אנתרופולוגיה לשבת

אם יצא לכם בשנים האחרונות לאסוף מנגו מהצפון או עגבניות מהעוטף ישירות מחצר הבניין או דרך קבוצת הווטסאפ השכונתית, לקחתם חלק בתופעה מרתקת שמתרחשת בישראל לאחרונה. מאמר חדש בכתב העת Sustainability מנתח את רשתות הסחר הקהילתיות הללו, ששגשגו בחסות הקורונה והמלחמה. אבי שניידר (המכללה למנהל), רפי גרוסגליק (בן גוריון), לירון שני ונעמה זהר (שניהם מהאוניברסיטה העברית); מראים כיצד המודל המבוזר הזה מצליח לחבר ביעילות בין עשרות חקלאים לאלפי צרכנים, ללא חברה מסחרית, מנהלים או היררכיה פורמלית. בעזרת שילוב תיאוריות מסוציולוגיה ארגונית ומסוציולוגיה של המזון, הם מנתחים את התופעה כ׳ארגוניות היברידית׳ (Hybrid Organizationality), המוכיחה שלוגיקה כלכלית ומטרות חברתיות יכולות לפעול יחד בהצלחה, כשהן מחליפות את הבירוקרטיה והנהלים הנוקשים בתקשורת דיגיטלית, מתנדבים והרבה אמון הדדי.

.

באחת מקבוצות הווטסאפ לשיווק תוצרת חקלאית נשלחה ההודעה הבאה:

״התמרים ממשק וייס הגיעו. אתם מוזמנים לאסוף אותם מכתובתנו ברחוב הדקל 2, מהספסל שמחוץ לדירה. שימו לב: על כל ארגז מופיע שמו של מי שהזמין אותו, כפי שנכתב בפייבוקס שנמצא בתיאור הקבוצה. אנא הקפידו לקחת רק את הארגז שעליו מופיע שמכם״.

בשנים האחרונות התפתח בישראל מודל ייחודי של שיווק ישיר בין חקלאים לצרכנים, המבוסס על מאות קבוצות ווטסאפ מקומיות. התופעה, שהתרחבה בתקופת מגפת הקורונה והתחזקה עוד יותר בעקבות המלחמה בעזה וסבבי האלימות המתמשכים, מאפשרת להזמין תוצרת חקלאית ישירות ממשקים ברחבי הארץ: תמרים מהערבה, מנגו מרמת הגולן, נקטרינות מגבול הצפון או ירקות ממשקי עוטף עזה. במקום להגיע לרשתות השיווק, הארגזים נאספים מנקודות חלוקה שכונתיות, מחצרות בתים, מבנייני משרדים וממרכזים קהילתיים.

במאמר חדש שפורסם בכתב העתSustainability , מבקשים אבי שניידר, רפי גרוסגליק, לירון שני ונעמה זהר, להבין כיצד מערך כזה מצליח לפעול. לשם כך הם בוחנים את מה שהם מכנים ״רשתות סחר קהילתיות חקלאיות בקנה מידה רחב״  .(Large-Scale Agrifood Communal Trade Networks, LACTN)מדובר במודל חברתי-כלכלי מבוזר המחבר בין חקלאים לצרכנים באמצעות מאות נקודות חלוקה הפזורות ברחבי הארץ. המודל פועל ללא מבנה אירגוני היררכי פורמלי וללא הנהלה מרכזית. במילים אחרות, מדובר במערך הפועל כארגון, אף שאין מאחוריו ארגון פורמלי. 

באמצעות תיאוריות מן הסוציולוגיה הארגונית, המחברים ממשיגים את התופעה כ"ארגוניות היברידית" (Hybrid Organizationality)  – צורת התארגנות הפועלת בעת ובעונה אחת לפי לוגיקות חברתיות ומסחריות, אף שאין מאחוריה ארגון פורמלי. 

כיום פועלות בישראל, בעיקר בקרב האוכלוסייה היהודית מן המעמד הבינוני והבינוני-גבוה, כ-550 נקודות חלוקה המחברות בין עשרות משקים חקלאיים לבין אלפי צרכנים. כל תחנה, מנוהלת על ידי מתנדבת או מתנדב, באמצעות קבוצות ווטסאפ מקומיות ואפליקציות תשלום שונות. 

מבחינה תאורטית, המאמר מציע שתי תרומות מרכזיות. ראשית, בעוד שהספרות על אודות חקלאות אלטרנטיבית מציעה לרוב חלוקה דיכוטומית בין חקלאות מסחרית (קונבנציונאלית) לבין חקלאות-נישה (״אלטרנטיבית״), הרי שהמודל המתואר מציע טשטוש של גבולות תיאורטיים אלה. שנית, בעוד שהספרות הקיימת מתארת בדרך כלל מערכי שיווק ישיר כמערכים אלטרנטיביים מקומיים וקטנים, המקרה הנוכחי מציע מערך ארצי רחב היקף של שיווק ישיר, כזה שאינו מבוסס בהכרח על ערך המקומיות (דלעת מהנגב נמכרת בגליל, תמרים שגודלו בהערבה נמכרים בירושלים וכיוצ"ב). 

באמצעות מחקר אתנוגרפי המשלב תצפיות, ראיונות עומק וניתוח רשתות חברתיות, המחברים זיהו ארבעה מאפיינים מרכזיים המאפשרים לרשת המבוזרת הזו לפעול בהיקף נרחב:

ראשית, המערך כולו נשען על פעילותם של  מתנדבות ומתנדבים. מרכז הרשת הוא אנשים פרטיים הפותחים את חצרות בתיהם לטובת חלוקת התוצרת. המתנדבים הללו אינם אנשי לוגיסטיקה מקצועיים אלא ״מחברים חברתים״ (connectors) , לרוב דמויות מוכרות ומשפיעות בקהילה שמניעות תהליכים. המחברים גם מראים כיצד נקודות החלוקה הופכות במהרה מיעד איסוף טכני גם למרחב של מפגש חברתי המעצים את הלכידות הקהילתית המקומית.

שנית, על אף ששיווק ישיר מזוהה בדרך כלל עם יצרנים קטנים, קשר אישי וארגזי ירקות מגוונים, הרשת הנחקרת פועלת דווקא באמצעות היקפי שיווק גדולים ותהליכי סטנדרטיזציה. כדי שהמערכת תעבוד בלי מנגנון ניהולי, יש צורך בסטנדרטיזציה קשיחה שנקבעת על ידי החקלאי. החקלאים שולחים משטחים שלמים של ארגזים אחידים (למשל, קרטון מנגו שלם או מארז חסות קבוע), והצרכנים אינם יכולים לבחור משקל מדויק אלא קונים את היחידה הסטנדרטית שהוגדרה. זה מאפשר יעילות מסחרית גבוהה וחיסכון בעלויות תיווך.

שלישית, המערך זה נשען על התמרה סימבולית של רגשות לאומיים, ומבעים המייצגים לכאורה "סולידריות" ותחושת שותפות גורל (בעיקר בקרב האוכלוסייה היהודית). כך למשל, מתנדבים בנקודות חלוקה הפצירו בקבוצות הצרכנים לרכוש מוצרים של חקלאי מאיזור "עוטף עזה" שבנו נחטף בשבעה באוקטובר, 2023, או מתנדבות אחרות שארגנו קמפיין רכישת תוצרת חקלאית לזכרו של חקלאי שנהרג בעת שהגן על המושב. 

לבסוף, מערך אירגוני-היברידי זה נשען כולו על תשתיות דיגיטליות יומיומיות. הרשת אינה נסמכת על אפליקציות מסחר מתוחכמות, אלא על כלים שגרתיים וחינמיים שכולנו משתמשים בהם ביום-יום: קבוצות וואטסאפ, טפסי גוגל פורמס ואפליקציות תשלום רגילות. השימוש בכלים אלו מוריד את חסמי הכניסה ומאפשר להרחיב את המודל במהירות ובקלות, תוך שמירה על חוויה אנושית וחברתית.

התרומה התאורטית המרכזית של המאמר היא החיבור בין שתי מסגרות מחקר שבדרך כלל אינן נפגשות: חקר ה"ארגוניות" "(organizationality), המבקש לחשוב מעבר לארגונים פורמליים, וחקר הארגונים ההיברידיים, המתמקד בארגונים הפועלים לפי כמה לוגיקות מוסדיות במקביל. 

ממצאי המאמר מצבעים על כך שבעולם שבו יותר ויותר תהליכים מתנהלים דרך רשתות חברתיות, קבוצות ווטסאפ ופלטפורמות דיגיטליות, ייתכן שעלינו לעדכן גם את האופן שבו אנחנו חושבים על ארגונים. המאמר מראה כי גם מערך שאין לו הנהלה, תקנון או ישות משפטית יכול לתפקד כארגון מורכב ומתואם. במקרה הנוכחי של ״רשתות סחר קהילתיות חקלאיות בקנה מידה רחב״, תפקוד זה נשען על שילוב של טכנולוגיות דיגיטליות יומיומיות, מתנדבות ומתנדבים, הגיונות מסחריים ושימוש באלמנטים סימבוליים הקשורים בערכים משותפים ורגשיים, ובכך תורם לדיונים העכשוויים בסוציולוגיה של ארגונים.

המאמר המלא.

עוד בנושא: