"> כיצד מעוצב ומנוהל מרחב לילדים באופן שמקנה לשהות ולפעילות בו משמעויות מיטיבות? – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

כיצד מעוצב ומנוהל מרחב לילדים באופן שמקנה לשהות ולפעילות בו משמעויות מיטיבות?

מאמר של האנתרופולוגית הדס נצר דגן בוחן את הדרכים המשמשות להבנייתו של מוזיאון הילדים בחולון כמרחב שמיטיב עם ילדים כחלק ממיתוגה של העיר כמקום שטוב לגדול בו. נצר דגן מתמקדת באמצעים החזותיים, המילוליים וההתנהגותיים שמשמשים להצגת המוזיאון כמקום שמציע חוויית ילדוּת טובה אשר מתיישבת עם אורחות החיים של משפחות מהמעמד הבינוני, כחלק מהמאמץ למשוך אותן אל העיר.

מאמרה של נצר דגן, אנתרופולוגית יישומית העוסקת בממשקים שבין פדגוגיה לעיצוב ומלמדת בפקולטה לעיצוב בHIT  ובאוניברסיטה הפתוחה, מתבסס על מחקר אתנוגרפי שביצעה במוזיאון ובסביבתו אשר עסק בהבניה של ילדות בו. המאמר "חיות דמיוניות וגורי אדם: דימויים חזותיים ומילוליים בהבנייתו של מוזיאון הילדים הישראלי בחולון כמרחב שמיטיב עם ילדים", התפרסם לאחרונה בגיליון מיוחד של כתב העת "עיונים בשפה וחברה בישראל", המוקדש לוויזואליזציה בשיח ובתקשורת במוסדות בישראל.

מוזיאון הילדים הוקם כמעין 'ספינת הדגל' של מהלך ההתחדשות העירונית של העיר חולון שהחל באמצע שנות התשעים והתבסס על מיתוגה כ'עיר הילדים'. תהליך זה התבטא ביזמוּת תרבותית שהתמקדה בהקמת מוסדות תרבות פנאי המשרתים את סגנון החיים של משפחות מהמעמד הבינוני ונועדה ליצירת שינוי דמוגרפי בעיר. המוזיאון מציע לילדים וילדוֹת פעילויות העשרה ופנאי במסגרת סיורים מודרכים בתערוכותיו שעוסקות בלמידה חווייתית על עצמיותם. למידה זו מתנהלת באמצעות שילובם בעלילתו של סיפור ילדים, שהוא בבחינת סיפור מסע המשמש את המדריכות והמדריכים לתיווך המוצגים ומשמעותם ולניהול תנועת המבקרים במרחב המוזיאון.

המאמר מתמקד באחת מתערוכות המוזיאון  – המסע לתיקון ממלכת הזמן – שעוסקת בגדילה, התפתחות והשתנות, ובו בוחנת נצר דגן כיצד פועלים תכני התצוגה, הסיור המודרך בה ויחסי הגומלין שמתקיימים במהלכו כדי להציגו כמקום בטוח, מקום מעצים ומקום 'אחר' המשמש אלטרנטיבה לזירות חינוך יום-יומיות.

הניתוח שמוצג במאמר נשען על שתי מסורות מחקריות. המסורת הראשונה היא 'מחקרי הילדות החדשים' – גישה בין תחומית שהתפתחה במדעי הרוח והחברה בארבעת העשורים האחרונים, ועוסקת בחקר הילדות כתופעה חברתית שמתהווה מתוך מכלול של הֶסדרים, תפיסות ויחסי גומלין שמתקיימים בהקשר חברתי נתון. המסורת השנייה רואה במוזיאון מרחב רטורי שפועל להאדרת נרטיבים תרבותיים ולהבניית זהויות באמצעות החוויה התרבותית שהוא מציע למבקריו (כתריאל, 1999).

בהתבסס על עבודת שדה שביצעה במוזיאון ובסביבתו עוסקת נצר דגן בבחינתו כמרחב ייעודי לילדים שבו מוצגות, מיוצרות ונדונות משמעויות הנוגעות במאפייניה של הילדוּת הראויה. המאמר דן בשלוש משמעויות שנושא המוזיאון כמרחב ייעודי לילדים ואשר פועלות להבנייתו כמקום שהשהות והפעילות בו מיטיבות עם הילדים:

גן סיפור – ויקיפדיה
גן החושים' בחולון - חלק מהתחדשות העירונית של העיר חולון ומיתוגה כ'עיר הילדים' קרדיט: ויקפדיה - Dr. Avishai Teicher Pikiwiki Israel

מקום בטוח

הבנייתו של המוזיאון כמקום בטוח נשענת בעיקר על עיצובו ועל סיווג תכניו כמתאימים לילדים תוך הגדרת גיל המבקרים כקריטריון המארגן שבבסיס הפעילות. העיצוב פועל כדי לתחום את מרחב המוזיאון ולבדלו מהסביבה העירונית באופן שמצייר אותו כבטוח לשהותם של הילדים. בנוסף פועל העיצוב גם כדי להבחין בין הילדים למבוגרים בכל הקשור בהתמצאות במרחב וביכולת להתנהל בו באופן עצמאי בשל האופנים שבהם הוא מתייחס לממדי גופם. למשל, חלק משבילי המוזיאון שתחומים על ידי גדר חיה שגובהה עולה על קומתם של הילדים מייצרים עבור הילדים חוויה של תנועה בתוך מבוך בעוד שהמבוגרים הגבוהים מהם מתנהלים במרחב כשהם רואים למרחקים. בכך פועל עיצוב הסביבה החומרית להבנייתם של יחסי תלות של הילדים במבוגרים במרחב המוזיאון עקב השונות ביניהם ביכולת להתמצא במרחב, והדבר פועל לאישוש ההבניה המקובלת של הבגרות כמתאפיינת באחריות ובסמכות ביחס לילדים. מאידך, עיצוב התצוגה בהתאמה לממדי גופם של ילדים פועל גם כדי לייצר דפוסי מעורבות שונים בכל הקשור במידה שבה מאפשרים ממדיה לילדים ולמבוגרים השתתפות בפעילות המודרכת או הסתפקות בצפייה בה.

תיאור תמונה
המסע לתיקון ממלכת הזמן - צילום מתוך אתר המוזיאון

ההתאמה למאפייני הגיל נוגעת לא רק בעיצוב המרחב הפיזי אלא בעיקר בסיווג תכני התצוגה והפעילות בכפוף להגדרות שמקורן בפסיכולוגיה ההתפתחותית הקושרות בין גילם הכרונולוגי של הילדים לבין היכולות והצרכים שמאפיינים אותם. סיווג זה מאפשר להציג את תכני המוזיאון לא רק כבטוחים לשימוש עבור הילדים והילדוֹת אלא גם כתורמים להתפתחותם התקינה.

מקום מעצים


נצר דגן מראה כיצד פועל ארגון מהלך הסיור כתנועה בתוך סיפור המזמנת חוויות משחקיות והפעלת הדמיון כדי לייצר את המוזיאון כמרחב לימינוידי[1] (Turner, 1982) שבו מתאפשרת הימצאות במעין 'אזור דמדומים' תרבותי המשמש כרקע לרכישת תובנות ומיומנויות חדשות. אלה נושאת במוזיאון משמעויות של תמורה מיטיבה. בהתאם לכך, הביקור במוזיאון נושא בשיח הפדגוגי שמתקיים בו מעין הבטחה לכך שהמבקרים יצאו מהסיור שונים מכפי שנכנסו אליו כשברשותם תובנות חדשות על עצמם ועל עולמם. למשל, במהלך הסיור הילדים לומדים להבחין בין תהליכי הגדילה וההשתנות שהזמן גורם לבין החוויות והרגשות שנובעים מכך. הסיור מלמד אותם שבעוד תהליכי הגדילה הם בלתי נמנעים, הרי שאת התגובה אליהם ניתן לנהל ולווסת. רעיון זה נלמד תוך כדי תנועה מנוהלת ומופעלת במרחב התערוכה, שבמהלכה מנוסחות תובנות (בעיקר על ידי המדריכה), מתורגלות מיומנויות ואף מוענק פרס על הצלחה בפעילות המודרכת באופן שממסגר את חווית הביקור כנושאת משמעויות של הישג. במובן זה משמשת התנועה המודרכת בתערוכה כמעין ייצוג מרחבי של התמורה שמובטח שיחול בפנימיותם של המבקרים במובנים של רכישת היכולת לנהל את רגשותיהם ולווסת את התנהגותם בעקבות הביקור במוזיאון.

אין תיאור זמין לתמונה.
"זיג וזג  מתוך התערוכה "המסע לתיקון ממלכת הזמן

מקום 'אחר'

כמרחב עתיר בייצוגים חזותיים, על החוויות המשחקיות והאמנותיות שנגזרות מכך, מציע המוזיאון למבקריו חוויה של יציאה מהשגרה. חוויה זו מתבססת בעיקר על דפוסי הדיבור ועל אופיים של יחסי הגומלין שמתקיימים בו בין מבוגרים לילדים. אלה נדונים בשיח הפדגוגי שמתקיים במוזיאון כאלטרנטיבה למתרחש בזירות חינוך יום-יומיות בזכות הקשב לילדים, הנעתם לפעולה מתוך שכנוע, ההידברות עמם תוך הבטחה להנאה וההתבססות על דפוסי דיאלוג שמדגישים את המוסכם, נמנעים מעימותים ומשיפוט שלילי ומרבים במחמאות. דפוסים אלה נושאים בשיח הפדגוגי במוזיאון משמעויות של קסם וקשורים בהבניית זהויות של ילדים שילדותם טובה ושל המבוגרים המאפשרים את מימושה.

***

אלא שלפי נצר-דגן הדפוסים המשמשים לצייר את המוזיאון כמרחב 'אחר' אולי שונים במידת מה מדפוסי הדיבור ומיחסי הגומלין בין מבוגרים לילדים שמתקיימים ביום-יום בבתי הספר ובגני הילדים, אולם הם אינם שונים מהותית מהמתרחש במרחבים אחרים שבהם חווים ילדים וילדוֹת מהמעמד הבינוני את שעות הפנאי. מתוך כך, מה שמובנה במוזיאון כחוויה של יציאה מהשגרה תואם במידה רבה את דפוסי הדיבור וההתנהגות המאפיינים את ארגון הילדוּת בקרב משפחות מהמעמד הבינוני. במובן זה פועל המוזיאון, לדבריה של נצר דגן, להאדרת דפוסי גידול הילדים שמאפיינים משפחות מהמעמד הבינוני, תוך הדגשת אורחות הדיבור וההתנהגות שמתיישבים עם סגנון חייו. בעקבות זאת נדונות בסיכום המאמר שתי סוגיות העולות מן הממצאים. האחת נוגעת בשימוש בתהליכים חינוכיים למיתוג ולשיווק באופן שמטשטש את ההבחנה המודרנית בין חינוך לבין צרכנות ובין למידה לבין בידור. השנייה נוגעת לאופנים שבהם משמש הדיבור על יחסים וההמללה של רגשות ותחושות כייצוג מילולי וחזותי של קונספט תרבותי מופשט כדוגמת 'הילדות הראויה'.

[1] המושג לימינויד (liminoid) נוסח על ידי ויקטור טרנר כהרחבה של עיסוקו בשלב הלימינלי בטקסי מעבר  שמתקיימים בחברות שבטיות בעיקר, והוא מתייחס לשלב עתיר ההסמלה שמתרחש בתהליכים של תמורה בחיים המודרניים, לרוב באמצעות המפגש עם מדיומים משחקיים ואמנותיים במסגרת תרבות הפנאי.