מאמרי אורח

לאחרונה יצא ספר חדש על מחקר איכותני, על הגבולות בין החוקרים כבני המקום לבין מקומם כחוקרים. הספר מציג קובץ מאמרים העוסקים בדילמות אתיות מתוך עבודת שדה איכותנית, בהקשרים מגוונים. הוא נולד בהמשך לסדנה שהתקיימה ב-2023 בשיתוף בין האקדמית צפת לאגודה האנתרופולוגית הישראלית, שבה התכנסו חוקרות וחוקרים מתחומים שונים לדון בסוגיות אתיות מרכזיות במחקר איכותני. אסתר הרצוג וחיים חזן, עורכי הספר, כתבו לבחברת האדם עליו:

המבוא לספר, מאת פרופ' חיים חזן, פותח בהצגת ההיסטוריה הבעייתית של האנתרופולוגיה כדיסציפלינה, מהשתתפותה בתורת הגזע הנאצית ובמשטרים קולוניאליסטיים, ועד לטענות שהועלו גם בהקשר הישראלי כלפי חוקרים שנתנו לגיטימציה להפליית קבוצות מוחלשות. חזן מתאר כיצד האנתרופולוגיה עברה מהפכה: מענף שראה עצמו כמדע טבע ניטראלי, לתחום שבו השאלות האתיות והרפלקסיביות הפכו למרכז העיסוק, עד כדי כך שהיחסים בין החוקר לנחקר הפכו לעיקר והממצאים עצמם לטפל. הוא דן ב"סליל הכפול" של הדיסציפלינה, הכרוך בין עבודת שדה אתנוגראפית לשאלות מוסריות מובנות, הנובעות מהמעורבות הבלתי נמנעת של החוקר בחיי הנחקרים, לעתים עד"Going Native" . מכאן נגזרת "דילמת הייצוג": הסתירה בין מהימנות מחקרית לנאמנות לעולם הנחקרים.

חזן מותח קו ביקורתי כלפי תרבות התקינות הפוליטית והפרוטוקולים האתיים המוסדיים, וטוען שהם הופכים שיח מוסרי פתוח לכללים בירוקראטיים מסרסים. הוא דן במוסר הרב-ממדי של האנתרופולוג, החשוף למערכות מוסריות מתחרות, של תרבותו, של תרבות הנחקרים ושל הדיסציפלינה, ועוקב אחר ההתפתחות ההיסטורית של הקודים האתיים, אחר "משבר הייצוג" הפוסטקולוניאלי, ואחר המעבר ממדע לספרות בכתיבה האנתרופולוגית. הוא מציג את פתרונו הטקסטואלי של מלינובסקי – הפרדה בין המונוגרפיה האקדמית ליומנים האישיים, כמורשת מפוקפקת שהתמוססה בהמשך, ודן בתמורות פרדיגמאטיות (לוי-שטראוס, סאהלינס, רוזאלדו), בעלייתה ושקיעתה של האוטואתנוגרפיה, ובמגמות הנגד: פוסט-הומניזם וטרנס-הומניזם, המרחיבות את השדה האתי מעבר לאדם עצמו. המבוא מסתכם בקביעה שהשדה האתנוגראפי הוא מרחב אתי פעיל, שגבולותיו מתעצבים בתמידות מתוך יחסי הגומלין המתחלפים בין הנפשות הפועלות בו.

ברוח זו, מאמרי הקובץ עצמם מערערים על האשליה של החוקר כמכשיר איסוף נתונים ניטראלי, וחושפים כיצד זהותו, רקעו והשקפת עולמו מעצבים באופן בלתי נמנע את המחקר ואת ממצאיו. הם מציעים ביקורת על המסגרות האתיות הקיימות במוסדות האקדמיים, בטענה שהן מתעלמות מהמורכבות של עבודת השדה ומזניחות את רווחת החוקרים לצד הגנת הנחקרים. המאמרים מוצגים בחמישה חלקים נושאיים.

החלק הראשון עוסק במיקום החוקר.ת ויחסי הכוחות בשדה. לירון שני דן באנתרופולוגיה הנערכת "בתוך הבית", ובמתח בין יתרונות ההיכרות האינטימית עם השדה לבין הקושי לשמור על מרחק מחקרי. אבתסאם ברכאת בוחנת את מיקומה כחוקרת פמיניסטית בחברה הדרוזית, בתנועה תמידית בין שייכות לזרות. טל מלר עוסקת בחציית גבולות מורכבת כחוקרת אקטיביסטית, שמאלנית ופמיניסטית, החוקרת שוטרות ערביות-פלסטיניות. ז'נט כהן כותבת על ההתיישבות בערי פיתוח, ובוחנת כיצד רקעה האישי, כילידת עיירת פיתוח ובת לציבור הדתי-לאומי, השפיע על נגישותה לשדה ועל פרשנותה.

החלק השני מתמקד בדילמות הקשורות למחקר בקרב אוכלוסיות מוחלשות ופגיעות. אינה בלוס קדוש וגילי הרטל דנות באתיקה של מחקר קווירי: אנונימיות בשדה קטן, הנחות מוצא בנוגע למגדר ולמשיכה מינית, והמתח בין הקהילה הנחקרת לחוקרות. לילך רביב כותבת על מחקר בקרב צעירים החיים עם אלצהיימר מוקדם, ועל הצורך ביצירת מרחב בטוח המכיר בסוכנותם. קוסאי חאג' יחיא מציג סקירה שיטתית של מאמרים שכתבו חוקרים ערבים מישראל, ומארגן את הממצאים בארבעה תחומים: סודיות, הסכמה מדעת, רגישות תרבותית ורפלקסיביות החוקר.

החלק השלישי עוסק בגבולות ובהתמודדות עם מרחבים מורכבים. שלומית מנור ואנה פרשיצקי בוחנות, באמצעות מחקר על שיחות טלפון ברכבת, את הטשטוש בין המרחב הציבורי לפרטי. דינה סיגל כותבת על עבודת שדה באזורי פשע מאורגן ועל שאלות אמינות הנתונים מאינפורמנטים. אסתר הרצוג, במאמרה "בין 'הזבוב על הקיר' ל'שובר שורות'", מדגישה את חשיבות הסובייקטיביות והמעורבות הרגשית במחקר.

החלק הרביעי מתמקד בהגנה על החוקר.ת ובשמירה על שלמות המחקר. ליאור בסרמן נבון בוחנת את הצורך בהגנה על חוקרות במחקרים העוסקים במיניות, שבהם גופן הוא חלק מכלי המחקר, ומצביעה על חסך בתמיכה מוסדית. אסף לב כותב על מחקר בקרב רצים למרחקים ארוכים, ועל הניווט בין אמון לספקנות בתיעוד כאב בלתי נראה.

החלק החמישי דן באפיסטמולוגיה ובתיאוריה במחקר האתי. אורי דורצ'ין מציג גישה פרספקטיביסטית, הטוענת לחוסר יכולת מובנה לגשר בין עולמות הידע של החוקר והנחקר. אופירה גראוויס קובלסקי כותבת על המתח האישי שבחקר ההיסטוריה, כבת לאיש לח"י, ועל תפקיד החוקר בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי. יעל עשור מבחינה בין "מוסר באנתרופולוגיה" ל"אנתרופולוגיה של המוסר" ומציעה גישה הוליסטית. חיים חזן חותם את הקובץ במאמר המציג את השדה האתנוגראפי כ"אזור סיכון אקדמי", שבו האנתרופולוג.ית עומד.ת בין יושרה אינטלקטואלית להישרדות מקצועית.

במכלול, הספר, על מבואו ומאמריו, מציע מבט רחב ועומק על המורכבויות האתיות הניצבות בפני חוקרות וחוקרים איכותניים כיום, ומבקש לפתוח דיון מחודש על האחריות, הסוכנות והפגיעות, של הנחקרים ושל החוקרים כאחד, בשדה שגבולותיו האתיים אינם נתונים מראש אלא נרקמים מחדש בכל מפגש מחקרי.

לקריאה נוספת: