דחליל: רשמים מהחיים בשדה

האם יש הבדל בין 'מדעני חברה' להדיוטות לגבי פרשנות על אירועי החודשים האחרונים? אורי דורצ'ין, כיום מרצה לאנתתרופולוגיה בלוס אנג'לס, כותב על מבוכת אינטלקטואלים. דורצ'ין מתאר את השינויים המתרחשים בלוס אנג'לס אך בניגוד למבול של ההגיגים המנתחים את האירועים, הוא טוען שכל עוד אנתרופולוגים ואחרים לא ביצעו וניתחו מחקר מעמיק על המתרחש בחודשים אלו, אין הבדל בין התובנות שלהם לבין פוסטים של כותבים אלמונים ברשתות החברתיות.

ב-2003 טסתי לאתיופיה במטרה לבדוק אפשרות לערוך עבודת שדה בשאשאמני כחלק מלימודי הדוקטורט שאותם התכוונתי להתחיל בשנה הבאה. אחד הספרים שלקחתי איתי לאותה נסיעה היה "אלה תולדות" מאת אלזה מורנטה, סיפור מזעזע המתרחש באיטליה של משטר מוסוליני, שבמרכזו אידה, אלמנה איטלקיה יהודייה למחצה, ובנה אוזפה, שאותו ילדה לאחר שנאנסה על ידי חייל נאצי. באותה תקופה בה מתרחש הסיפור כבשה איטליה את אתיופיה תוך שימוש בנשק כימי ומעשי טבח המוניים. תקופת הכיבוש האיטלקי, אף שהייתה קצרה יחסית, הותירה לא מעט סימנים במרחב ובתרבות באתיופיה. תוך זמן קצר התחוור לי שרישומה של איטליה הפשיסטית סובב אותי במשך היום כולו: הספר שקראתי בלילות לפני השינה הדהד לעדויות שראיתי בסיורי היום באדיס אבבה.

רצה המקרה ויומיים לאחר נחיתתי פרצה מלחמת המפרץ השנייה. סדאם חוסיין, כזכור, איים שפלישה אמריקאית לעיראק תגרור הפצצה של ישראל ובארץ נערכו גם לאפשרות של מתקפה כימית. במקביל הודיעה אתיופיאן איירליינס על ביטול טיסותיה לארץ ואני שלא ידעתי איך ומתי אוכל לחזור לארץ חרדתי לאשתי שנותרה בבית עם שני ילדינו הקטנים. את הדיווחים מישראל ראיתי בביתו של מכר ממוצא סודאני שאצלו התארחתי. אותו אדם שהה מספר שנים קודם לכן בישראל והכסף שחסך באותה תקופה קנה לו כעת חיי רווחה באתיופיה. בביתו המרווח העסיק מארחי שלושה פליטים סודאנים כאנשי משק בית תמורת ארוחות ומקום לינה. בשעות הערב, לאחר שחזרתי מסיוריי בעיר, ישבתי בחברתם וצפיתי בחדשות מערוץ אל-ג'זירה. הימים האלה זכורים לי כסיוט של חוסר וודאות וחוסר אונים. הסיוטים התערבבו זה בזה, אלה של העבר עם אלה של ההווה, אלה של אירופה עם אלה של אפריקה ושל ישראל. אני זוכר היטב את החלומות שפקדו אותי באותם לילות והם עמוסי מלחמות, פצצות כימיות, שואה, פליטים, טירוף ורעב. האנשים הערומים, המשוגעים מרעב ופחד שעליהם קראתי בספר התמזגו עם אלה שראיתי זרוקים בשוק העירוני יום קודם. היה זה פרק זמן קצר, ימים ספורים בסך הכל, אבל אין ספק שבמהלכם הטשטשה לי תחושת המציאות.

את התחושה הזאת לא חוויתי מאז פעם נוספת, עד לפני שבוע. התקופה האחרונה באופן כללי, מאז פרוץ המגיפה, הייתה מבלבלת. בתחילת מרץ חזרה אשתי לארץ להיות להיות הילדים (למרות שהיום הם כבר בוגרים) ואני נשארתי לבד. נשארתי לבד גם במשרד, למעשה בבניין כולו, לאחר שכל העובדים חדלו להגיע. הסטודנטים עזבו את העיר בהומיניהם, הקמפוס נותר שומם והעיר כולה כמו נסגרה והתרוקנה. ובכל זאת משהו במגיפה הזאת העביר תחושה של סולידאריות, של התגייסות כללית והתמודדות משותפת עם מכה שאיננה מקבלת את חוקי המשחק הרגילים, אלה שבהם נפגעים רק אלה שרגילים להיפגע.

כל זה השתנה באופן קיצוני לפני שבוע עם רצח ג'ורג' פלויד ומה שבא בעקבותיו. העיר הסגורה, שכבר החלה מעט מעט להיפתח, הפכה כעת נצורה. בעלי החנויות מכסים את חלונות הראווה בלוחות עץ, התורים חזרו לסופרים כמו אז כשהחלה המגיפה ואנשים ממהרים לסידורים לפני כניסת העוצר. העוצר הוטל על השכונות החל משעות אחר הצהריים או בהתאם ל"הערכות המצב", שקט מתוח שמופר אחת לכמה דקות בזעקות סירנה של מכוניות משטרה, כיבוי אש ואמבולנסים, הטלפון הנייד מצפצף הודעות והתראות בתדירות של אחת לשעתיים, משדרי חדשות בלתי פוסקים ובהם הנחיות ואזהרות לתושבים, הדי יריות פה ושם ורעש הליקופטרים המפטרלים בשמיים. המרחב הצלילי הקיצוני הזה, שבו גם השקט וגם הרעש אינם נורמאלים, מעביר את הוויית החירום באופן מוחשי. בבוקר אפשר לראות ברחוב רמזים למה שהתרחש בו בשעות הלילה. לוחות העץ על החלונות מלאים בכתובות גרפיטי שאותן משתדלים למחוק או לכסות, אשפה מתגוללת ברחוב או נישאת ברוח, אנשים שוב ממהרים לסידורים בנסיון להקדים את התורים, משטרה בכל מקום, ובאיזורים המועדים להתפרצות חונים רכבי צבא ממוגנים וסביבם חיילים בקסדות ואפודי קרב.

אם עד לפני שבוע אכן הייתה מידה של סולידאריות כפי שנטיתי לחשוב, אין ספק שכעת יש תחושה חזקה של איום וחשדנות. מערב הוליווד, בימים כתיקונם איזור תיירות שוקק חיים, הוא כעת מוקד של הפגנות. בשעות היום הרחוב כמעט מת והחנויות המפורסמות אטומות. בשעות היום ההפגנות מאופקות, קבוצות קטנות של אנשים צעירים עומדות בצמתים, מעורבבות היטב מבחינה גזעית, ממש כמו שמקפידים לעשות פה בשלטי הפרסומת. הם נושאים שלטים וקוראים ססמאות, בעיקר של בעד ולא של נגד (את הנגד רואים היטב בגרפיטי בטרם מספיקים למחוק אותם). נהגים שחולפים ברחוב צופרים לאות הזדהות ומרחוק החיילים עם קסדותיהם ומדיהם המנומרים צופים בשקט מוכנים לפקודה אם תבוא.

בתוך כל זה אני משתדל לעבוד ועיקר עבודתי בימים אלה, חוץ מההוראה והכנה למבחנים המסכמים, היא הגהה אחרונה של אסופת המאמרים אותה אני עורך, המתמקדת בבלאקנס בישראל. מזרחים, ערבים, אתיופים, חרדים, עובדים זרים, ראפרים, מבקשי מקלט, "שחורים" למיניהם – בישראל ובכלל – שאבו מאז ומתיד מבנק הדימויים של התרבות האמריקאית כדי להצביע על העיוות במה שמתיימר להידמות לסדר. ולתוך זה מגיעות החדשות מהארץ. מכותרות העיתונים ופוסטים שמעלים חברים קשה לדעת מה רציני ומה לא: דיבורים על סיפוח, שאול מהבארבי שובת רעב מול מעון ראש הממשלה, צילום מסך ובו רשימה של תקנות לשעת חירום המאשרת לראש הממשלה לעקוף את הרשות המחוקקת, את בתי המשפט, את הממשלה עצמה. זה סאטירה או מציאות? פעם נוספת מה שבספרים, מה שמעבר לדלת ומה שבטלוויזיה ובפייסבוק מתערבב לבליל חסר פשר של שמות, ארועים, זמנים ומקומות: פנתרים שחורים, אומת האסלאם, ראפ פלסטיני, "אל תקרא לי שחור", פליטים סודאנים, סולומון טקה, ג'ורג' פלויד, בנימין נתניהו, דונאלד טראמפ, הרס הדמוקרטיה, אלימות נגד מפגינים, אלימות נגד שוטרים, אלימות נגד שופטים. כאוס.

במצב עניינים רגיל מבקשים סוציולוגים ואנתרופולוגים להסתכל על הסדר כאילו לא היה כזה ולהסביר מדוע המובן מאליו הוא אכן מובן מאליו. אבל בנסיבות קיצוניות, בהן נשבר הסדר הרגיל, נדחקים כלל האנשים לדון בשאלות שעניינן טיבו של העולם, של הסדר החברתי ושל טבע האדם. בתוך ההקשר הזה, של שבירת סדר קיים והסתגלות למצב חדש, מתגלה השוויון האמיתי – זה שקיים תמיד אך איננו ערים לו – בין אינטלקטואלים והדיוטות משום שאלה כמו אלה מוגיעים את מוחם בשאלות פילוסופיות גם אם חלק אינם יודעים שכך הם עושים.

בספרו "הרוח השבוייה" עסק צ'סלב מילוש, הסופר הפולני זוכה פרס נובל, בקונפליקט המורכב שבו מצאו עצמם אינטלקטואלים במזרח אירופה, ראשית תחת הכיבוש הנאצי ולאחר מכן תחת השפעת הקומוניזם הסטאליניסטי. אלא שהדילמות של מילוש ועמיתיו, אף שהיו ייחודיות לאנשי רוח מעצם הגדרתם ככאלה, לא הבדילו אותם מאנשים "רגילים" אלא הבליטו את ממד הדמיון ביניהם. מילוש כותב: "איזה עולם הוא 'טבעי'? זה שהתקיים בימי המלחמה או זה שלפניה? שניהם טבעיים טוען אדם שנזדמן לו להכיר את שני העולמות.

…הזרימה והשינוי המתמיד מאפיינים את עולם התופעות; האדם הוא יצור גמיש ואפשר להניח שביום מן הימים אזרח המכבד את עצמו יתחיל ללכת על ארבע וזנב נוצות צבעוניות תקוע באחוריו כסימן להזדהות שלו עם הסדר שהוא חי בו".

חשוב לשים לב שמילוש לא מנסח כאן תובנות שלו אלא של הציבור הרחב ששגרת חייו השתנתה מקצה לקצה. יתירה מכך, התובנות הללו מולידות בקרב האנשים מבט ביקורתי והשוואתי: "לאנשים במזרח אירופה נדמה שאנשים במערב, במיוחד באמריקה, אינם רציניים כי אין להם אותו נסיון המלמד על היחסיות של שיפוטיהם והרגלי החשיבה שלהם. הם לוקים בחוסר דמיון משווע". משתמע מהדברים שבמציאות בה שגרת החיים נטרפת – לעתים פשוטו כמשמעו – מאבד האינטלקטואל משהו מהיתרון היחסי ששמור לו כמי שמונע לחשיבה רפלקסיבית וביקורתית. 

זו בדיוק התופעה שאנו עדים לה מאז פרצה המגיפה לחיינו לפני מספר חודשים. מה שהחל כטפטוף דק הפך עד מהרה למבול של הגיגים אודות מה שהיה, מה שישנו ומה שיהיה בעתיד. מטבע הדברים תשומת הלב הופנתה לכותבים מקצועיים, דוגמת דוד גרוסמן ויובל נוח הררי, אבל קשה לומר שרעיונותיהם המנוסחים היטב היו בהכרח טובים או מחכימים יותר ממליוני פוסטים של כותבים אלמונים ברשתות החברתיות. פעמיים או שלוש במהלך התקופה הזו חשבתי גם אני לתרום משהו לשיח ובכל פעם הגעתי למסקנה שאין לי רעיונות מקוריים במיוחד, בטח לא כאלה שטרם נשמעו כך או אחרת. החלטתי לוותר. בינתיים אמשיך ללעוס חומרים מתקופת טרום הבלגאן וכשישוב הסדר על קנו אחזור לערוך לי תרגילי "הזרה" מבוקרים היטב. כרגע אין לי דבר אחר לשתף בו מלבד הבלבול.