הורות מקראית

למה אנשים רוצים להיות הורים? האם זה תלוי בהם בכלל? או אולי זהו דחף טבעי, ביולוגי, בלתי נשלט? אריאל כנפו-נעם בעקבות הקנאה של רחל בלאה

כמה אהבה, כמה כעס ויריבות, וכמה תסכול, יש בפסוק קטן אחד שמופיע בפרשת "ויצא". "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ. וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי." רחל כל כך נואשת לילדים, שחייה אינם חיים בלעדיהם. איך אפשר להסביר את הנואשות הזו? לכאורה מצבה של רחל היה טוב יותר משל לאה, האחות והרעייה הפחות אהובה*, ובכל זאת רחל אינה יודעת את נפשה מרוב סבל על שאינה יולדת.

למה אנשים רוצים להיות הורים? האם זה תלוי בהם בכלל? או אולי זהו דחף טבעי, ביולוגי, בלתי נשלט? הורות, בטבע, היא בראש ובראשונה תופעה ביולוגית. אבל באדם קיימת גם הורות שאינה ביולוגית (כמו במקרה של אימוץ, ובדורות האחרונים גם תרומת זרע או ביצית). החשיבות של ההורות להורים הלא-ביולוגיים מעידה על כך שבהורות מתרחש גם תהליך חברתי משמעותי מאוד.

דרווין הציע שני עקרונות מרכזיים להתפתחות המינים: הידוע יותר הוא עקרון הברירה הטבעית, שמקדמת את המינים כך ששורדים אלה שהתורשה שלהם משתנה לכיוון שמאפשר להם שרידות אישית טובה יותר, במשימות כמו השגת מזון, בריחה מטורפים ועמידות בפני טפילים. אך מבחינה גנטית, אין די בהישרדות הפרט אם אינו מעביר את הגנים שלו הלאה. לכן, העקרון השני לא פחות חשוב: ברירה מינית – היכולת להביא לעולם צאצאים. ובהשאלה, גם לדאוג שדי מהם ישרדו כדי לקיים את הדור הבא.

הפתרון האבולוציוני אצל היונקים הוא מערכת ביולוגית הורית שמופעלת, במיוחד אצל האמהות (במידה שונה במינים שונים), לקראת הלידה ולאחריה. המערכת מופעלת על ידי רמזים ביולוגיים כמו התכווצויות הרחם בלידה, ומפעילה התנהגויות ותחושות אמהיות. הביולוגיה הופכת אותנו להורים. מחקרים מרתקים, למשל של ד"ר שיר אציל ופרופ' רות פלדמן, מציעים מנגנון ביולוגי גם לאבות.

ועם זאת, לפחות באדם ניתן לראות גם השפעות חברתיות ותרבותיות על הדחף ההורי. התרבות במקרא מקדשת את הילודה. בפרשת המוקדמות של ספר "בראשית", מתוארים הרבה גברים שכל מה שידוע עליהם מלבד שמם ומשך חייהם הוא שהולידו בנים ובנות. מגברים מצפים שיהיו לאבות, ואם לא דרך רעייתם אז דרך אשה שנייה או דרך שפחה (כמו במקרים של הגר, זלפה ובלהה). ולגבי האשה, לפי הכתוב זו קללתה מאז חווה והלאה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים". בעיני המקרא, ההריון הוא אחת הדרכים של האל להעניש, לפצות או לתגמל: "וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה", ולאחר שמיכל, אשתו של דוד, לועגת למלך המפזז ומכרכר לפני ארון האלוהים, מסכם הכתוב ביבושת (שמואל ב', ו'): "ולמיכל בת שאול, לא היה לה ילד עד יום מותה".

עולם ערכים זה משותף גם לנשים, שרואות את הבאת הילדים (רק הבנים?) לעולם כחיונית על מנת לשמר את אהבת בן הזוג, בעוד כישלון בהבאת ילדים נתפס כחרפה. כך, כאשר לאה יולדת לראשונה היא קוראת לבנה ראובן "כִּי רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי, כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי". וכאשר רחל יולדת, היא אומרת: "אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי". כלומר, יש מטען תרבותי מאוד משמעותי שמצטרף לצורך הביולוגי האנושי בהורות.

הדגש על הורות (כמעט) בכל מחיר קיים בחברה הישראלית עד היום. כפי שכתבה ד"ר דריה מעוז בספרה "הורות ללא מסכות": "בישראל הורות היא אפוא ברירת מחדל. היום כולן אמורות ללדת: נשואות, רווקוות, מבוגרות, נשים בעלות מגבלות גופניות וכאלה שאינן יכולות ללדת (אך נעזרות בטפולי פריון)". המסר מחלחל מדור לדור: במחקר שערכו החוקרים הגרמניים בוריס מאייר וגיזלה טרומסדורף ב-12 תרבויות, מתבגרים יהודים מישראל היו הגבוהים ביותר במספר הילדים שרצו (3.41, בהשוואה ל-2.74 בארה"ב, 2.19 באינדונזיה, ו-1.76 בגרמניה).

שאלה אחרת נוגעת למוטיבציה של ההורים לעתיד – מה הם מצפים לקבל מהילדים שלהם. מאייר וטרומסדורף חקרו את "ערך הילדים" – מה הערך שאנשים מקווים לו מהבאת ילדים לעולם. המוטיבציות התחלקו לשני סוגים עיקריים: רגשית ("מישהו לאהוב ולדאוג לו") ותועלתנית/נורמטיבית ("מישהו שיעזור לי כשאהיה זקן", "מישהו שיישא את שם המשפחה הלאה"). במדינות שבהן מספר הילדים קטן יחסית, הורים עתידיים מדגישים יותר את הצד הרגשי. במדינות שבהן יותר ילדים, ובמדינות פחות עשירות, מודגש הצד התועלתני.**

איזו מוטיבציה להורות הייתה לאבות ולאמהות בבראשית? את השפחות אף אחד לא שאל, ונראה שלפחות חלקית, הילדים שהן ילדו נתפסו כבניה של הגבירה. הגבירות, רחל ולאה מתייחסות אך ורק לשיקולים מהסוג התועלתני-נורמטיבי: חיבור לבן הזוג, תחרות, ואישור חברתי: "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי", "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי", "בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת". ומה לגבי יעקב? לפי התיאור המקראי, האמהות הן שמובילות את התחרות ביניהן, כולל הסצינה הגרוטסקית ביותר: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב. וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ, וַתֹּאמֶר: אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי! וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא". יעקב הוא כאילו לא צד בעניין, שהרי המקרא מייחס את הדחף להורות לאמהות בעיקר.

והאם רצו הורים אלה בילדים מסיבות רגשיות? המקרא שותק בעניין זה.

*השוו את תגובתו חסרת האמפתיה של יעקב, " וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?" לזו של אלקנה לחנה אשתו שנמצאת בסיטואציה דומה: "חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה, יֵרַע לְבָבֵךְ?  הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ, מֵעֲשָׂרָה בָּנִים." אחת הקריאות האפשריות היא שאלקנה משקף לחנה שמצבה טוב יותר לפחות בכך שהיא הרעיה האהובה (בניגוד לפנינה).

** במחקר שעקב אחר שינויים תרבותיים בטורקיה בין השנים 1975 ו-2003, שנים שבהן טורקיה עברה עיור ופיתוח כלכלי מואץ, נמצא שאמהות פחות רצו ילדים למטרות תועלתניות ("שיעזור למשפחה כלכלית"), ויותר למטרות רגשיות. במקביל, ירדה ההעדפה לבנים על פני בנות בתרבות זו (Kagitcibasi & Ataca, 2015).

פורסם לראשונה ב 5 בדצמבר 2019