תפילות יהודיות לנשים נפגעות תקיפה מינית
אלעזר בן לולו (אוניברסיטת אריאל) כותב במאמר שפורסם בכתב העת Open Theology על תפילות יהודיות למניעת אלימות כלפי נשים ולשיקום נפגעות תקיפה מינית. בן לולו מראה כיצד הם אמצעי פוליטי להשמיע את הטראומות של נשים ולשלבן בספירה הדתית, ובכך לתקן שיח שהושתק עד עכשיו.
קדיש לזכרן של קורבנות אלימות במשפחה _(הרבה רוחמה וייס)
יִתְגַּדֵּל וְיִתְקַדֵּשׁ שמן של אִמּוּתֵינוּ, אחְיוֹתֵינוּ וּבְנוֹתֵינוּ שֶׁהֻטְרְדוּ, הֻשְׁפְּלוּ, נֶאֶנְסוּ וְנִרְצְחוּ עַל-יְדֵי הַקְּרוֹבִים לָהֶן מִכֹּל. בָּעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא לְאַהֲבָה וְחֶמְלָה. וְנֹאמַר "גַּם אֲנִי". וְנֹאמַר "אחוֹתֵנוּ אַתְּ". וְנִשְׁבַּע "לֹא עוֹד"; וְנֹאמַר "אָמֵן".
יְהִא זִכְרָן מְבֹרָךְ לְעוֹלָם וּלְעַלְמֵי עוֹלָמִיא, וִיהֵא סוֹף לִרְשִׁימַת הַנִּסְפּוֹת בְּאַלִּימוּת מִבַּיִת וּבְאלִּימוּת נֶגֶד נָשִׁים. וְלֹא יֹאמַר עוֹד לסוֹבְלוֹת "אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי" וְלֹא נוֹסִיף לְהַחֲרִישׁ; וְנֹאמַר "אָמָּן".
עוֹשָׂה שָׁלוֹם בַּמְּרוֹמִים הִיא תַּעֲשֶׂה שָׁלוֹם בֵּין כָּל בנוֹת וּבְנֵי חַוָּה. וְלֹא יִשָּׂא אִישׁ אֶת יָדוֹ עַל אִשְׁתּוֹ, אֲחוֹתוֹ, בַּת זוּגוֹ אוֹ בּיתוֹ; וְנֹאמַר אָמֵן".
מאמרו של בן לולו, Teach Your Daughters to Wail and One Another to Lament”: Jewish Prayers and Liturgical Texts for Female Victims of Sexual Assault, חושף תפילות יהודיות המוקדשות למניעת אלימות כלפי נשים ולשיקום נפגעות תקיפה מינית. הטקסט ממקם את הקורבנות בליטורגיה היהודית, משקף את החוויות הטראומתיות של אותן נשים ומגייס את הקהילה כשותפה במסע הריפוי ובניפוץ הסוד.
לאורך הדורות, חוברו תפילות שונות כדי לבטא חוויות דתיות ותרבותיות של הקהילה היהודית, כמו חגים מחזור חיים וטרגדיות לאומיות. עם זאת, כמה נושאים חברתיים, כמו תקיפה מינית, לא נכללו בקאנון זה. אך לאחרונה, רבות רפורמיות מישראל ומארצות הברית, חתומות על התפילות הללו שמשקפות הכלת התייחסויות ושמות שונים לאל (סילוק הקשרים אלימים וגבריים שלו, מיגדור האל), לצד איזכור דמויות מקראיות נשים מקראיות שעברו בעצמן אונס ופגיעה מינית, ועל-ידי תיאור הגוף בתפילה כסוכן ריפוי, להעצמה ולחמלה. כתיבה ליטורגית זו מאתגרת הן תיאולוגיות גבריות והן תיאולוגיות נשיות.
מחקרו של בן לולו הינו מחקר איכותני המבוסס על ראיונות עם הרבות לצד ניתוח טקסטואלי של התפילות (התמקדות הן בתוכן והן בלשון), ושל קטעים מהגדה מיוחדת לפסח המוקדשת למאבק באלימות נגד נשים.
למשל, אחת התמות המרכזיות בניתוח מאירה על מקומו של האל בתפילה. האם אלוהים הוא הגורם האכזר או המגן? אלוהים הגבר האלים או דווקא זה המחבק והמושיע? לנקום באלוהים או בתוקף? הרבה גילה קן, טמפל בית אורה, אלברטה, קנדה מסבירה על בחירתה לגייס את אלוהים למסע הנקמה:
"רציתי לכתוב תפילה שתקרא "אל נקמות". לקרוא לאל לנקום, שיתקן את המציאות הקשה של הנשים האלו. להרגיש כעס ונקמה זה טבעי, בייחוד עבור נשים שעברו טראומה. לצערי, ביהדות הרפורמית אנחנו מתעלמים מעיסוק באלוהות – במקום לפחד מזה צריך לגייס את האל בתפילה ולהעמידו בשביל הנשים. כששוחחתי עם נשים שעברו פגיעות ואלימות מינית, הרגש הראשוני שעלה בקרבן היה 'מה אני מאחלת לאדם שעשה להם את זה'. הקריאה לנקמה היא ציבורית. את התפילה כתבתי מתוך המחשבה שמישהי שעברה את זה תייצב מול הקהילה ותקרא להן לפעולה. "אני צריכה אתכם כקהילה בשביל להגיב".
הרבה תמר דובדבני שכתבה את הטבילה להתחדשות בעקבות ניצול מיני, קוראת לנקום באל ולא תוקף, למחוק את האל מהתפילה:
"בראיה לאחור, אני חושבת על זה שמאחר ואלוהים לא בתפילה, זה נעשה רלוונטי לכ"כ הרבה אנשים. אלוהים לא נוכח בחיים שלהן. כמה נשים שחוו אלימות מינית כ"כ כועסות על אלוהים, הן לא מאמינות בקיום שלו יותר. אלו שכן מאמינות רואות בסיפור שלהן כעונש מאלוהים. פה, זה לא אלוהים שמספק את הישועה אלא המים, הם מקור הריפוי. אלוהים רק מופיע בסוף בגלל שזה חלק מהליטורגיה היהודית. זה לא יותר מתפאורה".
משתי דוגמאות אלו, לצד טקסטים נוספים וקטעים נוספים שמופיעים במאמר, בן לולו טוען שניכר ניסיון גיוס הטקסטואליות היהודית למשימת הריפוי, תפילות חדשות, כתיבה מחדש של המדרש, אזכור של דמויות נשיות מקראיות וניכוס נרטיבים לאומיים. הדקונסטרוקציה המופעלת על טקסט התפילה המסורתי מוכיחה לטענת בן לולו, מהלך של ריבונות, כפי שבראון כינה זאת (Brown 2003), כזו המתרחשת במפגש של הרבות מול הטקסט. תפיסת הריבונות כלפי הטקסט משקפת ומכוננת "חירות פרשנית" שממומשת על ידי הרבות. זהו רגע של מיזוג אופקים הרמנויטי, הטקסט ועולמן יוצרים יחד את הפעילות הפרשנית. בנוסף טוען בן לולו, הכתיבה בלשון רבים מגייסת את הקהילה למשימה, ומוכיחה כי מאבק ה METOO לא חייב להישמר רק למרחב המקוון או להפגנה בחוצות העיר, אלא גם מקומו במרחב הקהילתי, בין כתלי בית הכנסת ממש.