הדיאלקטיקה של הסְפָרגבול
אפרת בן זאב וניר גזית על מאמרם החדש העוסק בקהילה שחיה על קו הגבול עם מצרים ״שהתחמם", אשר פורסם בכתב העת ״קריאות ישראליות״ . המאמר הוא חלק מפרויקט אתנוגרפי רחב יותר של בן זאב וגזית (המרכז האקדמי רופין) בו הם בוחנים את הקהילות השונות שחיות לצד הגבול, שהוא גם סְפָר, בתקופה של שינוי מואץ. במאמר הם מתמקדים בתושבים היהודים-ישראלים בפתחת ניצנה ומראים כיצד מה שהם מכנים ׳הסְפָרגבול׳ הוא מקום שבו המדינה היא נוכחת נפקדת, המושפע מכוחות גלובליים. זהו מרחב שבו יש מעבר מתמיד בין עשיית גבול נוקשה לבין פעולת הסִפְרוּר היצירתית
ניתן לדמות את גבול מצרים-ישראל לטבלת גידוד. עיתים הוא צץ ומופיע כמו שונית בעת השפל ועיתים נעלם תחת הגאות. ראשיתו ב — 1906, כשסומן קו מפריד בין מצרים, שהיתה תחת השפעת הבריטים, לפלשתינה/ארץ-ישראל, שהיתה חלק מן האימפריה העות'מנית. כאשר הבריטים כבשו את הארץ במלחמת העולם הראשונה, הקו הפך כמעט זניח, אך חזר ונהיה משמעותי בעקבות מלחמת 1948, כגבול בין מצרים וישראל. עם הכיבוש הישראלי של חצי האי סיני שוב איבד מחשיבותו, אך בעקבות הסכמי השלום עם מצרים (1979-1982) חזר וסומן כגבול. ניתן לומר, אם כן, שהגבול הפציע ושקע לסירוגין.
אף שהגבול התיצב לכאורה אחרי הסכמי השלום, הוא לא חדל מטיבו המשתנה. במשך למעלה מעשרים שנה נדמה היה שזהו "גבול שלום" מנומנם, אשר ניתן לחצות בקלות, ומרחב נוח להברחות. אך מסוף 2005 חל שוב שינוי משמעותי, כשמבקשי מקלט מסודאן (בעיקר מדרפור ומהרי הנובא) וקצת יותר מאוחר מבקשי מקלט מאריתריאה, החלו לחצות ממצרים לישראל. מדינת ישראל בחרה להגדיר אותם כ"מסתננים" והוסיפה תיקונים לחוק למניעת הסתננות משנת 1954 כדי שניתן יהיה להפעיל אותו כנגדם. כשמספרם התקרב לכששים אלף איש, ממשלת ישראל החליטה לבנות גדר לאורך גבול מצרים ולהקים את מתקן חולות. מרבית הגדר נבנתה עד סוף 2012 ומתקן חולות החל לפעול בסוף 2013.
בשל מה שניתן לכנות כ"התחממותו של הגבול", מושג שתבע תומאס הילאנד אריקסן, ביקשנו להבין מה קרה לאנשים הפועלים במרחב הגבול בתקופה של שינוי מואץ. דרך מחקר אתנוגרפי שראשיתו ב—2012, והתמשך בגירסאות שונות עד 2020, רצינו להבין את נקודות המבט של מבקשי המקלט שחצו את הגבול, של חיילים ששרתו לאורכו, ושל תושבים בדואים ויהודים החיים לצדו. המחקר חשף עד כמה "קבוצות הגבול" ראו בו יישות רבת פנים והפכפכה. למשל, מן המפגש עם החיילים למדנו על השילוש התמוה של תפקידיהם, כשהם פועלים הן כשומרי הגבול (אל מול אויב שטיבו לא תמיד ברור להם), הן כרודפי מבריחים (ואז תפקידם הוא כשל שוטרים העוסקים בפלילים) וכן כפעילים הומניטריים (שהעניקו עזרה ראשונה למבקשי המקלט). לא זו בלבד שהיה עליהם למלא את כל התפקידים הללו אלא שהיה עליהם לעבור מן האחד לשני, לעיתים בסמיכות של זמן. למשל, כאשר חבשו את "הכובע ההומניטרי", הם העניקו עזרה ראשונה למבקשי מקלט ובמקרים מסויימים נתבקשו לבצע גם "החזרות חמות", דהיינו לשלוח בכוח את מבקשי המקלט חזרה לידיים מצריות (ראו גם את מאמרם של בן זאב וגזית ״הומניטריות מצבית״ על חיילים ישראלים ומבקשי מקלט על גבול מצרים-ישראל, ואת המאמרם The Fickle Zone על הפכפכותו של הגבול, תוך התיחסות לכמה אוכלוסיות באזור).
* * *
עד כאן הצגנו רקע על גבול מצרים-ישראל ועל המחקר בכללותו. בחודש שעבר פרסמנו בכתב העת החדש "קריאות ישראליות" את המאמר הדיאלקטיקה של הסְפָרגבול: מתיישבים, מדינה וכוחות גלובליים בפתחת ניצנה, בו התמקדנו בתושבים היהודים-ישראלים בפתחת ניצנה. בקשנו להבין מדוע עברו לחיות על גבול מצרים, מה אפיין את חייהם לצד הגבול לפני ש"התחמם" ומה השתנה בעשור החולף? בחרנו להתמקד בפתחת ניצנה בשל בידודה היחסי ובשל צמידותה לגבול. לצד ארבעה ישובים יהודים יש בה גם כפר נוער ואת כלא סהרונים-קציעות, מתקן הכליאה הגדול בארץ. לצידו הוקם מתקן חולות שפעל למעלה מארבע שנים כ"מרכז שהייה" למבקשי מקלט.
דרך מחקר בקרב התושבים היהודים גילינו שהגבול משלב אלמנטים של סְפָר וגבול, ולכן כינינו אותו ה"סְפָרגבול". הסְפָרגבול הצמיח שילובים של אורחות חיים אשר ניתן לדמות כפרושים על מרחב ההצטלבות של קואורדינטות הסִפְרוּר (שהוא השאיפה למרחב פתוח ונסיוני) ועשיית־גבול (שבו יש הכרה במשילות המדינה ובסגירותו של קו הגבול). בקרב התושבים יש כאלו המתפרנסים מכלכלה מקומית וכאלו הקשורים בזו הגלובלית, יש הנזקקים לחסות המדינה (כדי לקיים חקלאות חממות) וכאלו הרוצים להתרחק ולהתנתק ממנה. הסְפָרגבול הוא המרחב שבו אפשרויות מנוגדות לכאורה דרות בכפיפה אחת. למשל בפתחת ניצנה מספר העובדים החקלאיים מאסיה עולה על מספר התושבים הקבועים; יש בה ישובים מוקפים גדר ברזל גבוהה ושער חשמלי וכאלו שאין להם גדר כלל; ישנה בה חקלאות "הייטקיסטית" לצד חקלאות אורגנית; יש כמיהה ליותר נוכחות משטרתית לצד רצון להיות "מערב פרוע"; יש החיים בבתים מבוץ ומחומרים ממוחזרים בעוד לאחרים וילה עם מזגן. שילובים אלו מבטאים את אותה מציאות סְפָרגבוּלית, המשלבת אלמנטים לכאורה סותרים.
איך, אם כן, נאפיין את עקרונות הסְפָרגבול? ראשית, זהו מקום שבו נוכחותה המופגנת של המדינה אינה קבועה ורציפה. לפעמים גופי שלטון מגלים מעורבות מועטה במרחב הגבול אך יחס זה עשוי להשתנות במהירות. למשל עם כניסתם של מבקשי מקלט לשטח ישראל הפך גבול מצרים לסוגיה מרכזית בשיח הלאומי. במקביל, הורגשה נוכחותם של יחידות "עילית" צבאיות וכוחות מתוגברים, שבאו לסמן את "שובה של המדינה", שעד אז הייתה בגדר נוכחת־נפקדת. בהמשך, כחלק ממפגן הכוח, נבנו מפעלי הרתעה דוגמת גדר הגבול ומתקן חולות.
הנוכחות של כוחות הצבא וביצור המרחב המחישו את דבר קיומו של הגבול המדיני וחידדו את ההבחנה בין מה ש"בפנים" ומה ש"בחוץ". אך בו בזמן, גם כשזרועות המדינה התרבו באיזור הגבול, וגם כאשר נבנתה הגדר, מבריחים המשיכו לחצות ממצרים ולספק את צריכת הסמים בארץ. יתרה מזו, תושבי האיזור ראו בנוכחות הצבאית המוגברת מופע זמני ואף מגוחך. אחד מתושבי קדש ברנע הסביר לנו שכאשר בחר לנסוע לאורך כביש הגבול ונתקל במחסום, הוא פנה אל החיילים בכינויים "מותק" ו"חבר'ה" וביקש מהם להזיז למענו הצידה את "מחסום הפלסטיק". המחסום והחיילים תוארו כהצגה זמנית, התופסת את מרכז הבמה הסְפָרגְבוּלית לפרק זמן מוגבל ואחר כך נעלמת.
מאפיין שני של הסְפָרגְבוּל הוא שאף שהמדינה היא שחקנית בעלת השפעה, פועלים עליו ביתר שאת כוחות גלובליים. דווקא בסְפָרגְבוּל מורגשים תוצריו של הקפיטליזם הנאו־ליברלי המאוחר: פערים כלכליים עצומים, כמו גם מלחמות אזרחים ומשטרים טוטליטריים במדינות שכנות, מביאים מהגרים "לא חוקיים" לחפש את הדרך לחצות מארץ לארץ. בסְפָרגְבוּל נפגשות אוכלוסיות שלא היו נפגשות אלמלא כן. עיתים, הקטגוריזציה של השתייכות לקבוצה מטשטשת, ואנשים ממלאים תפקידים שונים, כאשר, למשל, מבריחים הם גם מודיעים וחיילים הם גם מבריחים. זהו המרחב של הגם וגם.
מאפיין שלישי ואחרון הוא שהנוֹכחוּת־נִפְקדוּת של המדינה בסְפָרגבול, ומעורבותם של כוחות נוספים, תורמים לכך שהתושבים היהודים רואים במרחב הגבול חומר ביד היוצר. לפחות בשנים עברו מרחב זה נתפס בעיניהם כפרוץ למחצה, שבו ביקשו לחוש ב"רוח של סיני" ולהתנסות בחוויות חברתיות מסוג חדש. הבחירה בסְפָרגְבוּל נבעה מהכמיהה להתחבר לטבע הבראשיתי, לממש אורח חיים ייחודי, לנסות ולחיות על פי ערכים שונים מאלו המתקיימים במרכז הארץ, ולקיים שכנות קרובה עם הבדואים והמצרים. "התחממותו של הגבול" וביצורו אומנם אִתגרו כמה משאיפות אלו אך הם לא הכחידו את תודעת הסְפָרגבול. תושבי פתחת ניצנה ממשיכים לחיות בין עשיית־גבול וסִִפְרוּר מתוך הכרה שכל מציאות היא זמנית ושמהותו של המרחב היא בתנועה שבין השניים.
תמונה ראשית – גדר הגבול עם מצרים. מתוך ויקיפדיה
אנתרופולוגיה לשבת – אפרת בן זאב על "בדידותו של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי": דיון בארבע אתנוגרפיות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני
.אנתרופולוגיה לשבת – אפרת בן זאב על שירה ואנתרופולוגיה בעקבות 'אל תתנו להם רובים' של אלתרמן –
אנתרופולוגיה לשבת – אפרת בן זאב ועדנה לומסקי־פדר על " דור קנוני: בין הלאומי לבין הפרטי בזיכרונות של לוחמי תש”ח ויום כיפור":