מאמרי אורח

הילה נחושתן ותאיר קרזי־פרסלר כותבות לבחברת האדם על הזעם המוסרי שמעוררות נשים שמנות שמציגות את גופן בגאווה במרחב הציבורי וברשתות החברתיות. דרך פרשה תקשורתית שעוררה סערה, הן בוחנות כיצד סלידה מהגוף השמן כרוכה בהיסטוריה ארוכה של משטור מוסרי ומגדרי, ומציעות להבין את התגובות החריפות כלפיו כחלק ממנגנון רחב יותר של פיקוח על נשיות ועל גבולותיה:

בשבועות שלפני המלחמה האחרונים התחוללה סערה ברשת בעקבות קליפ מתוך פודקאסט בהשתתפות יעל פוליאקוב ואסי עזר. בקליפ מתארת פוליאקוב, באופן מבזה למדי, את סלידתה מטרנד ברשתות החברתיות שבו נשים שמנות משתפות טיפים לאופנה: הן פותחות את הסרטון בלבוש תחתון ומציגות לוקים שונים להמשך השבוע. פוליאקוב מגיבה לגוף השמן בכעס גלוי, בגועל ובזעם. היא מנבאת מראש את הביקורת שתופנה אליה, ש"לא יפה לצחוק על נשים שמנות" ומבטלת אותה בזלזול. במהלך השיחה היא קוראת לנשים שמנות "פרות", ובשיאו של הקליפ היא צועקת: "אני אגמור אותן, אני אגמור את השמנות." הרשת געשה. הקליפים הופצו במהירות, ומרבית התגובות התמקדו בהתנהגותה של פוליאקוב הנתפסת כמבזה, מתנשאת ואלימה.

תגובות של שנאה, דחייה ודה-הומניזציה של הגוף השמן ובפרט מגופן של נשים שמנות, אינן חדשות—לא בישראל ולא בעולם. למעשה, הן נפוצות לפחות מאז סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20. אבל השאלה שאנו מבקשות לדון בה כאן אינה עצם הסלידה מנשים שמנות, אלא הכעס שעלה במלוא עוצמתו כלפיהן. מה גורם לפוליאקוב לכעוס כך על נשים שמנות שמתגאות בגופן בפומבי? מדוע הנושא הזה עורר בה סערת רגשות, ולא רק ביקורת או הסתייגות?

זעם הוא רגש מוסרי. הוא אינו מתעורר כאשר תופעה כלשהי פשוט "לא מוצאת חן בעינינו", אלא כאשר נדמה לנו שהייתה חציית גבול. כאשר תופעה כלשהי נתפסת כהפרה של סדר חברתי, של נורמה, של ערך יסודי. לכן כדאי לשאול: איזה גבול נחצה בפרפורמנס של הנשים הללו לפי פוליאקוב? אם ננסה לחשוב על נושאים אחרים שמעוררים כעס עז, נוכל להזכיר עבודת מין—נושא שדיון בו "שורף" אנשים מבפנים (כפי שכתבה כאן לא מזמן יעלה להב רז); או הפלות—די לומר את המילה בכיתה אמריקאית כדי לראות את הסטודנטים מתפתלים באי־נוחות. אך בשנים האחרונות גם דיון בחיסונים, וכמובן מאז השבעה באוקטובר יחסי ישראל–פלסטין, מעוררים תגובות רגשיות חריפות. מה משותף לכל אלה? אלו אינם רק ויכוחים אינטלקטואליים. הם ויכוחים מוסריים.

אם נחשוב שבהקשר של השמנה מדובר ב"דאגה לבריאותן של שמנות", זאת תהיה תשובה חלקית בלבד. קשה לדמיין תגובה כה זועמת ומשתלחת כלפי אדם שמעשן, שותה אלכוהול או לא מורח קרם הגנה. אז מה כל כך מסעיר בהשמנה?

התשובה, בקצרה, היא ההגפנה או הביטוי הגופני של חוסר מוסר. מאז סוף המאה ה־18 והמאה ה־19, הגוף השמן נתפס כגוף בלתי מוסרי: חסר ריסון, תאוותני, נהנתני, נטול שליטה עצמית. תפיסה זו התעצבה בהקשרים דתיים, גזעניים וקולוניאליים. הגוף השמן נקשר לגוף השחור במסגרת סחר העבדים; מהגרים הוצגו כשמנים וכחסרי שליטה; גם יהודים תוארו כ״גזע סוכרתי״. גודל הגוף שימש כהוכחה כביכול לחמדנות, לעודפות, לאי־ריסון ובכך לחוסר מוסריות. בכך שזורים זה מכבר מוטיבים נוצריים: חטא הגרגרנות כאחד משבעת החטאים; והאתיקה הפרוטסטנטית המקדשת שליטה עצמית, צניעות והימנעות מעודף. שליטה עצמית הפכה לערך מוסרי מרכזי והיא באה לידי ביטוי גם בגודל הגוף. בעידן המודרני, אידיאל הבריאות (Healthism) מעמיק את הקשר הזה: בריאות אינה רק מצב פיזי אלא חובה מוסרית. מי שאינו עומד באידיאל הבריאותי נתפס כמי שכשל באחריותו. אך גם כאן הבריאות לבדה אינה מסבירה את עוצמת הזעם.

כאן אנחנו מבקשות להכניס ממד נוסף: פמופוביה. פמופוביה היא הפחתת הערך והרגולציה של נשים ונשיות. לא רק שנשיות ממוקמת בהיררכיה נמוכה יותר מגבריות; היא גם מפוקחת ומוסדרת חברתית. יש גבולות ברורים לאופן שבו "מותר" להיות נשית: כמה מקום פיזי לתפוס, כמה בשר להראות, כמה חשק או תעוזה להפגין, כמה ביטחון לשדר. נשיות שאינה ממושמעת, שאינה מצומצמת, שאינה מתנצלת נתפסת כחריגה. וכאשר היא חורגת, היא הופכת למטרה של משטור מגדרי ולאכיפת גבולות המגדר. אלא שכדי להבין את מנגנון הפמופוביה במקרה הזה, חשוב להתעכב גם על עמדתה של פוליאקוב עצמה.

דמותה של יעל פוליאקוב מסבכת את הניתוח ומאפשרת להעמיק אותו. מחד גיסא, גופה מתקרב יותר לאידיאל הנשי הרזה; מאידך גיסא, הפרסונה הציבורית שלה — פה "ג׳ורה", בוטות, עודפות ואי־התנצלות — חורגת בבירור ממה שהוסקין (Hoskin 2019) מכנה נשיות פטריארכלית (patriarchal femininity), כלומר נשיות נורמטיבית שמצופה להיות מרוסנת, מצייתת ומכוונת לאחר. דווקא מן המיקום האמביוולנטי הזה אפשר לטעון כי פוליאקוב פועלת כסוכנת של משטור מגדרי: היא עצמה מגלמת נשיות שיש בה חריגה מסוימת, אך מפנה את הזעם כלפי נשים שמנות, הנתפסות כמבצעות חריגה כפולה, הן בגופן והן בפרסונה שלהן. לכן הכעס של פוליאקוב אינו רק על עצם היותן של נשים שמנות. הוא על הנראות הבטוחה שלהן. מבחינתה אפשר אולי לסבול אישה שמנה שמסתתרת, שמתביישת, שמקטינה את עצמה. אבל אישה שמנה שפותחת סרטון ברשתות חברתיות בלבוש תחתון, שמדגמנת בגדים, שמציעה טיפים הקשורים בגוף, כלומר, שמציגה את עצמה כסובייקט אסתטי, חוצה כל גבול. היא אינה מממשת את תפקיד ה״נשיות המודגשת״ (emphasized femininity), נשיות כנועה, מצייתת, מתאימה למבט החברתי, כזאת המפסלת ומעצבת את עצמה באמצעים שונים בהתאם לאידיאל היופי העכשווי. בעוד שהן מציגות נשיות גלויה־פומבית, לא מתנצלת. ובכך מפרות סדר מגדרי עמוק. הזעם של פוליאקוב, אם כן, אינו רק ביטוי לגועל. הוא זעם כלפי מה שנתפס כהתרסה מוסרית־גופנית. נשים שמנות שאינן מתביישות מערערות על מנגנון המשמעת עצמו. אם אין בושה, אין שליטה. ואם אין שליטה, נפגע הסדר. במובן הזה, הקריאה שלה "אני אגמור אותן" אינה רק הגזמה רגשית. היא לשון של השבת גבול חברתי לקדמותו. כאשר נשיות מסומנת כבלתי־לגיטימית, היא הופכת ליעד למחיקה סימבולית. הזעם משמש כאן ככלי רגולטיבי, אמצעי לסמן מה חורג ומה אינו ראוי.

מבחינתנו ההיבט הפמיניסטי כאן קריטי בפרשנות הניתנת לאירוע. גוף של נשים אמור להיות מרוסן, נעים לעין, ובעיקר לא לתפוס יותר מדי מקום. אידיאל הדקיקות כאן אינו רק אסתטי; הוא מגלם צמצום, משמעת, שליטה עצמית. על אף שפוליאקוב עצמה נחשבת אישה וולגרית—מבחינתה זה מותר, כל עוד היא מצייתת לכללי היופי והנראות המקוונת. פוליאקוב מסמנת את גבולות החופש והמרחב לנראותן של נשים; הן יכולות להיות יצירתיות, מצליחות, פרובוקטיביות וקולניות. להציג יחסי משפחה מורכבים, ולהנות מפריבילגיה יחד עם שאפתנות ורדיפת פרסום. אך על כל זאת להיות עטוף בעטיפה נאה ומערסלת למבט הפריארכלי: רזון, איפור, מאבק בפנים המזדקנות ושיער עשוי בקפידה. אישה שמנה שתופסת מקום, פיזית וסימבולית, מערערת כפליים על חוקי הביוש הממוגדרים. לכן הסערה כפולה: גם על עצם היותן של הנשים שמנות, וגם על כך שהן מציגות את גופן ואף חוגגות אותו בפומבי. הזעם מופנה כלפי חוסר המוסריות המיוחס לגוף השמן אך גם כלפי חוסר הנכונות של נשים אלו לשאת את הבושה המצופה מהן. ובעידן שבו השיח הציבורי על תרופות GLP-1 כגון אוזמפיק ודומיו חוצה מעמדות, מקצועות וזירות, מסלבריטאיות ועד ספורטאיות אולימפיות, אולי דווקא צריך לומר תודה שיש עדיין נשים שמציעות לא רק אסתטיקה אחרת, אלא מוסר אחר.

לקריאה נוספת: