מאמרי אורח

יעל עשור כותבת לבחברת האדם על החוויה שלה כאמא בצל המלחמה, על האופן בו החוויה הזו שינתה את התפיסות המוסריות שלה, על תפקיד האוטו-אתנוגרפיה בהבנה שלה את ההתרחשות הזו- ועל הפרויקט שנולד מתוך הכתיבה האוטו-ביוגרפית שלה. זהו עיבוד להרצאה שניתנה בכנס: "מעבר לחרבות: חשיבה מחודשת על תפיסת הביטחון בעקבות אירועי שבעה באוקטובר" בתאריך 19 ביוני, 2024.

"השעה שש ומשהו בערב, ואני רוחצת את הבנות שלי, בנות ארבע ושנתיים. מחלון חדר הרחצה אפשר לשמוע את החזן בהר הרצל בפעולה. הקול שלו נהפך לפסקול שלנו בימים האחרונים. בכל שעה יש הלוויה, משמונה בבוקר ועד שתיים לפנות בוקר. אני שומעת את כולן, ואת כל ההספדים. לפס הקול הזה מצטרף גם רעש מטוסי הקרב שנשמעים מרחוק, וצלילי בומים מצטרפים אליהם, מעת לעת. מסמנים שברגע הזה עוד בית מופגז בעזה, עוד אנשים מתו. לפעמים יש גם בומים חזקים יותר, מטילים שנשלחו אלינו מעזה. 

ואני במקלחת עם הבנות. הן מחייכות וצוחקות ומתעקשות שנמשיך לשיר את "עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה," כי בזמן שאנחנו פה נתקענו על שמחת תורה, הן עוד תקועות בשירי ראש השנה. אני מתבוננת בהן, ועולה מולי דמותה של תמר קדם סימן טוב, מקלחת את ילדיה. תמר, שהיא וכל משפחתה נטבחו בשבעה באוקטובר.

הבטן שלי כואבת. איך אוכל להגן על הבנות שלי מפני המציאות המדממת הזו? בתוך הכאב, עולה בתוכי גם הזעם. מי שביצעו את הטבח הזה, כל מי שאפשרו אותו, צריכים לשלם מחיר. אני שומעת שוב את מטוסי הקרב בדרך לעזה. בדרך כלל, כשאני שומעת אותם, יש לי מן רפלקס כזה שבו אני מדמיינת ילדים עזתים מנסים לחפש מחסה, ללא הואיל, כי הפצצות חזקות מדי. אבל הפעם הרפלקס הזה לא שם. אני מאזינה למטוסים ומוצאת את עצמי אדישה כלפיהם, ולפעמים אפילו שמחה למשמע התגובה הישראלית בפעולה. (יומן שדה, 11.10.2023)".

את הטקסט הזה כתבתי באחד עשר באוקטובר, בעודי מנסה להתמודד עם המציאות החדשה בכלים שיש לי כאנתרופולוגית. בימים שלפני השבעה באוקטובר, המחקר שלי התמקד באופן שבו תפיסות מוסריות תלויות תרבות משפיעות על שוק הרפואה הגלובלי, ועבודת השדה נעשתה עם כלכלני בריאות במספר מכוני מחקר בארצות הברית, באנגליה, ובאירופה. אבל לאחר השבעה באוקטובר, הבנתי שמשהו זז אצלי, בתפיסה המוסרית שלי, ושכדאי שאתעד אותו, קודם כל עבור עצמי, ואולי גם עבור תובנות כלליות יותר, וככה התחלתי את הפרויקט הזה, שעוסק במה שאני קוראת לו "דאגה אמהית מיליטריסטית", כלומר בדאגה אמהית כבסיס לתמיכה בפעולה צבאית אלימה. 

זה פרויקט שנולד, אם כך, מאותו מהלך של אוטו אתנוגרפיה שהתחלתי בו בימים הראשונים של המלחמה. אוטו אתנוגרפיה היא מתודולוגיה שמאפשרת להבחין בתהליכי הבנייה ההדדית של העצמי והחברתי, לרבות האופן שבו העצמי מכונן מתוך וביחס למהלכים גלובליים, ובהם השיח הבינלאומי על ביטחון. המתודולוגיה הזו יכולה לאפשר התבוננות בעמדות ותהליכים נפשיים שלעיתים נותרים לא מדוברים בשיחה עם נחקרים, בין אם כי קשה לתת להם מילים או כי מביך או מביש להודות בהם. כך למשל במאמרו המכונן של רנטו רוזלדו על האופן שבו מתוך האבל הכבד על מותה הפתאומי של אשתו למד להבין את רגש הזעם האלים של נחקריו בשבט בפיליפינים שנהגו לקרקף את אויביהם לאחר הריגתם (Rosaldo 1989). להבדיל, כך גם בספרים אוטו אתנוגרפיים כמו אלו של רות בהר (Behar 1997), ולנטיין דניאל (Daniel 1996), עודד לוונהיים (Lowenheim 2024) ומייקל למבק (Lambek 2022), אשר כולם חושפים עיסוק בסוגיות שקשה לגעת בהן ללא ההתבוננות העצמית. באופן דומה גם אני כאן מבקשת לקחת את ההתבוננות העצמית כדרך לפתוח שאלות ולהעלות סוגיות שקשה אולי להבחין בהן ללא הכלי המתודולוגי הזה. אם כי, כמו שאתאר, בהמשך הדרך אני מתכוונת לפתח את הרעיונות שעולים כאן למחקר שכולל גם נחקרות נוספות. 

מה שזז אצלי בשבעה באוקטובר מגולם באותה תגובה אינסטינטיבית למטוסי הקרב שפתאום לא הייתה שם. פגשתי בתוכי אדישות גדולה לאפשרות שברגעים אלו המוני פלסטינים חפים מפשע נהרגים ונפצעים. אדישות שהייתה כל כך עמוקה, ועם זאת כל כך מפתיעה, במיוחד לאור העובדה שמאז ומתמיד הגדרתי את עצמי כהומניסטית. מושג שתפסתי כמבטא תפיסת עולם שעיקרה רגישות לסבלם של אחרים ואחרות באשר הם, ואחריות לעשות ככל שביכולתי כדי לצמצם את הסבל הזה. בשם תפיסת העולם הזו גם ביליתי שנים רבות, ואני עדיין מבלה, כפעילה פוליטית במסגרות שמקדמות הכרה בזכויות הלאומיות של ישראלים ופלסטינים, ובמאבק בצורות של אפליה, דיכוי, ואלימות, שנגזרות מחוסר ההכרה בזכויות הלאומיות האלו. והנה פתאום ההומניזם שלי כמו נעלם. שינוי פנימי, מוסרי, עמוק, שהחלטתי לנסות ולתעד בזמן אמת, ולאט לאט גם לראיין נשים נוספות שהן כמוני, אמהות לילדים קטנים שלא פונו מבתיהן בשבעה באוקטובר. 

ככל שהפרויקט האוטו-אתנוגרפי הזה מתקדם ומסתעף, מסתמנים בו שני כיוונים מרכזיים. האחד מתעסק בנסיונות שלי לסגל לעצמי בחזרה תפיסת עולם הומניסטית. השני, מבקש להבין את את אותה תחושת אדישות שלי. ככל שאני מעמיקה בניסיון להבין את האדישות הזו שלי, שמתי לב שיש לאדישות הזו היבט ממוגדר עמוק, שנוגע לזהותי כאמא, ולדאגה שלי על הביטחון של בנותיי. האסימון הזה נפל בזמן שקראתי מחזה חדש שכתבה מאיה ערד יסעור בעקבות השבעה באוקטובר, ושמו "איך להישאר הומניסטית אחרי טבח בשבעה-עשר צעדים". והנה כמה שורות ממנו:

סעיף 9. את תרגישי לפעמים את הציניות והצינה שבמשפט: גם בצד השני של הגדר יש אמהות. האמהות האלה ילדו את החיות, יגיד לך קול שנשמע בדיוק כמו שלך. אבל את יודעת שזה לא יכול להיות. את יודעת מה זה להיות אמא. את כבר יודעת שזו ביולוגיה טהורה: הגור שלך צריך לשרוד. את יודעת שזה לא נכון שהיא חינכה אותו לשנוא, את יודעת שזה לא נכון שהיא שלחה אותו לאנוס, שזה לא יכול להיות שיש בעולם הזה אמא שרוצה שהבן שלה יהפוך לחיה, וימות. ואת תגידי לעצמך: זה לא יכול להיות, הרי גם בצד השני של הגדר יש אמהות.

(מאיה ערד-יסעור, "איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17 צעדים", 2023)

המחזה של ערד יסעור כל כך נגע בי, כי  הוא מתאר חוויה ממש דומה לשלי. את הדחף הזה להגן על הילדים שלי, את האדישות לסבל שנגרם לאחרים מתוך הדאגה לבטחון של הילדים שלי. את המאמץ הכמעט מלאכותי הזה להילחם באותו יצר של נקמה או של אדישות. המחזה של ערד יסעור, כמו האוטו אתנוגרפיה שלי, כמו תימות שעלו בששת הראיונות שערכתי, מדגישים כולם את החיבור שבין הדאגה האמהית לילדינו לבין אדישות, או אפילו תמיכה אקטיבית, בפעולה צבאית. חיבור שקורה דרך השאיפה לביטחון. 

אבל לפני שאני פונה לסוגיה התיאורטית המרכזית כאן, נדרשת הבהרה חשובה: מי מכן אולי הבחינו שאני מדברת על רצון בנקמה ואדישות לסבל כאילו שניהם היינו הך. כמובן, ישנו פער גדול בין שתי העמדות. ועם זאת, בהקשר של יחסם של יהודים ישראלים לפלסטינים, אני מקבצת את שתי העמדות האלו יחד. הסיבות לכך הן מורכבות והכניסה אליהן דורשת הרצאה בפני עצמה, אבל בקצרה, וכפי שהראו שורה ארוכה של מחקרים מדיסציפלינות שונות, לרבות עבודות של עמרי גרינברג, גיל הוכברג, ויעל ברדה, האדישות הרווחת בציבור היהודי-ישראלי כלפי פלסטינים כסובייקטים בדיוק כמונו, בעלי זכויות אדם בדיוק כמונו, היא גורם מרכזי שמאפשר את המדיניות הישראלית שמנכיחה ומעמיקה את השליטה על חיי פלסטינים, ובתוך כך גם את המגמות הניציות בציבור הישראלי. במילים פשוטות, האדישות של המיינסטרים גם היא פקטור בנרמול של הכהניזם. ובמובן הזה, גם אם יש בין העמדות האלו הבדל משמעותי במישורים אחרים, אדישות לסבלם של פלסטינים משמעה בהקשר הנוכחי תמיכה בתגובה ישראלית צבאית ואלימה. 

הרעיון של דאגה אמהית מיליטריסטית, של אמהות כמוטיבציה להפעלת אלימות, יכולה להשמע מצד אחד כמעט אינסטינקטיבית, כשחושבים על דימוי ה"אמא לביאה", שתגן על גוריה בכל מחיר. ומאידך, הדימוי החברתי הרווח יותר הוא דווקא של אמהות כמוטיבציה לפעילות אנטי מלחמתית כמו זו של האמהות בארגנטינה, ובארצות הברית כנגד המלחמה בווייטנאם, וכמובן בארץ עם דוגמאות כמו ארבע אמהות ונשים עושות שלום. הרעיון שנשים, ובפרט אמהות, יותר נוטות לפעילות אנטי מלחמתית כל כך רווח עד שיש לו שם, the women and peace hypothesis, ואפשר לקרוא עוד על ההיפותזה הזו ואחיזתה, כמו גם עמדות ביקורתיות כלפיה העמדה הזו ומי שאוחזות בה, בעבודות של יפעת מעוז, שרי אהרוני וליב הלפרן. 

בבסיסה, ההיפותזה הזו נשענת על התפיסות של הוגות כמו קרול גיליגן וג'ואן טרונטו, לפיהן נשים נוטות יותר לאחוז באתיקה של CARE כלפי קרוביהן ולהיות מחויבות לטיפוח של חיים, בין אם מתוך איזו נטיה מולדת מהותנית או מתוך הסללה חברתית לאוריינטציות האלו. 

אבל אתיקה של CARE לא בהכרח מחייבת פוזיציה כזו, של דאגה אוניברסלית ומחויבות לשלומם של כולם. כמו שהראו אהרוני, סער ולוין, בקרב תושבות העוטף שהשתתפו בפעילויות של מרכזי החוסן שם הייתה נפוצה תפיסה אחרת של CARE שלה הן קוראות communitarian care. התפיסה הזו התאפיינה בדאגה עמוקה כלפי בנות ובני הקהילה שלהן, בצד אדישות וחוסר עניין בנעשה בעזה, בזמן שהעזתים התדרדרו לתנאי חיים קשים ביותר (Aharoni, Saar, and Lewin, 2022).  זוהי, אם כך, עמדה דומה מאוד לזו שאני חוויתי לאחר השבעה באוקטובר, ולזו שמשתקפת גם בטקסט של ערד יסעור, וגם אצל ארבע משש המרואיינות שלי. ככה, למשל, אמרה לי ליאת, אמא לשני בנים בני עשר וחמש, מנס ציונה:

מבחינתי הזמן קפא בשבעה באוקטובר. קשה לי לזכור את עצמי לפני כן. עכשיו מה שמטריד אותי זה איך להגיע למקלט בזמן ושזו לא תהיה טראומה עבור הילדים שלי. אני צריכה לדאוג להיות שם בשביל הילדים שלי, בשביל המשפחה שלי. מה שאנחנו עושים בעזה פחות מעניין אותי עכשיו כי אני עסוקה בהגנה על הילדים שלי וכי אני עדיין בהלם ממה שהם עשו לנו פה בשבעה באוקטובר. אני עסוקה בכאב שלנו. ויש לנו צורך להגן על עצמנו, על זה שהילדים שלי לא יפחדו ממחבלים וילכו למקלטים כל לילה. (ליאת, דצמבר 2023)

האמירה הזו של ליאת מתחדדת על רקע ההיסטוריה האישית שלה, כאישה שמאז ומתמיד ראתה את עצמה כפעילה פוליטית שמאלנית, כזו שהתקשתה להצביע למרצ בגלל האג'נדה הציונית של חלק מחבריה. אבל גם אצל ליאת, כמוני, מה שקרה בשבעה באוקטובר הביא אותה להתייחסות אחרת למתקפה הישראלית. הפעם, בניגוד לעבר, היא לא התנגדה לפעולה צבאית ישראלית. ליאת מדגישה בדבריה את הצורך להגן על הילדים שלה כגורם מרכזי באדישות הנוכחית שלה לגבי התגובה הישראלית בעזה. 

היא מדברת על השבעה באוקטובר כמצב של הלם, שבו הזמן קפא ובתוך כך היא "לא זוכרת את עצמה" של לפני כן, כלומר היא לא מצאה בתוך עצמה את אותה אוריינטציה של התנגדות לפעולה צבאית שנהגה לאחוז בה. העוצמה והזעזוע של מה שקרה כאן גרמו לה מעין נתק מהעמדות הפוליטיות שלה, לרבות ההכרה בסבל הפלסטיני והמאבק נגד הכיבוש. דרך אחת להבין רגעים כאלו הוא הרעיון ההיידגריאני של breakdown, שבו האישה מתבוננת באופן רפלקטיבי על יחסיה אל דברים בעולם. הדוגמא הידועה של היידגר היא על האופן שבו אדם רגיל לראות פטיש, על פי השימוש הרווח שלו, כמה שמאפשר לדפוק פנימה מסמר. אבל ברגע של ברייקדאון, האדם רואה את הפטיש שלא על פי השימוש הרווח שלו, אלא מתבונן בו באופן אחר, כחפץ מוזר ושונה שאין לו ייעוד מוגדר. בהתבסס על הרעיון הזה, הציע האנתרופולוג ג'ארט זיגון את ההמשגה של MORAL BREAKDOWN, שהוא רגע כזה של התבוננות מודעת בנטיות המוסריות שלנו, שלקחנו כמובנות מאליהן. זיגון טוען שיש דחיפות וחשיבות מיוחדת בהבנת עולמם המוסרי בעת שהם נמצאים ברגעים כאלו, שבהם עמדות מוסריות נפתחות מחדש לדיון ולחשיבה. לפיו, ובהשראת רעיונות נוספים של היידגר, ההתבוננות במצב הזה מאפשרת להבחין באופן שבו אוריינטציות אתיות כאלו נטוות בתוך בהקשר תרבותי, פוליטי והיסטורי מסוים (Zigon 2008). 

אפשר להבין את מה שקרה לי, לליאת, לערד-יסעור ואחרות כמצב כזה של מורל ברייקדאון. ביומן השדה שלי מהימים שאחרי השבעה באוקטובר, אני כותבת רבות על התחושה הזו של דיסאוריינטציה מוסרית. הנה למשל:

בימים האלו, אני מוצאת שהרבה דברים מאבדים את משמעותם המוסרית מבחינתי. האם לעבוד או לא, האם לתת לבנות אוכל בריא, האם להשתמש בשקיות פלסטיק או כוסות חד פעמיות. כל הבחירות היומיומיות האלו הן לרוב עמוסות משמעויות מוסריות עבורי. אבל עכשיו, כשאני עומדת משותקת אל מול תחושת האימה שמציפה אותי, בזמן שאני עדה לתגובה הישראלית הקטלנית, אני מוצאת את עצמי באיזו קהות חושים מוסרית. דברים הם לא טובים או רעים. הם פשוט דברים. הדבר היחיד שאכפת לי ממנו הוא להבטיח יומיום רגיל ושמח ובטוח ככל האפשר עבור הבנות שלי. (יומן שדה, 18 באוקטובר 2023)

נקודת השבר הגדולה הזו הייתה עבורי נרחבת ועמוקה. ובתוך כך האמהות היוותה מעין עוגן חד משמעי, המקום היחיד שבו היה ציווי אתי ברור של דאגה כלפי הילדות שלי. כך גם במחזה של ערד יסעור ואצל מרבית המרואיינות שלי במיני מחקרון שעשיתי. בתוך השבר העמוק והשבירה של אוריינטציות קיימות, הדאגה האמהית שהייתה הוודאות היחידה, השפיעה, או הביאה, לאדישות כלפי פעולה צבאית שתהרוג ילדים של אחרים. החיבור בין הדאגה האמהית והאדישות לפעולה צבאית הוא כאן סביב הרעיון של ביטחון. וספציפית, סביב שיח של ביטחון שבו הבטחת שלומם של קרוביי אפשרית רק על ידי הכפפה והכנעה של מי שמאיים עליהם.

אמהות ומיליטריזם מצטלבים, אם כך, בשיח הביטחון הזה. אבל לרוב, אמהות ומיליטריזם לא מתערבבים, אלא נמצאים כשני היבטים דיכוטומיים של שיח הביטחון, כפי שתואר ודובר רבות במחקר האקדמי ובשיח הציבורי. היבט אחד, שבו נמצאת האמהות, הוא ההיבט של ביטחון ודאגה, או CARE, ליתר דיוק. זה ההיבט שמזוהה עם נשיות, עם המרחב הביתי והמשפחתי, שמדגיש את הפעולות של טיפול וטיפוח הסביב הקרובה. ההיבט השני, שבו נמצא המיליטיריזם, הוא ההיבט של פעולה אלימה שתכליתה להכריע את מי שנתפס כאיום. זה ההיבט שמזוהה עם גבריות, עם המרחב שמעבר לגבולות הבית, שמדגיש פעולה אגרסיבית של הרס והכנעה. 

למרות שהדיכוטומיה הזו עורערה והופרכה במגוון אופנים לאורך העשורים האחרונים, דווקא המיקום הייחודי של אמהות בתוך שיח הביטחון לא דובר רבות, עד לאחרונה. בספרה של לינדה אהל מ2016, "SEXING WAR/POLICING GENDER", שעוסק בחוסר ההתייחסות לחלקן של נשים, ובפרט אמהות, במעשי אלימות, היא מתייחסת לאמהות כ"סוכן הגבול" של הדיכוטומיה המוגדרת של שיח הביטחון. לתפיסתה, בהיותה הגילום המובחן ביותר של רעיון הדאגה והבייתיות, אמהות נהפכה להיות מעין קו גבול מובחן בין CARE WORK לבין מיליטריזם (Ahall 2016). 

לפי אהל, גם במקרים המסוימים שקרו בעבר של מעשי אלימות שנעשו בידי נשים או אמהות ועלו לתודעה, הם סומנו כחריגים ויוצאי דופן. כך למשל לגבי אחת מהסוהרות שהתעללו באסירים העיראקים בכלא אבו גרייב, שהייתה בהריון באותה העת. כך גם לגבי אמהות פלסטיניות שביצעו פיגועי התאבדות וזכו להתייחסות במערב כ"אמהות מעוותת", כפי שטען גנטרי (Gentry 2009).

כל המקרים האלו מצביעים על הצורך לדחוק את האמהות לצד ברור של דיכוטומיה, אבל גם במקרים אלו, לפחות למיטב ידיעתי, האמהות לא הייתה הסיבה המפורשת לביצוע הפעולות האלימות. האלימות לא נעשתה בשם היותן אמהות שמבקשות להגן על ילדיהן. יותר מכך, האלימות נעשתה בעיקר מתוך הזדהותן עם קבוצת לאום מסוימת. להבדיל מכך, מה שאני מתייחסת אליו כאן הם מצבים שהזהות האמהית, ולא ההזדהות עם קבוצת הלאום, היא זו שמהווה את המוטיבציה המרכזית לתמיכה בפעולות אלימות, בין אם תמיכה אקטיבית ובין אם תמיכה שבשתיקה, דרך הפגנת אדישות לסוגיה, כפי שקרה אצלי.

בתוך השבר המוסרי שאני ואחרות חווינו בשבעה באוקטובר, התהוותה לה דאגה אמהית מיליטריסטית שזולגת בין קטגוריות ממוגדרות ודיכוטומיות לכאורה. באופן כנראה לא מקרי, אותה זליגה בין קטגוריות של שיח הביטחון קרתה מתוך שבר שקרה כאשר גבולות פיזיים נפרצו והחלוקה בין חזית המלחמה והעורף הביתי קרסה. בהקשר הזה חשוב לציין שגם אצל אהרוני, סער ולוין, אותה עמדה של COMUNITARIAN CARE קרתה ביישובי העוטף, שבהם החלוקה שבין חזית ועורף מראש הייתה רעועה. כשאני מתבוננת שוב ביומן השדה שלי ובביטויי האדישות להרג של פלסטינים ששזורים בו, אני מבחינה בקלות בזליגה הזו של חזית המלחמה והעורף. רעש מטוסי הקרב ורעש הלוויות שמתערבבים, ואיתם מתערבבות הדיכוטומיות שמעצבות את שיח הביטחון הזה.

אני אומרת כאן "שיח הביטחון הזה", כי יש כמובן גם אפשרות לשיחי ביטחון אחרים. למשל שיח ביטחון שתופס ביטחון כשגשוג הדדי. אבל זה לא שיח הביטחון שדומיננטי בציבוריות הישראלית. שיח הביטחון כאן הוא ביטחון שמבוסס על הכנעה של האויב. אחת הנקודות המרכזיות בעיניי שהאתנוגרפיה שהצגתי בפניכם מראה, היא עד כמה שיח הביטחון הזה מושתת על לוגיקה פנימית של גבולות ופיצולים. זה שיח ביטחון שמבוסס בעומקו על ההבחנה בין חזית לעורף, בין אנחנו והם, בין גברים לנשים.  

בתוך השיח הזה, לאמהות יש כאמור תפקיד מוגדר כשומרת סף של הגבולות. אבל מה קורה כשהגבולות המגדריים קורסים? עד כה מה שראינו הוא הגרירה של כל השיח אל הצד המיליטריסטי יותר, דרך התהוותה של הדאגה האמהית המיליטריסטית. במידה מסוימת,ייתכן וזה יישאר המצב ככל שהגבול בין אנחנו והם ימשיך להיות דיכוטומי וחד, עד כדי כך שבישראל לא נשמע כמעט על מה שקורה בצד השני. כלומר, ככל שטשטוש הגבולות ישאר רק בהיבט המגדרי ולא בהיבט האתני. במובן הזה, באופן פרדוקסלי, גם אם הדאגה האמהית המיליטריסטית שוברת דיכוטומיות ממוגדרות שקיימות בשיח הביטחון הזה, היא לא פורצת את גבולותיו של השיח. 

במילים אחרות, גם אם מפתה להבין את הדאגה האמהית המיליטריסטית בתור סוג של קווירינג של שיח הביטחון, כלומר הפיכה שלו לשיח שבו גבולות ממוגדרים הופכים לנזילים ומטושטשים, אני לא בטוחה שזה המצב כאן. לפחות לא כל עוד גבולות נוספים של השיח הזה לא נפרצים. 

מצד שני, לתפיסתי, כדאי לתת תשומת לב לתופעה הזו, שאמנם היא לא חדשה אבל המימדים שלה והכיוונים שלה, בעת הזו בוודאי, לא מספיק ידועים. המצב הזה בולט במיוחד כאשר ייתכן מאוד שעבור לא מעט נשים, כמוני, דווקא זהותן כאמהות היא המוטיבציה המובילה לתמיכה בפעולה אלימה. התייחסות לסוגיה הזו יכולה ללמד אותנו גם על המשמעויות של אמהות בעידן הנוכחי וגם על סוגיות העומק שמאפשרות את המשך התבססותו של שיח הביטחון הדומיננטי הזה. אולי אם נשכיל להבין אותן יותר טוב, נוכל גם ביחד לייצר דרכים אחרות, הרסניות פחות, לענות על הצרכים האמהיים של הגנה על ילדינו.  

לקריאה נוספת: