ברכות

ברכות חמות לאלירן ארזי על קבלת תואר הדוקטור על מחקרו ״מהעיט הקניבלי לאנפה הסוחרת (ובחזרה): דינמיקות כוח בין יער ושוק באמזונס״. העבודה נכתבה במסגרת דוקטורט משותף בין האוניברסיטה העברית בירושלים ובית הספר ללימודים מתקדמים במדעי החברה בפריז, תחת הנחייתם של פרופ׳ נורית שטדלר ופרופ׳ פיליפ דסקולה. אף שהדוקטורט נמצא עדיין בשיפוט באוניברסיטה העברית, ארזי קיבל לפני שבועיים את תואר הדוקטור מהמוסד הצרפתי בתום הגנה פומבית וחגיגית שנערכה בפריז.

הדוקטורט שלי,  (From the Cannibal Eagle to the Trading Egret [and Back Again]: Amazonian Dynamics of Power between Power and Market), עוסק במושגי הכוח של האנדוקה, בני עם באמזונס הקולומביאני, ובחן את דינמיקות הכוח בקרב האנדוקה. דינמיקות אלה מתקיימות בין השאר בינם לבין ישויות לא אנושיות (חיות, צמחים, רוחות ואלים) ובינם לבין האדם הלבן, והן באות לידי ביטוי בהווה ובזיכרון ההיסטורי של האנדוקה במגוון הקשרים: ביחסים בתוך המשפחה ובין משפחות, בפעילויות הכלכליות (חקלאות, דיג, ציד, ומסחר), במאגיה ובחגיגות טקסיות, בתפיסת הידע והתחרות עליו, וכמובן גם בזירה הפוליטית, כולל אידיאל המנהיגות, משברי ההנהגה הנוכחיים והמבנים הפוליטיים המודרניים דוגמת שמורה ילידית וארגונים מייצגים.  

למרות שמושג הכוח עניין אותי מאז לימודי התואר הראשון, הגעתי למחקר הזה דווקא מתוך עבודת מ״א בהיסטוריה, שבה חקרתי את הקשר בין קטגוריות הכבוד והבושה ואלו של הטהרה והטומאה ביהודה של תקופת הבית השני. 

לקראת סוף המ״א נתקלתי בפרדיגמה האונטולוגית של פיליפ דסקולה שמסווג חברות שונות לפי האונטולוגיות שלהם, קרי האופנים שבהם בני חברות אלה מבינים מהן תכונותיהן של הישויות במציאות, אילו ישויות מסוגלות לפעולה חברתית מונחית כוונה וכיצד תחומי הטבע והתרבות, הנתון והמובנה, משתלבים או מופרדים זה מזה. במסגרת זו, פירשתי את מושגי הכבוד והבושה בתור התצורה שהקשר בין כוח לבין הערכה חברתית יקבל, בחברה שמתמיינת לטיפוס אידיאלי מסוים בסכמה של דסקולה. 

מה שהוציא אותי מספריות העולם העתיק אל יערות האמזונס הוא עניין השוואתי בתצורה שהקשר בין כוח והערכה חברתית יקבל בחברה שמתייחסת אל טיפוס אחר. הטיפוס בו מחקרי מתמקד הוא הטיפוס האנימיסטי, שניתן להבינו על דרך ההנגדה עם הנטורליזם, הגישה האונטולוגית של המערב המודרני. בעוד גישת הנטורליזם מזהה שוני בין האדם לבין יתר הישויות בטבע במישור התרבות, הסובייקטיביות והסוכנות שכן רק לבני האדם ישנן יכולות פנימיות אלה, וחברות אנושיות נבדלות זו מזו בתרבויותיהן, הרי במישור הגופני הנטורליזם מזהה דמיון והמשכיות, שכן לאדם ולזבוב יש מרכיבים ביולוגים דומים, ושניהם, כמו גם חפצים דוממים, נענים לאותם החוקים הפיזיקליים. אנימיסטים נוטים לראות את הדברים באופן הפוך: הם מזהים דמיון והמשכיות בינם לבין ישויות אנושיות ולא-אנושיות רבות בעולם במישור התרבות, הסובייקטיביות והסוכנות, ומניחים שוני ונתק עמם במישור הגוף ואופני ההבעה שלו.

מוקד העניין הראשוני שלי היה התצורה שהקשר בין הערכה חברתית וכוח בין בני אדם ייקח במציאות אנימיסטית, שבה גם ישויות לא-אנושיות, דוגמת חיות, צמחים, ורוחות נתפסות כיצורים חברתיים.

עבודת השדה שלי עם האנדוקה נערכה מאפריל 2018 עד יולי 2019, וכללה תצפית משתתפת בפעילויות יום-יומיות, טקסים, אסיפות פוליטיות ופגישות בין האנדוקה לבין נציגי ארגונים סביבתיים, כמו גם תיעוד פעילויותיהם הכלכליות של האנדוקה, המיתוסים שלהם וההיסטוריה בעל-פה.

מטבע הדברים, עבודת השדה שינתה באופן מהותי את נקודות המיקוד שלי. כשנסעתי לאמזונס לראשונה עדיין הושפעתי מהדימוי הרווח בתרבות של היליד בתור ״פרא אציל אקולוגי״ שמתקיים בהרמוניה עם הטבע. לא היה נחוץ זמן רב בשדה כדי לקלוט את הפחד, האיבה, ולעתים אף שאט הנפש שהאנדוקה הביעו כלפי ישויות לא-אנושיות, מה שהוביל אותי להתעמק יותר ביחסים בינם לבין הישויות לא-אנושיות בסביבתם, על חשבון נושא ההערכה החברתית. שנית, הקשרים הענפים בין האנדוקה לבין גורמים לא-ילידיים החל מהמאה ה-18 – סוחרי עבדים וגומי, סוהרים ואסירים במושבת העונשין שהתקיימה באיזורם בעבר, כורים, יזמים שונים ופעילים סביבתיים כיום – הביאו אל קדמת הבמה את היחסים בינם לבין האדם הלבן, שלא התעניינתי בהם בתחילה. מארחיי נהגו לתאר מצב שבו חליפין לא שוויוניים בינם לבין לבנים גורמים להם לנצל בצורה מוגזמת את החי, הצומח, והמחצבים בטריטוריה – מה שגורם לרוחות ששומרות על המשאבים הללו לנקום באנדוקה במחלות, תאונות, וקונפליקטים. כך התגלה משולש היחסים שבתוכו חקרתי את דינמיקות הכוח: בתוככי החברה האנדוקה, בינם לבין ישויות לא-אנושיות, ובינם לבין אנשים לא-ילידיים.

החל מהרגעים הראשונים שלי בשדה האינטראקציות עם ארגונים סביבתיים התבררו בתור מקרה מבחן חשוב לחקר משולש הכוחות הזה, והגישה התיאורטית והמושגית שלי בדיסרטציה בכללותה השתנתה והשתכללה ככל שחזרתי למקרה המבחן הסביבתי. בתחילה, היה לי נוח להניח פער אונטולוגי עמוק בין האנדוקה לבין הפעילים הסביבתיים, בדומה לגישה רווחת בספרות ״המפנה האונטולוגי״. עם הזמן, למדתי להכיר במורכבות של העמדות של האנדוקה, שלעתים מתייחסים לחיות וצמחים כסוכנים פוליטיים שנשלטים בידי רוחות בעלות עוצמה, ולעתים מתייחסים אליהם כמשאבים זמינים לניצול ותו לא. 

גיליתי שהאנדוקה מנסים להפעיל מניפולציות דרך מיתוסים וטקסים על היצורים הלא-אנושיים ואף האנושיים בסביבתם על מנת להפחית את הסוכנות שלהם, ולהפכם מחיות טרף או פרסונות בעלות עוצמה לישויות חסרי אונים, כמו חיות לא-טורפות ופירות, שהרוחות השומרות עליהם לא ינקמו את ניצולם. בהקשר הסביבתני, האנדוקה מציגים את הישויות הלא-אנושיות בסביבתם כמשאבי טבע חסרי סוכנות כדי לזכות במשאבים חיצוניים (כמו כסף, דלק, וכלי עבודה), שבאמצעותם הם מקווים לחזק את תרבותם באמצעות מימון טקסים, הוראת השפה הילידי הנעלמת, וחיזוק פרקטיקות לייצור חומרים כמו טבק וקוקה לדיאלוג עם הרוחות, על מנת לשפר את עמדת הכוח שלהם מול הישויות הללו במופעיהן האנושיים, כשאלו יפעילו את סוכנותן הטורפנית.

המניפולציות האונטולוגיות הללו, כמו גם יחסי הכוח בכללותם, מתבססות על תפיסות שארות ומרחב. מבחינת השארות, האנדוקה מנסים להמיר יחסים אופקיים ושוויוניים עם ישויות אנושיות שנתפסות כקרובי חיתון (affines) ביחסים אנכיים שבנויים על הדגם של קרבת דם (consanguinity), יחסים שבעלות ושליטה הם היבטים קריטיים בהם. 

כדי להבין את ההמרה הזו, אני נעזר במודל התיאורטי של ״ביות הטרף״ (familiarizing predation) כפי שפיתחוהו האנתרופולוגים הברזילאיים קרלוס פאוסטו ולואיס קוסטה להסביר יחסי אדנות הפיכים בין סובייקטים שלא מתייצבים כשליטה או החפצה בין סובייקט ואובייקט. בעוד המודל הזה גובש ביחס למבני השארות הדו-צדדיים (bilateral) שרווחים באמזונס, האנדוקה הם חברה פטרילינאלית – כזו שבה הזהות עוברת דרך האב. לכן, מקרה המבחן האנדוקה מסייע לי לשכלל את המודל של פאוסטו וקוסטה ולהבהיר כיצד מימדי השליטה וההחפצה מתגברים כשאידיאולוגיית טרף אמזונית מתלכדת עם עקרון שארות שכזה.

מבחינה מרחבית, האנדוקה תופסים את עצמם כחיים במרכזו של עולם שבנוי על ציר הנהר, כך שסביבתם מתחלקת ל״מעלה הנהר״ – הכיוון שמזוהה עם שושלת האבות, עם המסורת והחקלאות – ו״מורד הנהר״, שמזוהה עם האדם הלבן ותוצריו. אולם, כל קבוצה אנושית ילידית וכל מין צמחים וחיות תופס עצמו כמי שחי במרכז גם כן, ומרכזים אלו מחליפים ביניהם טובין, שיתופי פעולה, וכן את גופיהם במקרי טרף ומחלות, שנתפסות כטרף נגדי מצד עולם היער והנהר. 

האנדוקה נסמכים על הכוחות של מעלה הנהר על מנת לשפר את עמדתם בחליפין שהם עורכים מול מרכזים אנושיים ולא-אנושיים מתחרים ומול גורמים לא-אנושיים מ״מורד הנהר״, תוך שהם מטפללים (manipulate) את סוכנותם של הגורמים שבהם כרוכים החליפין. כך, הם נוקטים אמצעים מאגיים כדי להפוך חיות ניצודות ל״פירות״ שאותם יוכלו לקחת מהרוחות השומרות עליהן מבלי להסתכן בנקמה. למשל, ארמדיל יוגדר כאננס וחזיר הבר (Collared peccary) יוגדר כבננת פלאטאנו. אסטרטגיה זו חשובה עשרות מונים כשמנצלים את החי והצומח בהיקף נרחב במסגרת כלכלת השוק המקומית. למשל, בהקשר של כלכלת הגומי הצמחי בעבר, עצי גומי פראיים שנשמרו בידי רוחות חזקות הוגדרו כצמחי יוקה שהאדם שתל ולכן יכול לעקור כרצונו באמצעות פרוצדורות טקסיות מיוחדות.

יכולתם של אנשים לצאת מחליפין שכאלה מול חברי קהילתם כמו גם מול האדם הלבן והישויות הלא-אנושיות בסביבתם כשידם על העליונה תלויה בידע יקר המצוי בידם של מעטים, נתון לתחרויות מרות על תוקפו, ועומד במרכזם של משחקים מורכבים של גילוי והסתרה. יתר על כן, גם הידע הזה בנוי על שרשרות חליפין אסימטריים עם הישויות הלא-אנושיות שנחשבות לבעלותיו, אולם הקשרים המסתעפים והולכים עם ״מורד הנהר,״ או האדם הלבן, מערערים את החליפין החיוניים הללו.

זהו, בקצרה, מצב הדברים שהדיסרטציה שלי מתארת – מצב דברים שהאנדוקה מוטרדים ממנו עמוקות כיום, היות שאינם סבורים שהם מנהלים אותו כראוי. 

מעבר לתרומה האתנוגרפית בתיעוד מורכב ומרובד של יחסי הכוח שבתוכם ובאמצעותם חיים (ומתים) האנדוקה, המחקר שלי תורם לדיון הכללי על מושג הכוח במדעי החברה ובמחשבה הפוליטית באמצעות הדגשת הרצף שבין אינטראקציות חברתיות בין בני אדם לבין ישויות לא-אנושיות בקרב חברות שמייחסות לאחרונות סוכנות חברתית. 

כמו כן, הדיסרטציה שלי תורמת לספרות האנתרופולוגית בדבר הרצף בין האנושי ללא-אנושי באנימיזם הרווח באמזונס הילידי, שכן הוא ממחיש את מעמדו של הכוח הן כתוצר של שרשראות יחסים סימטריים ובעיקר אסימטריים בין מגוון שחקנים. בספרות המחקר ניכר הפער בין הגישה האונטולוגית, שמעניקה קרדיט רב יותר לדיווחי נחקרים על סוכנות לא-אנושית, לבין גישות ביקורתיות של כלכלה פוליטית שפוטרות דיווחים אונטולוגיים שכאלה כמבטאים היקסמות מ״אחרותו״ של היליד, אשר מסייעת להותיר על כנם מבני כוח וניצול שבנויים על הנחת אחרות שכזו. לעומת זאת, הגישה המחקרית שלי מסייעת להתגבר על הפער הזה באמצעות הנכחת הרצף בין יחסי הכוח בין ילידים לישויות לא-אנושיות ובינם לבין לא-ילידים באזור זה.  לבסוף, המחקר שלי מאתגר את ההנחה הרווחת בדבר שוויוניות (egalitarianism) באמזונס הילידי ותורם להבנת הפוטנציאל ההיררכי הטמון באנימיזם שבאיזור זה ובאיזורים אחרים בעולם ביחס לדרגות הסוכנות השונות של בני אדם ושל ישויות לא אנושיות, כפי שזה הוכח בחברות דרום-מזרח אסיה.  

לקריאה נוספת: