אנתרופולוגיה בשטח – בין מדע למדיניות
אנתרופולוגיה מחוץ לאקדמיה, יש דבר כזה? במדור "אנתרופולוגיה בשטח" נפגוש אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות הפועלים גם מחוץ לאוניברסיטאות, ונבחן כיצד כלים ותובנות אנתרופולוגיות מתורגמים לעשייה יומיומית. והפעם: ד"ר עזרי עמרם, מנהל צוותי המשימה של תכנית ממשק – ממדע למדיניות, האגודה הישראלית לאקולוגיה ומדעי הסביבה:
הגעתי ללימודי התואר השלישי באנתרופולוגיה לאחר עשור בעיתונות. כשעזבתי את עולם התקשורת לטובת הדוקטורט הראיתי בהתלהבות לבת זוגי כתבה שמצאתי באינטרנט שעסקה בתפקידם של אנתרופולוגים בחברות הטכנולוגיה הגדולות לטובת מחקר והבנה עמוקה של התנהגות בני האדם. ניסיתי לשכנע אותה שאולי זו הדרך היחידה שלי להגיע להיי-טק – דרך אנתרופולוגיה. שנים רבות חלפו מאז, להיי-טק אמנם לא הגעתי, אבל גיליתי שיש מסלולי קריירה רבים שעשויים להיות רלוונטים לאנתרופולוגים מחוץ לאקדמיה.
מיד לאחר שסיימתי את הדוקטורט בשנת 2021 התקבלתי לפוסט-הדוקטורט היישומי של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה – תוכנית ממשק. מדובר בתוכנית עמיתים שמטרתה לקחת בוגרי דוקטורט ולהציב אותם במשרדי הממשלה כיועצים מדעיים למקבלי ההחלטות. מטרת התכנית היא לעודד מדיניות ממשלתית המבוססת על נתונים, ידע ומדע, ובאופן ספציפי בהקשרים של סביבה ומשבר האקלים.
בשנת ממשק אמנם רכשתי כישורים יעודיים לכתיבה של מסמכי מדיניות וכיצד לנווט במסדרונות הממשלה, אבל בנייה נכונה של מדיניות ציבורית מתבססת על עקרונות שרכשתי במהלך הכשרתי כאנתרופולוג. לאחר תום התוכנית ביצעתי שני תפקידים קצרים בממשלה, אחד באגף אסטרטגיה במשרד האנרגיה והשני במינהל תעשיות במשרד הכלכלה. בשני התפקידים מצאתי את עצמי מנסה לחזור פעם אחר פעם (אם כי לא תמיד בהצלחה), לכמה מעקרונות הליבה של המחקר האנתרופולוגי, אפרט בקצרה שלושה מהם: ראיה הוליסטית, חשיבה ביקורתית ועבודת שטח. בטרם אעשה זאת, כנהוג בז'אנר, אפתח בדוגמה קצרה שממחישה את החשיבות של העקרונות הללו.
במהלך תפקידי באגף אסטרטגיה של משרד האנרגיה כתבתי עבודה מקיפה שעסקה בדרכים לקידום הפחתת פליטות פחמן דו-חמצני בתעשייה הישראלית. העבודה התבססה על סקירה בינלאומית, דוחות מקצועיים של ארגונים העוסקים בשינויי האקלים, על מאמרים אקדמיים ועל ראיונות של מהנדסים ואנשי מקצוע מן המעלה הראשונה. כחלק מההמלצות הצעתי שהמדינה תסבסד את המעבר של מתקנים תעשייתיים ישנים ותסייע למפעלים לרכוש מתקנים חדשים אשר פולטים פחות גזי חממה. יתרה מכך, ציינתי שישנן תעשיות שההחלפה בהן תהיה אפילו קלה יותר כמו למשל מפעלי מזון כדוגמת מפעלי עוגיות ומאפיות שכל שעליהם לעשות זה להחליף תנורים. כחצי שנה לאחר הגשת הדוח הזדמן לי להגיע לאחד המפעלים שבראשי דמיינתי כמי שמחליפים תנור תעשייתי עצום שאופה אלפי עוגיות בדקה. למרות שידעתי שמדובר בסדרי גודל גדולים בהרבה מהתנור הביתי שלי, לא יכולתי לדמיין את הסיטואציה שבה אני יושב עם בעלי מפעל משפחתי ושומע מהם, בפירוט רב, מדוע אין שום סיכוי בעולם שהם יחליפו את התנור הזה גם בעוד עשרים שנה. הסיור במפעל, המצב התחזוקתי הלקוי, החום של מבערי הגז, העובדים המיוזעים, הצעקות על העובדת שאיחרה לחזור מההפסקה, השיחה הכנה עם מנהל המפעל, הקפה השחור – כל אלו עזרו לי, בדיעבד, לבנות תמונה נכונה יותר של המציאות והבנה עמוקה יותר של הבעיות שאנחנו לעתים מכנים בפשטות "חסמים להטמעה של מדיניות". אותן שעתיים שביליתי במפעל יכולה הייתה לשפר פי כמה את עבודת המדיניות שהכנתי.
אז הנה כמה נקודות שכדאי לקחת איתנו מהגישה האנתרופולוגית למדיניות ציבורית:
היכולת האנתרופולוגית להתבונן בסיטואציה חברתית באופן הוליסטי היא חיונית למקבלי החלטות, שרבים מהם נשענים על מודלים כלכליים ומקרי בוחן בינלאומיים אך לעתים שוכחים להתאימם להקשר התרבותי המקומי ולהקשרים נוספים אשר מתווים את חיי היום-יום שלנו. קראתי מסמכי מדיניות שנכתבו על ידי אנשי ונשות המקצוע הטובים בישראל, ובכל זאת, בחלק מהמסמכים וההחלטות ניכר עיוורון מסוים כלפי קבוצות מסוימות של אנשים שההשפעה עליהן לא נלקחה בחשבון, אם בכוונה או בטעות. הראייה ההוליסטית מאפשרת למקבל ההחלטות לראות גם את הנתונים הכלכליים וגם את ההשפעות החברתיות והתרבותיות.
חשיבה ביקורתית היא העיקרון השני שחזרתי אליו שוב ושוב. במרחב הממשלתי יש נטייה מובנת לחפש “פתרון עובד” ולהעתיק אותו ממדינות אחרות, או להיצמד לשפה מקצועית שמייצרת תחושת ודאות. דווקא כאן החשיבה האנתרופולוגית מבקשת לעצור רגע ולשאול: מי מגדיר מהי הבעיה, באילו הנחות אנחנו משתמשים בלי לבדוק לעומק, ומי מרוויח ומי מפסיד מהדרך שבה אנחנו ממסגרים את הסוגיה ומהם יחסי הכוחות השולטים בשדה. חשיבה ביקורתית אינה התנגדות למדיניות או ספקנות לשם ספק, היא דרך להתאים את הפתרונות לבעיות. לעתים נדמה שרבים מהפתרונות שאנו ממהרים לאמץ אינם באמת מערערים על הבעיה, אלא דווקא מסתגלים לסדר הקיים ומשמרים אותו. אם אנחנו רוצים שהמדיניות תשפר את חייהם של אזרחי ותושבי ישראל, עלינו לחשוב על אסטרטגיות שלא רק "מתקנות" את המציאות אלא גם מערערות על ההנחות שמתחזקות אותה.
עבודת שדה או ירידה לשטח היא העיקרון השלישי, אולי הפשוט ביותר לניסוח, אך הקשה ביותר ליישום בתוך לוחות זמנים של ממשלה. קל מאוד לכתוב המלצות מצוינות מתוך סקירה בינלאומית, מאמרים ונתונים, וקשה הרבה יותר לקבל מושג כיצד המדיניות אשכרה תשפיע על האנשים במציאות. עבודת שדה, גם אם קצרה וממוקדת, מאפשרת לפגוש את האנשים בקצה המדיניות, להבין את השפה שלהם, את ההיגיון המעשי, ואת המגבלות שלא נכנסות לטבלאות אקסל. לפעמים שעה אחת של הקשבה בשטח חושפת חסם מרכזי שלא הופיע בשום מסמך, ולפעמים היא דווקא מראה שהחסם האמיתי הוא חוסר התאמה בין הכלים שהמדינה מציעה לבין האופן שבו החיים מתנהלים בפועל.
כיום אני מנהל את צוותי המשימה של תוכנית ממשק, אותה תוכנית שהכניסה אותי לעולמות המדיניות. בכל שנה התוכנית לוקחת 10 – 15 עמיתים, בוגרי דוקטורט מדיסציפלינות שונות ומלמדת אותם להיות סוכני שינוי בממשלת ישראל. מרביתם לא אנתרופולוגים, אבל כולי תקווה שאוכל להטמיע אצלם חלקם מהעקרונות הללו.