפסת כחובה הורית. תפיסה זו נשענת בעיקרה על הסטיגמה על הילד היחיד שהופרכה זה מזמן במחוזות מחקריים, אך קנתה לה אחיזה בתודעה הציבורית. סטיגמה זו מוסיפה למודל החד הילדי את התווית הלא מוסרית, שכן לפיה העדר אחאות פוגע בהתפתחותם התקינה של ילדים ובעתידם. לפי סטיגמה זו אם כן, הורים שמביאים ילד.ה אחד.ת לעולם, גורמים לו או לה עוול.
האמונה שהבחירה להביא ילד אחד בלבד פוגעת בילד יוצרת הבדל בין האופן בו נתפסים ההורים שעשו את הבחירה הזו, לבין האופן בו נתפסים הורים לילדים יחידים שלא מבחירה (הורים המתקשים או לא יכולים להגדיל את תא משפחתם). בהלימה לכך הורים לילדים יחידים שלא מבחירה נתפסים כמי שאיתרע מזלם וראויים לפיכך לרחמים ואמפתיה ציבורית, לעומת הורים לילדים יחידים מבחירה הנתפסים כאגוצנטרים שדעתם משובשת עליהם, וראויים מכאן לביקורת וגינוי. הבחנה זו, יש לציין, אף מובילה לעיתים הורים לילדים יחידים מרצון להסתיר את הבחירה האקטיבית במבנה המשפחתי החד-ילדי, ולהעמיד פנים כי מבנה זה נכפה עליהם. כך למעשה זהותם של הורים אלו מורכבת מהצטלבותם של שני מרכיבי זהות שוליים: זה שעניינו בסטטוס החד-ילדי וזה שעניינו בבחירה בסטטוס זה.
השוליות המרובה (Intersectionality) של הורים לילדים יחידים מבחירה התגלתה כמוטיבציה המרכזית שלהם להצטרפות לקבוצת פייסבוק המיועדת להורים לילדים יחידים – הן מבחירה והן מכורח המציאות – המשמשת בעיקרה כקבוצת תמיכה להורים אלו. עם זאת, קבוצה זו התגלתה באופן פרדוקסלי כזירה נוספת בה מתמודדים הורים חד-ילדיים מרצון עם ביקורת חברתית על מרכיב הבחירה בזהותם, הפעם מידי "אחיהם" לסטיגמה על המבנה המשפחתי החד-ילדי. כלומר, הרעיון שהם בחרו מרצון להיות הורים לילד אחד בלבד היה מושא לביקורת מצד הורים אחרים בעלי אותו מעמד, וזאת בתוך מגוון הגיונות תרבותיים-ישראליים המאדירים את מוסד האחאות.
כתגובה לביקורת 'פנימית' זו בקבוצת הפייסבוק, הוקמה על ידי אחת ממשתתפות המחקר קבוצת פייסבוק חדשה, אקסלוסיבית להורים לילדים יחידים מבחירה. קבוצה זו, אשר סחפה אחריה את כל משתתפי המחקר וכן רבים אחרים, התעצבה גם כן כקבוצת תמיכה, אך כזו המתמקדת בבחירה בהקמת משפחה חד-ילדית בחברה המקדשת ילודה. באופן מעניין, הצטרפותם של משתתפי המחקר לקבוצה החדשה התגלתה ככזו המתקיימת לצד החברות בקבוצה הראשונה, שכן הצטרפות זו לא הביאה לפרישתם מן הקבוצה הרחבה הכוללת גם הורים לילדים יחידים שלא מבחירה. למעשה, משתתפי המחקר "שייטו", בחסות קלות הניעות בין מרחבי השתייכות שונים בזירה הדיגיטלית, בין שתי קבוצות הפייסבוק. באופן זה פעלו הורים אלו למיקסום משאבי התמיכה המופנים כלפי כל אחד ממרכיבי זהותם השולית.
ממצאי המחקר מעלים מספר סוגיות ותובנות חברתיות-תרבותיות עליהן ראוי להתעכב. הממצאים ראשית זורעים אור על מורכבות דמותן של קבוצות תמיכה, שבניגוד לתדמיתן החיובית עשויות לכלול בתוכן גם 'צדדים אפלים'. שנית, הממצאים תורמים להרחבת המסגרת הקונספטואלית של מושג השוליות המרובה לתחום הפיריון, ויתרה על כן לזהויות שהן תוצר של בחירה (בניגוד למשל לגזע ומין). אך מעבר לכל אלו, ממצאי המחקר ממחישים היטב את צרות גבולותיה של אטונומיית הבחירה בילודה בחברה הישראלית, ובכלל זה את טיבו של האקלים החברתי-מקומי בו אנשים, ובעיקר נשים, מקבלים החלטות פיריון. מכאן, מחקר זה מצביע בבירור על הצורך במדיניות ציבורית המכירה ותומכת במגוון זהויות רבייתיות, גם כאלו החורגות מן הנורמה הישראלית. כי אחרי הכל "אנשים אחים אנחנו". באופן מטאפורי כמובן.
למאמר המלא, ראו כאן.
להצטרפות לקהילת האנתרופולוגיה של החינוך ניתן לפנות אל AMIT.ROTTMAN@gmail.com וchenyaari@gmail.com
עוד בנושא: