"שיחגוג קצת פחות": הסתרות ותמורות דתיות בהתערבויות טיפוליות בקרב הומוסקסואלים אורתודוקסים בישראל
כיצד מטפלים דתיים שעובדים עם הומוסקסואלים דתיים בוחרים להתמודד עם התשוקות, הנטיות, התנהגויות וזהות הומוסקסואלית? מאמרם של עינת בר דרור ויהודה גודמן (האוניברסיטה העברית) שפורסם לאחרונה בכתב העת Culture, Medicine, and Psychiatry בוחן כיצד מטפלים יהודים דתיים בישראל שעובדים עם הומוסקסואלים דתיים מתמודדים עם שאלות מוסריות שעולות בעבודתם. יחד עם מטופליהם, המטפלים מחוייבים לאיסורים ההלכתיים על הומוסקסואליות, אבל הם גם מחוייבים לקוד האתי-מקצועי שאוסר על "טיפולי המרה". במאמר, המובסס על עבודת התיזה של בר דרור שנכתבה בהנחייתו של גודמן, הם מנתחים את "עבודת התרבות" של המטפלים. עבודה זו משוקעת בהתנסויות של המטפלים עם מטופליהם בקליניקה, והיא מתכתבת כל העת עם מחלוקות עמוקות בקהילות הדתיות ובספירה הציבורית בישראל אודות להט"ב בכלל והלגיטימיות של "טיפולי המרה" להומוסקסואלים בפרט.
טיפולי "המרה" וניסיונות להסתיר או לשנות נטיות מיניות של הומוסקסואליים ושל לסביות הפכו בשנים האחרונות למוקד של ויכוחים עזים בקהילות דתיות ובין דתיים לחילונים בישראל. אוריינטציות מיניות וביטויין הפכו מוקד לבירור סובלנות ופלורליזם בקהילות אורתודוקסיות בישראל ולדרכי התמודדותן עם אתגרים על הסדר החברתי. מאמר זה בוחן את התסיסה החברתית הזאת מנקודות הראות והחוויות של מטפלים דתיים שעובדים עם הומוסקסואלים דתיים. המטפלים מדווחים כיצד הם נאבקים במהלך עבודתם בקליניקה עם שאלות נוקבות, ובראשן כיצד ליישב בין דתיותם של המטופלים לבין האוריינטציות המיניות שלהם.
האיסור ביהדות על יחסי מין הומוסקסואלים עתיק יומין. הוא מתבטא כבר בספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק כ"ב: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, תועבה היא". בהמשך לכך, ההלכה היהודית אוסרת על גברים לקיים יחסי מין זה עם זה, ופסיקות הלכתיות שונות אף הרחיבו את הטאבו נגד הומוסקסואליות. ואולם מעבר לשאלה ההלכתית כשלעצמה, הנראות החברתית של הומוסקסואליות (ולסביות) פורעת את הסדר המוסרי והחברתי של קהילות אורתודוקסיות. קהילות חרדיות וחרד”ליות משקיעות מאמצים, ומתחבטות, כיצד לשמר את הסדר הנשען על משפחות הטרו-נורמטיביות, ואת חלוקת העבודה ההיררכית וההטרוסקסואלית בין גברים לנשים.
מנגד, הקהילות הללו והמטפלים והמטופלים חיים בחברה הישראלית ובעולם חברתי ופוליטי משתנה, וליברלי יותר, ביחס ללהט"ב. המטפלים גם מתמודדים עם הסתירות שעולות בעבודתם לאור אתיקה טיפולית שמושתתת על ערכים מערביים-ליברליים. הומוסקסואליות הוסרה ממערכת המיון הפסיכיאטרית ב-1987 ואינה נתפסת כהפרעה נפשית. להיפך, המחקר הקליני מזהיר מטיפולים שמתיימרים לשנות ו"להמיר" נטייה מינית ומעודד מטפלים לסייע להומוסקסואלים לקבל את נטיותיהם ולהתמקד במתן מענה למצוקות. השיח המקצועי בישראל תואם רוח זו: בשנים האחרונות הוציא משרד הבריאות הנחיה ברורה נגד טיפולי המרה. בהמשך הועלתה הצעת חוק לאסור את הטיפולים הללו והיא גובתה בתמיכת הציבור הליברלי-חילוני והזרמים הדתיים-ליברליים. כנגדם בלטו קבוצות שמרניות, בעיקר מהזרם החרד"לי, שהביעו התנגדות עזה להצעת החוק ומסגרו הומוסקסואליות כתופעה "לא נורמלית" וכמנוגדת ל"טבע" האנושי.
ההתערבויות הטיפוליות נעשות אפוא ל"עבודת תרבות" מורכבת. המטפלים מנווטים בין מחויבויות סותרות – הדתיות של מטופליהם ושלהם, אתיקה והנחיות מקצועיות וחוקי המדינה, וויכוחים בקהילותיהם ובחברה בישראל סביב הומוסקסואליות ומשמעויותיה. השיחים הסותרים מתבטאים בהתערבויות הטיפוליות ולעיתים מקבלים הד מעבר לגבולות הקליניקה.
מקור המושג 'עבודת התרבות' ב working through (לעבד, לעבור דרך) כפי שתיאר פרוייד – תהליכי עיבוד של חוויות ושל האישיות שעובר מטופל בדיאלוג עם מטפל. עבודה כזו חייבת לכלול העמקה בחוויות עבר והווה מעיקות, ועיבודן המתמשך ועד להשתחררות מעולן. בעבודה כזו תחנות שונות ובהן היתקעות והתנגדות שמתרחשים במפגש עם מקורותיה של חוויה מצמיתה, התחלות של התגברות עליה בעזרת פרשנות ותובנות חדשות שמובילות לשינוי. בהתייחסו למטפורת התרבות המפורסמת שטבע גירץ, רשת המשמעויות הפומביות, טען גנאנאט אובייסקרה (1990) כי כדי להבין תרבות מקומית, צריכים האנתרופולוגים לא רק להביט ברשת המשמעות המשותפת אלא גם לעקוב אחרי "העכביש בעבודתו." עבודה זו כוללת תהליכי שינוי שעוברים יחידים שאחוזים בתרבותם, וכך השינויים שהם עוברים מגלמים בבת אחת גם שינויים, דקים יותר או פחות, במשמעויות התרבותיות המשותפות. 'עבודת התרבות' מתייחסת אם כן לעיבודה ושינויה דרך עבודה על חוויות אישיות שמשולבות בסמלים תרבותיים משותפים (במקרה זה עיצובה של הומוסקסואליות ביהדות אורתודוכסית, חרדיות או חרדליות). עבודת תרבות מבטאת לא רק את גילומה של תרבות בחוויותיהם, תפיסותיהם ופעולותיהם של חבריה אלא גם ביצירתה המתחדשת מתוך מצוקותיהם ועיבוד חוויותיהם – ושל התרבות – בקליניקה ומעבר לה.
מחקרנו התבסס על ניתוח השיח הציבורי ועל ראיונות עומק עם כעשרים מטפלים שמשתייכים לזרמים שונים בציונות הדתית, ובהם פסיכולוגים, תרפיסטים, רבנים, ראשי עמותות של הומוסקסואלים דתיים ואנשי חינוך. חלקם לא עברו הכשרה קלינית פורמלית, אבל כולם ביצעו התערבויות פסיכותרפויטיות עם מטופלים הומוסקסואלים.
התבוננו בפרקטיקות, בחוויות ובפירושים שהציגו המטפלים לעבודתם, ובמיוחד בהתלבטויותיהם באיזו אסטרטגיה טיפולית לבחור – איך להתייחס לתשוקות, נטיות, התנהגויות וזהות הומוסקסואלית; האם, למשל, לנסות לעבד נטיות הומוסקסואליות או להתמקד בהיבטים מעשיים של נראות חברתית. ניסינו להבין מה מייחד כל אחת מהפרקטיקות שבהן השתמשו, אילו ערכים ורגישויות דתיות התבטאו בהן, והאם וכיצד התרחבה העבודה הטיפולית אל מעבר לגבולות הקליניקה. כל המטפלים ביטאו מחויבות לסייע למטופליהם להישאר בעולם דתי-אורתודוקסי ובתוך קהילותיהם, אבל הפרקטיקות שבהן השתמשו יצרו שונות מעניינת מבחינת השלכותיהן האישיות, החברתיות, התרבותיות והדתיות. זיהינו שלוש פרקטיקות מרכזיות:
בפרקטיקה הראשונה, שבלטה אצל מטפלים מהזרם החרד"לי, ניכרים מאמצים ממושכים לסייע למטופלים להימשך לנשים ולהדחיק את תשוקותיהם ההומוסקסואליות – לוותר על כל ביטוי של נטייה הומוסקסואלית ולשמור על ערכיהם הדתיים ועולמם החברתי. מטפלים שנקטו בפרקטיקה זו הסבירו שההלכה היהודית גוברת על האתיקה המקצועית-מערבית. חלקם התנגדו לטענה שהומוסקסואליות עשויה להיות אינהרנטית ושאינה ניתנת לשינוי. פרקטיקה זו מבקשת לשכפל נורמות דתיות ואת הסדר החברתי על ידי מאמצים חוזרים ונשנים לשנות את נטיותיהם ההומוסקסואליות של המטופלים ואת זהותם (הפנימית והגלויה). מאמציהם הבלתי פוסקים של המטפלים, כמו שהעידו בעצמם, לא תמיד צולחים, והטיפול עשוי להגיע למבוי סתום.
במערכת הפרקטיקות השנייה מטפלים מגלים שהנטייה ההומוסקסואלית אינה ברת שינוי אך הם מנסים להשאירה נסתרת מעין הציבור. הם מייעצים למטופל להמשיך ולחקות את ההתנהגות הנדרשת מאדם דתי אך מכירים בכך שנטיותיו המיניות הן חלק ממנו. מטפלים יעצו, לדוגמא, לגבר הומוסקסואל להינשא לאישה הטרוסקסואלית תוך הדחקה של ההומוסקסואליות, או קריאה ש"יחגוג" קצת פחות מחוץ לנישואין. במקרים אחרים קידמו מטפלים שידוכים של הומואים ולסביות בכדי שיצליחו, על ידי נישואין נורמטיביים לכאורה, להישאר במסגרת הקהילה ולמלא ציפיות חברתיות. פרקטיקות אלה שומרות על מראית העין של נורמטיביות תוך התרה, או התעלמות, מעבירות הלכתיות. הן עלולות לגבות מחיר רגשי כבד מהומוסקסואלים, בנות הזוג, הילדים, והרשת הבין-אישית והחברתית שלהם. מקצת מהמטפלים שהשתמשו בפרקטיקות כאלו ביטאו חוסר נחת שהתגלמה בסימנים לא-מילוליים, תוך כדי תיאור ההתערבות הטיפולית, כגון גמגום, צחוק, ציניות, אירוניה, היסוסים, הרהורים וחרטות. האמביוולנטיות כלפי פרקטיקות אלו ביטאה מודעות חלקית לפחות להשלכות הרחבות יותר של עבודתם הטיפולית.
בפרקטיקה השלישית ישנה הכרה גלויה של המטפלים בהומוסקסואליות כנטיה שאינה ניתנת לשינוי, והתנגדות לניסיון להמירה בנטיה הטרוסקסואלית. מטפלים עודדו הומוסקסואלים להימנע מנישואין הטרוסקסואליים-נורמטיביים, ולהכיר בהומוסקסואליות שלהם. חלקם ניסו לרכך את ההלכה היהודית ולהצדיק צורות מסוימות של הומוסקסואליות, כמו היתר לשני גברים לחיות יחד ולבטא מיניות הומוסקסואלית כל עוד הם נמנעים מיחסי מין מלאים. מטפלים הסבירו שאינם מפרים את דבר האל ("דאורייתא") אלא רק צווים אנושיים ("דרבנן") והשתמשו בלשון אירונית כשתיארו יחס אמביוולנטי כלפי התנהגויות מיניות שונות בחברה הדתית. מטפלים אלו ערערו במפורש ולעיתים אף פומבית, מעבר לגבולות הקליניקה, על אידיאלים משותפים בקהילות אורתודוקסיות.
אנו מראים, אפוא, כיצד החוויות והדילמות המוסריות של המטפלים מהדהדות את השיח הציבורי בקהילותיהן ובספירה הציבורית בישראל. הן מזמנות הרהורים על ערכיהם המקצועיים ועל דתיותם וחשיבה מחודשת כיצד המטופלים והם עצמם צריכים להתבטא ולחיות במרחב המקצועי ובקהילה הדתית. באמצעות הפרקטיקות השונות המטפלים מנסחים, מפרקים ומשחזרים את הקטגוריה של הומוסקסואליות, את משמעותה של דתיות אורתודוכסית, ואת טיבו של הסדר החברתי בכלל ובקהילותיהם בפרט.
מסקרן במיוחד להבין את פשרה של עבודת התרבות הזאת. אנו מצביעים על שתי פרשנויות אפשריות להתערבויות הטיפוליות. ניתן להבינן כ"עבודת תחזוקה" של הסדר החברתי שכוללת (בייחוד הפרקטיקה השניה), חיקוי הסדר החברתי בעזרת הסתרות ותחבולות. המחוות החמקמקות של המטפלים עשויות להצביע על הכרה בפרגמטיזם כזה. הן ממחישות כיצד קהילות דתיות המושתתות על פונדמנטליזם (במקרה החרדי, למשל, פרשנות מילולית ושמרנית של ההלכה), באות לכלל הסתרה מתמדת ולסלילת דרכים עוקפות. עולות כאן שאלות מוסריות מורכבות. יש מי שיטענו שמדובר בניסיונות כנים לסייע למי שמבקש להישאר בגבולות הקהילה. אחרים עשויים לטעון שמדובר בחוסר סובלנות לשונה ואולי אף בצביעות שכרוכה בעבודה מתמשכת להסתרת כל מה שמפר את הסדר ההטרוסקסואלי. כך או כך, נראה שמחוות המטפלים מבטאות לאו דווקא ציניות אלא רומזות על הסבל שבלהיות הומוסקסואל דתי.
לחלופין, ניתן להבין את הפרקטיקות של המטפלים שנפגשים עם חוסר האפשרות לשנות נטיה הומוסקסואלית כהתחלות של שינוי בהבנת טיבה המורכב של "הומוסקסואליות". מדובר גם בערעור והרהור על האידיאולוגיה הדתית, ולעיתים על הסדר החברתי עצמו. המטפלים מבינים שהשיחים השונים, לרבות השיח הפנים-דתי המגוון, השיח המקצועי, השיח הליברלי בישראל ובעולם, והוויכוחים העזים בקהילות הדתיות ובחברה האזרחית, אינם כפופים, מותאמים ומתלכדים לשיח דומיננטי אחד. במקום זאת, הם מובילים לדיונים מתמשכים, לקונפליקטים לא פתורים ולפרקטיקות שמבקשות להיענות לחוויות המטופלים ומצוקותיהם.
אנו מתבוננים שוב בהתערבויות המטפלים – והסתייגויות מהן. הפרקטיקה הראשונה מבטאת חזרות כמעט נואשות על ניסיונות לשנות נטיה מינית. הפרקטיקה השניה מבטאת הכרה שנטיה הומוסקסואלית אינה ברת שינוי. הפרקטיקה השלישית מפורשת בהתנגדותה לסדר החברתי. הפרקטיקות שונות זו מזו אבל ההתערבויות הללו, כל אחת בדרכה, עשויות להתפרש כמבטאות עבודת תרבות שמהדהדת סדקים באידיאלים הדתיים והחברתיים, והשלמה עם אמביוולנטיות תרבותית עמוקה. הן מעידות כיצד פרספקטיבות בינאריות – גברים/נשים, או אורתודוקסיה לעומת הומוסקסואליות – שנפוצות בקהילות דתיות וחרד"ליות עשויה לקרוס במהלך הטיפול. הדבר קורה בייחוד ברגעים של מבוי סתום. ברגעי הגילוי ו"התקיעות" הללו נחשפת ההכרה בטיבה המגוון והמורכב של הומוסקסואליות, של חוויית היות הומוסקסואל אורתודוקסי, ושל סדקים קיימים ומתהווים באידיאל החברתי והדתי, כולל בעבודה טיפולית בקליניקות. הכוונון העדין של מחויבויות דתיות ומקצועיות מייצרת רגישויות תרבותיות חדשות ומלאות ניואנסים. רגישויות כאלו אינן יוצרות הלכה יהודית חדשה ומפורשת, אבל הן עשויות לבטא, לעודד ואף ליצור דתיות אורתודוקסית חדשה.
עוד בנושא: