הדס נצר-דגן על אנתרופולוגיה יישומית בין חינוך ועיצוב
נישה אנתרופולוגית: האנתרופולוגיה שמחוץ ועם האקדמיה – סדרת פוסטים על אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות אשר חצבו לעצמן/ם נישה יחודית אשר משלבת עשייה חברתית, מחקר ופרנסה המתבססת על ידע וחשיבה אנתרופולוגיים. מתוך הנחה שבאופק התעסוקה הנוכחי והעתידי הסיכוי לקבל משרה קבועה באקדמיה ילך ויקטן, לצד הדינמיות והגמישות של שוק העבודה – נדמה שרבים מבין אלו הרוצים לעסוק באנתרופולוגיה יצטרכו ליצור לעצמם מקום ומרחב שלא היו שם קודם. אלו הסיפורים של האנשים אשר יוצרים לעצמם "נישה אנתרופולוגית".
ד"ר הדס נצר-דגן היא אנתרופולוגית יישומית הפועלת בתחום החינוך והעיצוב. עבודת הדוקטורט שלה, שנעשתה באוניברסטית חיפה, הייתה אתנוגרפיה של מוזיאון הילדים בחולון, ועסקה בהבניה של הילדוּת במוזיאון כחקר מקרה של מרחב ייעודי לילדים שבו מתקיימות פעילויות מאורגנות עבורם. בנוסף לעבודה המחקרית והוראת אנתרופולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ובמכון הטכנולוגי בחולון, נצר-דגן גם עוסקת באופן יישומי בתובנות מהמחקר, כאשר ביחד עם בן זוגה המעצב הם מפעילים את נצר דגן Nezer Dagan אוריינות חזותית, המחבר בין אנתרופולוגיה ועיצוב ליצירת סביבות למידה ומוסדות חינוך ועוד.
"אני מגדירה את עצמי כאנתרופולוגית יישומית בשדה החינוך. ההגדרה אמנם מעט מסורבלת ואולי קצת עמומה, אבל היא נכונה עבורי, בינתיים, כי היא מזמינה לדיאלוג על משמעותה. עבורי, ההזמנה הזו לדיאלוג היא במהותה של האנתרופולוגיה היישומית.
אני עוסקת בחינוך כמעט כל חיי הבוגרים. בהתחלה בתחום החינוך הבלתי פורמלי, ובהמשך כמנחת קבוצות בפרויקטים חינוכיים-חברתיים. עבדתי עם אוכלוסיות מגוונות – ילדים ונוער, סגלים וחניכי/ות קורסים בצבא, קבוצות בקונפליקט, מובטלים/ות, אחיות בריאות הציבור וצוותי חינוך, הדרכה והוראה. במרוצת השנים נראה היה לי תמיד שאני פועלת בשני שדות מקבילים – השדה האקדמי, שבו רכשתי את השכלתי כסוציולוגית וכאנתרופולוגית, והשדה המקצועי שבו מלאתי תפקידי ניהול והנחייה. כמובן שבחלק מהזמן ניכרו הזיקות שביניהם, אבל נדמה היה שהכלים היישומיים שעמם עבדתי הגיעו ברובם משדה אחר – שדה הפסיכולוגיה.
העניין הזה התחדד עבורי כאשר עסקתי לפני כעשור בניהול ובהנחייה של תהליכי ההכשרה והליווי הפדגוגי של מדריכי/ות תוכניות העשרה בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים. העבודה התמקדה בעיקר בניסיון לסייע למדריכות ולמדריכים להתמודד עם קשיים בניהול הכיתה, בהשתלבות בבית הספר, בהתמודדות עם קונפליקטים ובניסיון ליצור אקלים חברתי-לימודי שיאפשר הוצאה אל הפועל של המטרות החינוכיות שלהם. בעיסוק זה ליווה אותי תסכול עמוק, שנבע מהפער שבין אופיים החברתי במהותו של האתגרים שעמם ניסינו להתמודד, לבין אופיים הפרטני והפנימי של האמצעים הפדגוגיים שעמדו לרשותי כדי לסייע בכך.
בהקשר זה סקרנה אותי במיוחד השאלה לאיזו ילדוּת מכוונות המטרות החינוכיות שבבסיס העשייה החינוכית שבה הייתי מעורבת, וכיצד הכלים הפדגוגיים שבהם נעשה שימוש לוקחים אותה בחשבון. במילים אחרות, חיפשתי דרך להתבונן על השיח הפדגוגי שבתוכו פעלתי במשקפיים חברתיות יותר, מתוך עניין ברלוונטיות של האנתרופולוגיה והסוציולוגיה להגדרתה של פדגוגיה שעוסקת במה שמעבר לפרטני ולפנימי – בהקשר הרעיוני, החמרי, התרבותי והמבני שבתוכו מתקיימות פעילויות של חינוך, למידה והעשרה לילדים.
זו הייתה נקודת המוצא למחקר הדוקטורט שלי שהינו אתנוגרפיה של מוזיאון הילדים בחולון, שדנה בהבניה של ילדות בו כחקר מקרה של מרחב המציע פעילויות למידה והעשרה לילדים. במקביל לעבודה עליו, התחלתי לעסוק בתחום של עיצוב מרחבי חינוך ולמידה. כפי שקורה לפעמים בחיים, זה קרה די במקרה, ולקח זמן עד שהבחנתי בהזדמנות שטמונה בכך עבורי, ליישם בזירות אחרות את התובנות שעלו מהמחקר שלי.
הכל התחיל לפני כשבע שנים, כאשר עודד (בן זוגי) התבקש לעצב חדר נושאי על יאנוש קורצ'אק בבית ספר יסודי שעמו הוא עמד בקשר עקב עיסוקו כמעצב. החדר נועד להוות מרחב לפעילות חווייתית שתתאים לגילאים שונים ולביקורים חוזרים של התלמידות/ים בו. מאחר שצוות בית הספר התקשה להגדיר ולפרט מהם התכנים שבהם יעסוק החדר, למעט בדמותו של קורצ'אק ובהקשר ההסטורי של פועלו בתקופת השואה, עודד ביקש שאייעץ בפרויקט זה, מכיוון שהנושא קרוב ללבי. בעבודה זו, שבה ניתנה לנו יד חופשית למדי בה בבחירת התכנים, עיצוב המרחב והגדרת דפוס הפעילות בו, מצאנו שנינו עניין והנאה, והחלטנו להפוך אותה לעיסוק מתמשך ומשותף.
ראוי לציין שהשדה המקצועי של עיצוב מרחבי למידה הוא מגוון, ופעילים בו גורמים שונים: מורות, מנהלות ומומחיות/ים לפדגוגיה, מעצבות/ים, אדריכליות/ים, וכן אנשי מנהל, הנדסה ורכש. בשנים האחרונות תחום זה מתרחב והולך, בשל העניין המתגבר של גורמי חינוך ומנהל ביצירת סביבות מתאימות למימוש מטרותיהם ובמיתוג העשייה החינוכית שמייחדת אותם, בנסיבות של מעורבות גדלה של ההורים בהיבטים הקשורים בחינוך ילדיהם.
עם הזמן ניסחנו לעצמנו את אופייה של המקצועיות שמאפיינת אותנו. למדנו שהעיסוק בעיצוב מרחבי למידה מפגיש בין שני שדות ידע ומומחיות – שדה החינוך ושדה העיצוב, וכי המפגש הזה מצריך תרגום ותיווך בין עולמות הידע השונים. למדנו גם שבהיעדר תיווך שכזה לרוב הופכת הפדגוגיה למשנית לאסתטיקה בעיצובם של מרחבי למידה, משום שקל יותר לשפוט מה יפה או מעניין מאשר לבחון כיצד נראוּת מסוימת מקדמת, או לא, יישום של עיקרון פדגוגי מסוים.
בהקשר זה אני מוצאת את הכלים שעומדים לרשותי כאנתרופולוגית כמועילים במיוחד, עקב היכולת להתבונן על המרחב החינוכי, לשאול שאלות על אודותיו, לעמוד על דפוסיו ולשקף אותם, ולהידבר על משמעויותיו. מתוך כך, העיסוק שלי נוגע בעיקר בדיאלוג עם הצוותים החינוכיים, שמטרתו לתרגם את העקרונות הפדגוגיים והחזון החינוכי לאמצעים חזותיים ומרחביים. עשייה זו מאתגרת לנוכח היעדר המיקוד בשיח הפדגוגי (לפחות עד לאחרונה) בממדים של מרחב, חומר וגוף, אשר מביאים לקושי בתרגום של רעיונות מופשטים לכדי אמצעים חומריים. זאת ועוד, תהליכים אלה תלויים לרוב בהקצאת משאבים על ידי אנשי רכש ומנהל, שבהיעדר הכשרה פדגוגית נוטים לבחון פרויקטים מתוך עולם הידע שלהם, שלרוב מתאפיין בהכפפת הפדגוגיה לתהליכי התכנון. אחד היעדים שהגדרתי לעתיד הקרוב הוא מציאת דרכים להתערב ולהשפיע בסוגיה זו, שקשורה בהכרח ליצירת שפה משותפת שתאפשר שיתוף פעולה מועיל בין אנשי ונשות חינוך, עיצוב ותכנון, מנהל ורכש.
במקביל לעיסוקי כאנתרופולוגית יישומית אני עוסקת גם בהוראה באקדמיה. מעבר לרצוני האישי לשלב בין האקדמי ליישומי, אני מוצאת ששני עיסוקי נתרמים משילוב זה. עיסוקי כאנתרופולוגית יישומית מעמיד לרשותי את היכולת להמחשת הרלוונטיות של הידע הנרכש באקדמיה בפני הסטודנטיות/ים שלי, ואילו ההוראה באקדמיה תורמת לביסוס מעורבותי בשדה החינוך על היכרות עם תהליכי ההכשרה האקדמית של אנשי ונשות חינוך ועיצוב.
אז האם כדאי ללמוד אנתרופולוגיה כדי לעסוק באנתרופולוגיה יישומית?
התשובה לכך תלויה בשאלות עמוקות יותר של סגנון אישי וציפיות מהקריירה. כמי שאוהבת לתפקד כעצמאית ולהיות מעורבת בזירות מגוונות, לי זה מתאים. עם זאת, יש לכך מחירים במובנים של עומס עבודה והתחייבויות שצריך ללמוד לתמרן בתוכו, ושל קושי להתפנות לכתיבה אקדמית, שהיא התנאי להתקדמות באקדמיה.
והאם אפשר להתפרנס מזה?
בתחום שלי יש פרנסה, אבל היא מצריכה נכונות להתמודד עם מה שכרוך בניהול של עסק. זה, כידוע, כולל אתגרים לא מבוטלים, החל באי-הוודאות לגבי יציבות הפרנסה, דרך הצורך להתמודד עם דפוסי התשלום המאחרים תדיר של המוסדות הציבוריים, עבור דרך ההכרח להמציא את עצמך מחדש כל הזמן לנוכח השינויים התכופים שהמציאות מזמנת, וכלה בצורך לעסוק במה שאינו לגמרי בתחום מומחיותך. מניסיוני, ההתמודדות עם כל אלה מצריכה גמישות, הומור וסקרנות. מצד שני, להבנתי, איכויות אלה נחוצות ממילא כדי לעסוק באנתרופולוגיה, ובעצם גם כדי להתנהל באקדמיה כסגל זוטר. לכן עבורי אין כאן דילמה גדולה".
עוד על הדס נצר דגן
- הילד משתעמם? לא נורא, זה טוב לו – הדס נצר דגן על המשמעות האנתרופולוגית של שעמום
- ברכות חמות לאנתרופולוגית הדס נצר-דגן על אישור עבודת הדוקטורט "כיף עם ערך מוסף: הבניה של ילדות במוזיאון הילדים הישראלי בחולון"
- האתר של הדס נצר דגן ועודד נצר: אוריינות חזותית ואנתרופולוגיה יישומית
- הדס נצר דגן על האנתרופולוגיה של הילדוּת
- הדס נצר דגן – המתח שבין הנגשת הידע האנתרופולוגי לקהל הרחב לבין הרידוד שלו לכדי אמירות גורפות ונחרצות
—
הגהה: סמדר רבן