מאמרי אורח

על רקע האכזבה והחשש מתמונת העולם הכוזבת שמציגות הפרדיגמות הקיימות, מיכל פרנקל, פרופ׳ לסוציולוגיה באוניבירסיטה העברית, מציעה כינון של פרדיגמה חדשה לחקר ישראל-פלסטין:

"פרדיגמה היא מסגרת חשיבה, ואוסף של הנחות יסוד דרכן אנחנו חושבים על המציאות ומנסים לפענח אותה. הפרדיגמה לא מתמקדת רק בתשובות, אלא מגדירה את השאלות שאנחנו שואלים. אני עדיין לא יודעת איך לקרוא לפרדיגמה החדשה שאני מציעה. הייתי קוראת לה רילשיונל (relational), אבל המושג הזה כבר תפוס ויש לו המון משמעויות שלא בהכרח מתיישבות עם הפרדיגמה שהייתי רוצה לראות מתפתחת. בהשראת העציץ שלמטה, ובהשראת הצמות המאורגנות היטב שאמא שלי הייתה קולעת לי בילדותי, אני אקרא לפרדיגמה בינתיים הפרדיגמה הצמתית (שם זמני). 

הפרדיגמה הזו מבקשת להחליף שתי פרדיגמות רווחות בחקר ישראל-פלסטין: הפרדיגמה הציונית-לאומית, שהציגה את הציונות כתנועת שיבה מוסרית ושוחרת שלום, שנכנסה, בעל כורחה, למאבק עם מדינות ערב שסירבו לקבל את שובם של היהודים לארצם, והפרדיגמה הקולוניאלית (בעיקר, אבל לא רק, של קולוניאליזם התיישבותי) שמהדהדת את הנרטיב הפלסטיני, ורואה בציונות תנועה קולוניאלית זרה ואוריינטליסטית שבאה לטריטוריה המכונה כיום ישראל על מנת להפר את שלוותו של העם הפלסטיני הילידי. 

שתי הפרדיגמות מציעות תובנות חשובות, ושתיהן מציגות עובדות איתנות שתומכות בטיעונים הכמעט הפוכים שלהן. שתיהן מתבצרות בעמדותיהן ויש להן גם השלכות פוליטיות שהן, בעיני, כואבות, לא מוסריות, ומסכנות את עתידם המשותף של העמים שלנו במרחב. 

למרות שהטענות שהפרדיגמה הצמתית נשענת עליהן כלל אינן חדשות, והן בבחינת מובן מאליו לרוב החוקרים במרחב, הן לא אוחדו עד כה, למיטב ידיעתי, לכדי פרדיגמה סדורה. בעידן בו הקשב של כולנו מצומצם כל כך, ושבו, בלי ברנדינג אין שייווק גם לרעיונות אקדמיים מורכבים, אני רוצה לכנס את התובנות המובנות מאליהן האלה תחת כותרת אחת (שכנהוג בפרדיגמות, תניב תיאוריות רבות ומגוונות). 

הנחת היסוד הבסיסית של הפרדיגמה הצמתית היא ששני העמים, הישראלי והפלסטיני, שזורים זה בזה שזירה שאינה ניתנת להתרה. זה לא שהיו כאן שני עמים נפרדים שההיסטוריה הפגישה ביניהם באכזריות, אלא שברוח גישתו של בנדיקט אנדרסון, שרואה בכל הלאומים "קהילות מדומיינות," שתי התנועות הלאומיות, הציונית והפלסטינית, דימיינו את עצמן בראש ובראשונה מתוך הפגישה שלהן זו עם זו. אני לא חושבת שיש היסטוריון או היסטוריונית אחת רצינית שתתווכח עם הטענה הזו. 

הנחת היסוד השנייה, שעשויה להיות מעט יותר שנויה במחלוקת, היא ששתי התנועות הלאומיות, כמו כל התנועות הלאומיות המודרניות, צמחו בעידן ההשפעה של האימפריות המערב אירופאיות, המכונה גם העידן הקולוניאלי. ההתגבשות של לאומיות בכלל ומחוץ לאירופה בפרט, נעשית כולה בעידן הקולוניאלי המערבי, אבל ההתגבשות של שתי התנועות הלאומיות המקומיות מושפעת מאוד גם מהקולוניאליזם העות'מני (ששתי הפרדיגמות הקיימות נוטות להעלים מהסיפור מסיבות שונות). הצמיחה של שתי התנועות הלאומיות מתחוללת סביב השליטה האימפריאלית הבריטית, אבל ממשיכה להתפתח במסגרת מאבקים אימפריאליים מאוחרים יותר, כמו זה של המלחמה הקרה, עידן האימפריה האחת, האמריקאית, והעידן הנוכחי של התעצבותו של סדר אימפריאלי חדש, שהמלחמה הנוכחית היא חלק ממנה (אי שם בתחילת המלחמה הארורה כתבתי על זה מאמר קצר, אם זה מעניין אתכםן Frenkel, M. (2024). The October 2023 War—From a Colonial to an Imperial Analysis. Palestine/Israel Review, 1(1), 249-256.‏)

הדגשת ההקשר האימפריאלי המוקדם, והמשתנה לאורך זמן, מיועדת לשמר את הרכיב של הכרה ביחסי כוח, שחיוני להבנת התהליכים המקומיים, וגם, לדעתי, להנחת בסיס לפתרון הסכסוך. מה שחשוב לי להדגיש כאן הוא את העובדה ששתי התנועות הלאומיות הן גם ילידיות וגם תוצר של אימפריאליזם וקולוניאליזם. המשמעות היא שאין כאן קורבן ומקרבן אלא שני כוחות שנלחמים זה בזה. 

בנקודה ההיסטורית הנוכחית, אחד הכוחות הללו הצליח לצבור כוח רב יותר, והוא בהחלט אחראי יותר להרג ולאסון שאנחנו חיים כרגע. אבל! וזה מאוד חשוב, הצד השני אינו חלש וחסר ישע. יש לו כוח, יש לו סוכנות (agency) ואין לנו שום יסוד לחשוב שאם הוא היה הצד המנצח, הוא לא היה נוקט באותן פרקטיקות אכזריות של דיכוי. 

כשאנחנו תיאורטיקנים של כוח, ואנחנו מניחים שכוח ואינטרסים, ולא אידאולוגיות, מניעים את העולם, אנחנו לא יכולים לעשות פאוז על תובנה כזו ולהניח שאם החלשים היו חזקים, הם היו נוהגים באופן מוסרי יותר. 

תקנו אותי אם אני טועה, אבל אין לנו ולו דוגמה אחת של קבוצה בעלת כוח שנהגה במוסריות וברוחב לב כלפי הקבוצות שהוגדרו על ידה כ"אחרים." 

לתובנה הזו, שכוח הוא תמיד רב ממדי, ולא מצוי רק בצד אחד, ושתמיד יתלוו אליו חוסר צדק ודיכוי, יכולות להיות שתי השלכות חלופיות. האחת, ניהיליזם וכל האלים גבר. אפשר לומר לי שאם אני מאמינה שכוח מניע את העולם, עדיף להיות בצד של בעלי הכוח, ולהפעיל אותו כדי שלא יופעל עלינו. נדמה לי שזו הפילוסופיה שמניעה את שני הצדדים בסכסוך שלנו (ואולי את מלחמת העולמות שאנחנו חיים בה כיום בכלל). 

אבל יש גם דרך אחרת לחשוב על עניין הכוח אם אנחנו מבינים שהוא משחית, יוצר אי צדק ודיכוי. למצוא כלים טובים לניהול הכוח. טריוויאלי, אני יודעת. קוראים לזה איזונים ובלמים, וזה משהו שמנהיגי שני הצדדים כרגע ממש לא מעוניינים בו. ניסינו איזונים ובלמים בינלאומיים, או"ם שמום. זה נכשל. הפרדיגמה הצמתית, שמדגישה את כריכותם של העמים זה בזה, תחייב את שני הצדדים להכיר בכריכות ההדדית הזו ובחיוניות שלה לקיומם, אבל במקום שהכריכה תהיה כזו של נחשי חנק, אולי ניתן לחשוב על הקקטוס שלמטה ועל הצמות שאמא שלי נהגה לקלוע לי, ועל כריכה מצמיחה ותומכת שתאפשר לשני הצדדים ליצר מנגנוני צמצום כוח הדדיים.

ההבנה שכל זה מתרחש בהקשר אימפריאלי וקפיטליסטי, צריכה להציב איזונים ובלמים גם לכוחות האימפריאליים המגוונים, שהפרדיגמה הזו צריכה להשקיע מאמץ בחשיפתם ובדיון קפדני ולא דוגמטי בשינוי שהם עוברים. 

רגשות: פחד, השפלה, בושה, שנאה, הערצה ורגשות רבים אחרים הם חלק בלתי נפרד מהסכסוך שלנו. באופן כללי, פרדיגמות שמציבות במרכזן יחסי כוח, נוטות לראות ברגשות סוג של "תודעה כוזבת". רגשות מניעים תמיד את האחרים (כולל את התיאורטיקנים האחרים). הצד שלנו תמיד מוצג כרציונלי. הפרדיגמה הצמתית חייבת לקחת בחשבון רגשות כחלק ממה שארלי הוכשילד מכנה סיפור העומק. הסיפור שאנשים מספרים לעצמם על המציאות. אנחנו חייבים להתייחס ברצינות ובסובלנות לסיפורי העומק של כל הקבוצות במרחב. זה כולל את סיפור העומק הדתי, על גווניו המאוד שונים מכל הצדדים, זה כולל את סיפור העומק הקולוניאלי של הפלסטינים, וסיפור העומק ההישרדותי של היהודים. וברמה הפוליטית, אנחנו חייבים לעבוד על סיפור עומק חדש, צמתי, שיאפשר לשני הצדדים לדמיין עתיד ביחד. 

לפחות בסוציולוגיה, ישראל נוהגת כפריפריה ותמיד מתאימה את הפרדיגמות שמתפתחות במרכז הגלובלי, לצרכים המקומיים. זה לא עבד טוב עד עכשיו. אולי מהאסון הנורא שלנו, יצמח כאן כוח מקומי שיצמיח פרדיגמה חדשה לשירות העולם כולו.

עד כאן המחשבות הראשוניות שלי בתקופה חשוכה על הפרדיגמה שאנחנו צריכים לפתח כאן.

אשמח לשמוע מה אחרים ואחרות חושבות וחושבים.

לקריאה נוספת: