דחליל: רשמים מהחיים בשדה

בעקבות הקורונה מצא את עצמו האנתרופולוג אורי דורצ'ין ללא אופק תעסוקתי. בפוסט מרתק וחשוב דורצ'ין מחבר בין מחקריו על אנשי מוזיקת האינדי ועל מוזקאים בכלל ותוהה על חוסר הביטחון התעסוקתי המשותף לאקדמאים ומוזיקאים ועל הצורך לחצוב לעצמך את הנישה היחודיית לך. נישה המאפשרת חופש ויצרתיות גדולה אך גם חשש לעתיד לא ברור.

לפני כחודשיים חזרתי לארץ בנסיבות לא מתוכננות, בהתראה קצרה מדי ובנקודת זמן שלא מותירה לי אלטרנטיבות מקצועיות לשנה הקרובה. האופק המקצועי שגם ככה הציע פתרונות זמניים בלבד הצטמצם לפתע עוד יותר בעטייה של המגפה. הנסיבות האלה הובילו אותי להרהר בדמיון בין הסיטואציה הנוכחית שאליה נקלעתי לבין המצב התעסוקתי שבו חיים דרך שגרה יזמי מוזיקת האינדי שאת פועלם חקרנו בשנים האחרונות עמיתתי, דלית שמחאי, ואני. כמובן בימים אלה ניצבים האנשים הטובים האלה מול שוקת שבורה, כמו כל מי שפרנסתם בתחום התרבות והמוזיקה. אבל העובדה היא שגם בזמנים נורמליים הם מתנהלים על קרקע לא-יציבה שלא פעם גם נבקעת – מסיבות ובנסיבות שונות ומשונות – ובולעת באחת השקעה יקרת ערך של זמן, כסף, מאמץ ויצירתיות. לא עלה על דעתי, איש ממסד שכמוני, שאמצא את עצמי בסיטואציה דומה.  

אנשי האינדי שייכים למה שמכונה לעתים "הסקטור היצירתי". מדובר על מכלול רחב של אנשי מקצוע, ממתכנתים ועד מקימי תפאורות, מגרפיקאים ועד רתכים, ממנחי סדנאות ועד פועלי במה. המשותף לרובם הוא שאינם מועסקים דרך קבע במקומות עבודה "מסודרים" אלא פועלים בשוק החופשי תוך שהם מנצלים ידע, כישורים וניסיון שצברו לאורך השנים בפרויקטים שונים. אחת ההשלכות של מצב זה היא הצורך לפרוץ את ההגדרה המקצועית הצרה, כלומר להרחיב את מעגל הכישורים וההתנסויות, ובכך להרוויח יתר עצמאות בניהול הקריירה. תחום המוזיקה הוא דוגמא מצוינת. התפתחות הטכנולוגיה משחררת היום את המוזיקאים מתלות באולפני ההקלטה ומפונקציות שהיו בעבר בשליטתן המוחלטת של חברות התקליטים. מכשור ותוכנות זמינים וזולים יחסית מאפשרים למוזיקאים להקליט את עצמם, לערוך ולמקסס ולבסוף גם לארוז את המוצר – לרוב וירטואלית – ולהפיץ אותו. תיאורטית, ולעתים אפילו מעשית, ניתן לעשות כל זאת מבלי לצאת מהבית. אלא שלצורך כך נדרש המוזיקאי לרכוש שליטה בטכניקות וטכנולוגיות שאינן קשורות לנגינה ושירה – לדוגמה עליו ללמוד כיצד להפעיל תוכנות של הפקה מוזיקלית ושל הקלטה, וכדאי שידע יותר מקצת בנושאים של סאונד ואקוסטיקה. גישה טובה לגרפיקה ולקופירייטינג יכולה לעזור לו לאחר סיום ההקלטות, כאשר הוא נדרש לתפקד כמערך הפצה, מחלקת שיווק וסוכנות בוקינג של איש אחד.   

אבל הסיפור המעניין פה איננו רק ההגדרה מחדש של מפת הכישורים, אלא גם ובעיקר זו של קשרים. ערימות של מילים נכתבו על יחידנות ואנונימיות כחוויה מרכזית בחייהם של אלה הפועלים חלק ניכר מהזמן במרחב המקוון. אבל האמת שהעצמאות המובלעת במושג אינדי (אינדי הוא קיצור של Independence) איננה במובן של יחידנות או "לבדיות" אלא של חיברות מסוג חדש. סוג זה של חיברות הוא במידה רבה פועל יוצא של הסדר הניאו-ליברלי שבו הולכים ופוחתים הארגונים המציעים יציבות וקביעות בתמורה להתחייבות ארוכת-טווח והתמקצעות בתחום מוגדר. יותר ויותר אנשים המשתייכים לסקטור היצירתי נענים, במידה רבה מחוסר ברירה, לציווי "זקוקים למשרה? המציאו אותה!", ואגב כך גם ממציאים את עצמם מחדש.

אלא שבניגוד למציאות הלא-כל-כך-ישנה, המשרות הללו, גם כשהן כבר מומצאות, אינן ג'וב או "מקום עבודה". על פי רוב הן בבחינת "קונספטים", מעין בלוני ניסוי שמתרוממים – אם בכלל – על האוויר החם של יצירתיות, התלהבות והשקעה אישית. את הביטחון התעסוקתי מחליפה ההבטחה למימוש איזה חזון או פנטזיה, את היציבות מחליפה גישה ספונטנית, את המחויבות לארגון מחליפה מחויבות לעצמי ולחיי הרוח. וכך אנשי האינדי מצויים רוב הזמן במסע של חיפוש אחר פרויקטים הבנויים על קשר חברתי-מקצועי שבצידו ריגוש, התנסות, ובמקרה הטוב גם רווח כספי. 

אף כי אני משתמש כאן במושג אינדי במשמעות שחורגת מההקשר של הסצנה המוזיקלית, גם עולם המוזיקה מספק דוגמה טובה לכך. מוזיקאים, כפי שלימד אותנו הווארד בקר (המוכר לסטודנטים בישראל בזכות "חניכותו של מעשן המריחואנה"), תמיד התנהלו בשוליים הלא מסומנים של הסדר הממסדי. אלה מהם שהיו חלק מלהקה או תזמורת ניגנו לפרנסתם גם בהפקות אחרות, לימדו נגינה או עבדו בעבודות מזדמנות. אלא שאם בעבר התאפשרה ההתנהלות הזאת בזכות היציבות היחסית של שאר הגורמים במערכת, הרי שכיום יותר ויותר שחקנים נדרשים להתנהל כמו האאוטסיידרים של פעם, וכמוהם הם גם מצופים לתחזק תפיסה אידאית שמצדיקה את מעמדם השברירי בשוק התעסוקה. כיום, לאיש בסצנה אין עוד פריבילגיה  – ובדרך כלל גם לא עניין – להגביל את עצמו לתחום עיסוק אחד. מנהל מועדון עשוי לקדם בתוכו מיזם קולינרי, להפעיל תחנת רדיו אינטרנטית ובמקביל לנהל לייבל עצמאי שמאגד להקות שחבריהן מקיימים מעין קואופרטיב מוזיקלי. גיטריסטית בלהקת אינדי-רוק עשויה לתפקד במקביל או לסירוגין גם כברמנית, אשת סאונד ובלוגרית. יזמיהם של פסטיבלי האינדי הבולטים עובדים גם כמנהלי עבודה/תוכן/במה בפסטיבלים שיזמו חבריהם, ומציעים לאותם חברים עבודה בפסטיבלים שלהם. ולצד כל זאת, כמו ציידים-לקטים שמקבלים על עצמם עבודה עונתית בחווה חקלאית סמוכה, עשויים אנשי האינדי לעבוד עבור הפקות ממסדיות עתירות תקציב שמצידן שמחות לנצל את הכישורים והניסיון שרכשו אלה בהפקות עצמאיות. 

מה שנקרא "הסצנה" הוא אפוא רשת חברתית ענפה הבנוייה על קשרים ישירים ועקיפים, על בחינה מתמדת של אופציות חדשות לשיתוף פעולה, ועל התקשרויות אד-הוק למטרות זמניות. הפועל היוצא של הפעילות בסצנה, במובן החברתי, הוא מערכת של יחסים אינטנסיביים הנמצאים בתנועה מתמדת כחלק מההוויה הקליידוסקופית של השדה. מדובר לכן בשדה שהוא שונה באופן קיצוני ובמובנים מסוימים אפילו מנוגד לזה שבו פועלים אנשי ארגון בשוק העבודה הכללי. באקדמיה למשל, גם אלה מבינינו שלהם נטייה לשיתוף פעולה עם חוקרים אחרים עובדים לאורך זמן עם אנשים ספורים בלבד, בדרך כלל לא יותר מארבעה-חמישה. היצירתיות שלנו היא פועל יוצא של התעמקות, לא פעם גם של התבודדות זמנית, ותלויה ביציבותו של הארגון שבו אנחנו עובדים. היחסים החברתיים שאותם אנחנו מנהלים לא נתפסים כשלעצמם כביטוי של יצירתיות ולא משמשים לה ערובה. נהפוך הוא, רוב קשרי העבודה שאנחנו מנהלים הם חלק מריטואל חדגוני שלו חוקים ברורים ושאינו דורש בחינה של מהות היחסים וגבולותיהם כפי שקורה בסצנת האינדי. בקיצור, עשור של יציבות תעסוקתית כחבר סגל, ואפילו השתתפות חלקית בסצנת האינדי מעמדה בטוחה של חוקר וצרכן מוזיקה, לא היה בהם כדי להכין אותי לשחייה במים העמוקים שבהם מנווטים דרך שגרה האנשים שאותם חקרתי. 

מעבר לקשיים הטכניים קיים גם ההיבט הרגשי שמקרין על הכול. את התסכול אין לי על מי להשליך, אחרי הכל הימרתי ביוזמתי על עתידי המקצועי כשעזבתי את המשרה היציבה שהייתה לי. חשבתי אז שזה הימור מושכל ואפשר שאכן היה כזה כל עוד לא נפלו השמיים – או לכל הפחות נסגרו – במרץ האחרון. המטרה הייתה לאפשר לעצמי התחלה חדשה במהלכה של הקריירה האקדמית, לא לקטוע אותה. ולמרות זאת היא נקטעה, לפחות נכון לכרגע. מהמקום הרגשי הזה, של אכזבה, מפח נפש, תחושת החמצה וחוסר ודאות, אני תוהה אם ניתנה לי הזדמנות להבין אחרת, אולי טוב יותר, את מציאות החיים ההפכפכה שהיא מנת חלקם של אנשי האינדי. 

כיוון שעלתה על דעתי השאלה הזאת – תרומת החוויה הרגשית-אישית להבנת שדה המחקר – נזכרתי בספרו של רנטו רוזאלדו, Culture and Truth, שאותו אני אוהב. הספר, שהתפרסם ב-1993, היה חלק מהדיון הער שהתנהל אז סביב שאלות הייצוג של הידע האנתרופולוגי, אלא שרוזלדו עוסק יותר בהיבטים הפילוסופיים והמתודולוגיים של העבודה האתנוגרפית. הטיעון הכללי שלו הוא שעל מנת להגיע לתובנות מחקריות, כדאי לסטות מהאתוס הוובריאני של עבודה מתוכננת וחשיבה רציונלית ולתת מקום למה שמכונה לעיתים "עבודת רגש". במובן זה הספר שלו ממשיך את הקו שסימנה רעייתו, האנתרופולוגית מישל רוזלדו, בספרה Knowledge and Passion. 

הסיפור של רנטו ומישל ידוע. כסטודנטים באוניברסיטת הרווארד שהו בני הזוג יחד בקרב שבט אילונגוט בצפון הפיליפינים וחקרו את "ציד הראשים" שהיה נהוג אצלם עד שהוצא אל מחוץ לחוק כחלק מהסדר הקולוניאלי. ב-1981, כעשור לאחר שהשלימו את עבודתם הראשונית, שבו בני הזוג לביקור באזור ויום אחד כאשר פסעו במשעול צר על צלע הר – החליקה מישל וצנחה אל מותה. הספר Culture and Truth הוא בבחינת חשיבה מאוחרת של רנטו רוזלדו על עבודת השדה שערכו, ובפרק המבוא הוא שב אל החוויה הטראומטית של מות אשתו כטריגר שהוביל אותו להעריך מחדש את ההיבט האמוציונלי כבסיס לניתוח. כפי שעולה מעבודתם של בני הזוג, אנשי אילונגוט מתארים את הפשיטות שבהן הם קוטלים את שכניהם כאירועים הכרוכים בתחושות של צער, זעם וכאב. לאחר שנים של ניסיון להבין את הנימוק הסתום, הסתמי לכאורה של בני שיחו, היה זה הכאב על מותה החטוף והמיותר של מישל שהשליך את רנטו לאותו עולם של רגש בלתי נשלט שאפשר לו להבין טוב יותר את מה שתיארו באוזניו בני השבט. 

למרבה המזל, הסיטואציה שלי איננה דרמטית וטראגית. לשמחתי היא גם לא בלתי הפיכה. ברור לי שחיים לאחר האקדמיה, אם זה אכן מה שצופן לי העתיד, בהחלט אפשריים. נכון לעכשיו האפשרות הזאת איננה עדיפה מבחינתי, אבל אני מודה שכשאני עוצר וחושב עליה עולים על דעתי כמה כיווני פעולה מעניינים ומרעננים. והנה, גם זה מאפיין את אנשי האינדי: הכישלונות המפוארים שלהם, שעל פי רוב לא נובעים מטעויות שביצעו אלא מתוך שרירות לב של המוסדות או מסתם צירופי מקרים מצערים, הוא הדלק שעליו הם ממשיכים ליצור את מה שהם מכנים "הקסם". יותר מכך, הכישלונות האלה מהווים מיתוס מכונן של הקהילות הפועלות בתוך הסצנה, זיכרון שרק מעטים חולקים כמי שהיו שם והרוב מכירים כסיפור בלבד. אבל זה כוחו של הקסם וזה מחירו. קשה לראות אותו מתרחש בסביבה ארגונית קונבנציונלית, על חלוקת העבודה הקשיחה שלה ועל הביטחון שהיא מציעה. המסגרת הקונבנציונלית היא זו שבה מסרבים אנשי האינדי להשתלב. האם נגזר עליי להשתלב באין-מסגרת שלהם?

עוד על אורי דורצ'ין:
זמן אמת היפ-הופ בישראל / היפ-הופ ישראליאחד על אחד – אורי דורצ'ין ודלית שמחאי – שיחה על אנתרופולוגיה, מוזיקה ועוד
רשימה של אינטלקטואל מבולבל
נאום הגבר – מודל הגבריות בדור הראפרים החדש
אבל כבד – על תרבות חומרית בעקבות מותו של קובי בריאנט
סיוט של פדגוגיה

עוד בנושא:
נישה אנתרופולוגית – אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות אשר חצבו לעצמם/ן נישה יחודית:
שלומית גיא, אנתרופולוגית ישומית וחוקרת ספורט
הדס נצר-דגן על אנתרופולוגיה יישומית בין חינוך ועיצוב
רז שרבליס על אנתרופרופסיה, הדרכת טיולים וחינוך
יוסי לוס על אנתרופולוגיה, גישור ומיינדפולנס

תמונה ראשית – Image by ThePixelman from Pixabay