אלירן ארזי על חלומות, טקסים והמעבר לעולם הבא בקרב אנשי הוואג'ו שקולומביה
אלירן ארזי, דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית אשר חוקר את תפיסות הכוח והמקום בקרב קבוצה ילידית באמזונס הקולומביאני, נשא הרצאה לפני הקרנת הסרט לאפו (Lapü) בפסטיבל הסרטים האנתרופולוגי השמיני שהתקיים בנובמבר 2019 בירושלים. בהרצאתו מתאר ארזי את הקוסמולוגיה של אנשי הוואג'ו המופיעים בסרט ובעיקר את טקסי הקבורה וההכנה למוות. אומנם ארזי מדבר על הסרט ועל התרבות המכבת בו, אבל הוא גם מראה את השוני ביחס למוות והדיבור עליו בתרבות שלנו ומציע תפיסה אחרת במקצת.
הסרט Lapü, שהיה אחד הזוכים בקטגוריית הסרטים הדוקומנטריים השנה בפסטיבל סאנדנס, מתמקד בחלום שחלמה דוריס, בת לקבוצה ילידית במדבר גוואחירה שבקולומביה ולמסע שהיא יוצאת בעקבותיו לערוך קבורה שנייה לבת דודתה בתוך מערכת שמשלבת טקסים ישנים ונורמות חדשות. ארזי מספק את ההקשר ואת הניתוח האנתרופולוגי למתרחש בסרט, אך הטקסט שלו עומד גם בנפרד לסרט, ופותח לנו צוהר אל עולם המעבר להחיים למוות באופן שרחוק מהתרבות המערבית, ובו בזמן מתכתב איתו.
לא צריך לראות את הסרט, כדי ליהנות מהטקסט. קצת ארוך, אבל מעניין:
שם הסרט, Lapü, מציין הן חלום והן את הרוח שגורמת לאדם לחלום בשפת הקבוצה הילידית וואג'ו (Wayuu) שבקרבה צולם הסרט. זו קבוצה ילידית גדולה יחסית שמונה כ-750,000 איש שחיים באזור המדברי לה גוואחירה שגובל מצפון בים הקריבי ומחולק בין קולומביה וונצואלה – כ-450,000 איש מהם חיים בוונצואלה, ו-300,00 איש – בקולומביה. לפני הגעת הספרדים, הוואג'ו התקיימו מחקלאות, ציד ודיג, ולאחר הכיבוש הספרדי הם החלו לגדל פרות ובעיקר עיזים וכבשים. כיום רבים מבני הקבוצה עובדים בכריית נפט ומחצבים נוספים באזור, אם כי מקורות הפרנסה המסורתיים לא ננטשו. הסרט שעוסק בטקס הקבורה השנייה בקרב הוואג'ו, נותן בעת ובעונה אחת מבט פנורמי ורגיש לפרטים על הטקס הזה, אבל לא מספק הקשר רב על הוואג'ו ולא מציע פרשנויות לטקס או סיבות אפשריות שבגללן הם מבצעים אותו, והדברים הבאים נועדו לספק חלק מההקשר הזה ולהציע אופן פרשנות אחד להבנת קיומו של המנהג הזה.
נקודה בולטת בסרט היא השתתפותן של נשים בלבד בתור דמויות עיקריות, דבר שמשקף תו היכר מרכזי של החברה הוואג'ו: היותה חברה מטריליניאלית, כלומר חברה שבה הזהות עוברת דרך האם, כמו ביהדות. בקבוצה יש 30 תת-קבוצות, שנקראות קלאנים, ולכל קלאן שכזה יש חיה, צמח או אלמנט טבע כלשהו, כמו שועל, צרעה, דוב נמלים, שמש וכו', שמשמשים בתור טוטם: הם מגינים על החברים בקלאן, סביבם בנויות התרופות של חברי הקלאן והתפילות שלהם לעזרה, וסיפור חייה ולידתה של הישות הטוטמית משמש כסיפור המוצא שלהם שסביבו מתארגנים החיים הטקסיים. כראוי לחברה מטריליניאלית, אדם שייך לקלאן שאליו שייכת אימו, ולא לקלאן שאליו שייך אביו. בעבר – דבר שכבר נעשה פחות ופחות בגלל השפעת הכנסייה והמעבר לערים – הייתה נהוגה פוליגמיה, כשכל אחת מנשותיו של הגבר (לעיתים, עד חמש או שש), הייתה מתגוררת יחד עם ילדיה בנקודת המושב של אימה, והבעל היה נודד בין נקודות המושב של נשותיו השונות. בשל המגורים אצל אימה של האישה, הוואג'ו נחשבים לחברה מטרילוקלית. המטרילוקליות הושלמה באמצעות הוונקולריות, כלומר, היותה של הדמות הגברית החשובה בחייו של אדם דודו מצד האם (באופן אידיאלי, אחיה הבכור), ולא אביו: הדוד המטריניאלי הוא שהיה דואג לילדים, מחנך אותם ומייעץ להם. נערה שמקבלת את הווסת הראשונה שלה מוכנסת לבידוד של כמה חודשים עד שנה ואפילו יותר – משך הבידוד עומד ביחס ישיר לגובה מעמדה החברתי – ובזמן הזה מלמדים אותה את המסורות של הקבוצה, את כללי ההתנהגות, כללי המוסר ועוד. לנערים מתבגרים אין מקבילה למנהג הזה, שאפשר לראות אותו בעת ובעונה אחת כמו דרך להגביר את הפיקוח על הנשים, אבל גם לתת להן כוח מסוים שאין לגברים. כך או כך, ובדומה לחברות מטריליניאליות אחרות ברחבי העולם, חשוב שלא לבלבל העברת זהות דרך האם עם פמיניזם או שוויון מגדרי.
כפי שמראה הסרט, גם את טקס הקבורה השנייה מבצעות הנשים. הקבורה השנייה, שנקראת גם קבורה משנית, היא לא דבר שזר ליהדות, אנו רואים אותה בתנ"ך בפסוקים שבהם נאמר לנו על מישהו שהוא "נאסף אל אבותיו". המנהג ביהדות הקדומה היה לפתוח את הקבר כשנה לאחר הקבורה הראשונית, הרגילה של האדם, לאחר שכבר אוכל הבשר של הגופה, וללקט את עצמות המת אל כלי כלשהו – בתקופת בית שני לתוך גלוסקמאות – שם היו עצמות אבותיו של המת. כך, בני המשפחה הוסיפו את עצמות המת החדש לעצמות בני המשפחה המתים, מצד האב, והדבר סימן, או יצר, את הרצף בין האדם ואבותיו. הוואג'ו מקיימים את הקבורה השנייה בתום שלוש עד עשר שנים מהקבורה הראשונה (יש לגבי זה נתונים שונים שבוודאי נובעים ממסורות שונות בקרב הוואג'ו), ובמהלך הטקס הזה הם אוספים את עצמות המת לכלי שמכיל את עצמות הקלאן של אימו.
הבחירה בשם "חלום" לסרט משקפת את הקשר ההדוק שישנו בקרב הוואג'ו בין המוות לבין החלומות. הבמאים, חואן פבלו פולנקו וסזאר אלחנדרו חאימס, מספרים שכוונתם המקורית הייתה לצלם סרט על מנהגי קבורה בקרב קהילות שונות בקולומביה, מדינה עם מגוון תרבותי עצום, אבל הם נשארו עם הקבוצה הראשונה שבה החלו לצלם בגלל העניין הרב שהם מצאו בקרב חבריה בקשר בין החלומות לבין המוות, באופן כללי, והטקס הזה, באופן ספציפי. הקשר בין המוות לבין החלום הוא דבר נפוץ בתרבויות ילידיות באמריקה ובכלל בעולם. שלא כמו טקסים, שהם אירועים מורכבים מבחינת ארגון כוח העבודה, יקרים מבחינת משאבים ותובעניים מבחינת כללי ההתנהגות והדיאטה שהם דורשים, ולכן אינם דבר שמבצעים מדי יום, החלום הוא מדיום יום-יומי של האדם שבאמצעותו הוא יכול לנהל קשר עם הכוחות השונים בעולם – ובהם גם המתים – ולקבל אזהרות לגבי מה שצפוי בעתיד לו ולמשפחתו. כאן חשוב להבהיר שבניגוד לחברה שלנו, שבה השתרשה הפרשנות הפרוידיאנית והפסיכולוגיסטית של החלומות, כמו גם התפיסה שהחלום מהווה עיבוד דחוס של רשמים מהעבר המיידי וזיכרונות אסוציאטיביים מהעבר הרחוק יותר, עם מפתח אישי לסמלים שמופיעים בחלום ומשמעות שנטועה בביוגרפיה של החולם, בתרבויות רבות בעולם, החלומות נתפסים כמצביעים על העתיד, והמפתח להבנת הסמלים שמופיעים בהם הוא דווקא קולקטיבי ולקוח מהמיתולוגיה של אותה התרבות. כמו כן – כמו שרואים בסרט – אלו תרבויות שבהן חשוב לספר בבוקר את החלומות בפורום של בני המשפחה כי האדם חולם לא רק עבור עבור עצמו, אלא גם עבור קרוביו.
בסרט זהו חלומה של דוריס, הדמות הראשית, שמביא אותה לקבל את ההחלטה לערוך לבת דודתה קבורה שנייה, ולכל אורכו, הסרט מבטא את המקום החשוב שתופסים החלומות בחיי היום-יום של הוואג'ו. החלומות, שאפשר לראות אותם בתור החיים בזמן השינה, נשזרים לתוך חיי הערות ומתערבבים בהם. צורתו של הסרט משקפת זאת היטב, שכן מדובר בסרט תיעודי, אך משולבות בו כמה סצנות מבוימות שבהן דוריס מדברת עם בת דודה המתה, שאותה משחקת אחותה של דוריס. הדיאלוג עם המתה מהווה חלק אינטגרלי מקיום הטקס לקבורה שנייה של גופתה, ודיאלוג זה מתבצע, מבחינת הוואג'ו, בעיקר בחלומות.
כדי להבין איך מגיע האדם המת לחלומו של האדם החי, אנו נדרשים לקוסמולוגיה של הוואג'ו, שמסבירה על צורת הקיום של הראשון לאחר המוות ועל התנהלותו של האחרון בזמן השינה. מבחינת הוואג'ו, בזמן השינה, הנשמה של האדם, הרוח שלו, משוטטת בעולם ופוגשת שם רוחות שונות, של אנשים חיים, של חיות, של אלים, וגם של אנשים מתים. מבחינת הוואג'ו, לאחר שהאדם מת הנשמה שלו לא נעלמת, אלא הולכת למקום מסוים ששמו חפירה (jepira). חפירה היא אומנם גבעה מסוימת בתוך הטריטוריה של הוואג'ו, ווכזו מדובר במקום ממשי, אבל מי שהולך לשם לא יראה את המתים, מכיוון שאלו, אף שהם חיים על הגבעה הזו, מתקיימים בממד מקביל שלה, בדומה לאלים היווניים שאומנם חיו על הר האולימפוס הממשי, אבל במודוס קיום אחר, ויווני שהיה מטפס על ההר לא היה מצפה לראותם שם. כשאדם מת, הוא מגיע לחפירה ומתקיים בתור מעין רוח רפאים שנקראת בשפתם Yoluja, מילה שאתרגם בתור "צל".
בתור צל מעולם המתים, מהחפירה, המת מגיע לפעמים בשתי דרכים לפגוש את קרוביו החיים. הדרך הראשונה היא בחיי הערות של הקרוב החי, בשעות בין ערביים או בדמדומי השחר. כשהוא יראה בתנאי התאורה הקלושה של אותן השעות צל כלשהו, דמות מוזרה, חמקמקה ולא ברורה – זוהי רוח הרפאים של המת. הצל הזה אינו מדבר, אי-אפשר לתקשר איתו וראייתו מהווה סימן רע, שאחריה רצוי לקרוב החי להישמר לתקופה מסוימת פן יחלה, ילקה בתאונה כלשהי, או אף ימות.
הדרך השנייה שבה המת מגיע היא בחלום, ואז הוא כבר יכול לדבר ולתקשר עם החיים, מבלי שבהכרח יהווה סימן לרעות (ואף על פי כן, טמונה פה מלכודת: אם האדם החי בחלומו דבק במת ולא רוצה להיפרד ממנו, עוקב אחריו לביתו החדש שבחפירה ומתעקש להישאר איתו, הוא לא יאריך ימים אחרי אותו החלום, שכן זה סימל שהרוח שלו כבר עברה במובן מסוים לעולם המתים ולשם היא שייכת). הוואג'ו אומרים שרוחו של המת מגיעה, בין אם בצורת צל או בחלומות, רק בין הקבורה הראשונה והשנייה, כי המת הופך למשהו אחר אחרי הקבורה השנייה והולך למקום שאינו החפירה, ולשם כך הקבורה השנייה נחוצה.
האמירה האחרונה עשויה להיראות כטענה חזקה לגבי הסיבה לקיומו של טקס הקבורה השנייה, וכאן יש כמובן להיזהר, שכן זה בעייתי להצביע על סיבות, ובעיקר על סיבה אחת עיקרית לביצועם של טקסים. אחרי ככלות הכול, מה שהופך טקסים למרתקים, מרגשים וחשובים עבור אנשים הוא העובדה שהסמלים שלהם והפעולות שננקטות במסגרתם הם רבים, עשירים, מולטיוולנטיים, וככאלה, מסמלים דברים שונים עבור אנשים שונים ומאפשרים להם להצמיד להם משמעויות שונות לטקס לפי המעמד או המגדר שלהם או פשוט לפי המצב בחיים שבו תופס אותם הטקס הזה. לכן חשוב לציין שאני מציג רק אופן פרשנות אחד לטקס הקבורה השנייה הוואג'ו, מתוך אופני משמעות רבים ואפשריים. זו הפרשנות של החוקר מישל פרין, שעבד עם הוואג'ו בשנות השבעים. כמי שאינו מומחה לוואג'ו או לאזור שבו הם חיים, איני מכיר פרשנויות אחרות, אבל יודע שזו פרשנות מקובלת למדי שמאמצים חוקרים אחרים של הקבוצה. מעבר לכך, הפרשנות הזו גם מהדהדת הרבה תפיסות אחרות על המוות והטבע שנפוצות באמריקה הילידית בכלל ובקבוצה שאני עבדתי איתה, האנדוקה, בפרט, מה גם שאני חושב שיש בה שיעור מעניין עבורנו, הצופים המערביים.
הוואג'ו מספרים שהם מתים פעמיים, ובהתאם לכך, הם גם נקברים פעמיים. במובן הזה, נכון יותר להשתמש במושג של קבורה שנייה, ולא קבורה משנית. בפעם הראשונה, האדם נקבר באדמה ואיתו מוקרבות חיות רבות – עיזים, כבשים, פרות – כדי שיהיה לו מה לאכול בחפירה, בעולם המתים שאליו הוא עובר ושבו הוא יחיה בתור צל. לאחר הקבורה, אלו שנגעו בגופה צריכים להיטהר; זה מזכיר את טומאת המת ביהדות, אם כי אצל הוואג'ו מדובר בטומאה קלה יחסית שעוברת לאחר שטיפת ידיים. אבל החיים שלאחר המוות, כאמור, לא מסתיימים בחפירה, וכדי להסביר מה קורה לאחר מכן, מישל פרין פונה לשני מיתוסים של הוואג'ו, כי המיתולוגיה בתרבויות רבות משמשת, באופן שמקביל למדע אצלנו, כמסגרת להסבר תופעות שונות שמתרחשות בחיים ובעולם.
המיתוס הראשון, שמישל פרין קורא לו "אוריפיאוס ואורידיקי של הגווחירה", מספר על אדם שאשתו נפטרה, ומכיוון שהוא בכה עליה והתאבל יותר מן הרגיל, יותר מהנהוג והראוי, היא מרחמת עליו, באה אליו בחלום, ולוקחת אותו איתה לחפירה. שם הוא רואה את קרובי משפחתו המתים ואחרי הרפתקאות שונות ומשונות, הוא מחליט שנמאס לו ורוצה לחזור לעולם החיים. הוא בורח מהחפירה, אבל בפזיזותו מתבלבל בדרך ומגיע בטעות למקום מושבו של חוג'ה (Juya), שזו המילה בשפת הוואג'ו לגשם. כלומר, זוהי הרוח הממטירה גשם, או, בפשטות, אל הגשם. לאל הגשם ישנן פרות רבות וצאן רב וכן פירות כמו אבטיח, מלונים ותירס, שכן הגשם מאפשר את החקלאות. גיבור הסיפור מאומץ על ידי אל הגשם בתור בנו ואוכל אצלו היטב. מדי פעם אל הגשם יוצא להסתובב בעולם ולהמטיר גשמים, ומזהיר את הגיבור שלא להתקרב לאשתו, פולווי (Pulowi), שהיא האדונית של החיות הלא מבויתות, חיות הפרא. כלומר, הרוח ששומרת עליהם. כשאל הגשם יוצא להמטיר גשמים, הוא גם אוסף דם של אנשים מתים, ומביא לה אותו לשתות. הוא מזהיר את הגיבור שלא להתקרב אליה, פן היא תטרוף אותו. כמובן שהגיבור לא עומד בפיתוי, מתקרב לאלת החיות, וזו טורפת אותו.
הסיפור עוד ממשיך, אך החשוב לענייננו הוא התפיסה שישנו מקום שהוא מעבר למוות, מעבר לחפירה, וזהו התחום שבו חיים אל הגשם ואלת החיות הן כאויבים והן כבעל ואישה, כלומר, כניגודים משלימים. המיתוס מבטא את האמונה שלאחר כמה שנים בתור צל, המת הופך למשהו אחר, הוא עוזב את החפירה ומצטרף או לאל הגשם או לאל החיות. הצטרפות לאל הגשם משמעותה שהגשם שיורד, מבחינת הוואג'ו, הוא המתים שחוזרים לאדמה, לעזור לבני המשפחה שלהם ולקיים אותם באמצעות חקלאות והפיכת האדמה לפורייה. כאן חשוב להיזכר שהגוואחירה הוא אזור צחיח ומדברי, ולכן הגשם מוערך בו מאוד ומצפים לו כל השנה. הגשם, מבחינת הוואג'ו, הוא פיצוי מאת אל הגשם על האנשים שבכך שהוא אסף את דמם, הוא אספם לעולם המתים. במילים אחרות, המוות, וליתר דיוק המוות השני, הוא דרך לסייע לבני האדם להתקיים ולאכול, כלומר, לחיות.
אם ההצטרפות לאל הגשם משמעה היהפכותו של המת לגשם, מהי ההצטרפות לאלת החיות? כאן פונה מישל פרין למיתוס השני, שמספר על אדם שצד יותר מדי חיות – שפנים, שועלים, ובעיקר צבאים – עד שהגיע יום שבו הוא לא מצא יותר ציד. המשפחה שלו כבר רעבה, ואחרי מסעות ציד כושלים רבים שבהם הוא חזר בידיים ריקות, הוא נתקל בצבי אחד שברח ממנו. הוא רדף אחריו עוד ועוד עד שהצבי נכנס למחילה שבתחתית עץ קקטוס אחד, והצייד הנואש נכנס אחריו וירד איתו למעמקי האדמה. שם הוא ראה את הצבי בתור אדם, כלומר, הוא זיהה את הרוח האנושית והמזיקה של החיה. הצייד נכנס למעשה לעולמה של אלת החיות, שם הוא ראה גברים ונשים רבים שניסו לפתות אותו לשכב איתם או לאכול איתם, כלומר, להישאר איתם ולהפוך לאחד משלהם. גם הם לא היו בני אדם של ממש, אלא רוחות של החיות. הצייד סירב לכל ההצעות שהופנו אליו, עד שאלת החיות אמרה לו שנוכחותו שם כבר אינה רצויה, סילקה אותו ואמרה לו שלא יספר לאיש היכן היה – אם יספר זאת, הוא יוחזר לשם מחדש. האדם יצא ומאז, מצד אחד, הוא זכה לציד רב ומוצלח, אך, מצד אחר, הוא עצמו הפך לפעמים לרוח טורפת של חיות שיוצאת והורגת בני אדם, למעין שליח של אלת החיות, תפקיד שהוא החל לשמש בו באופן קבוע לאחר מותו והיהפכותו לצבי מזיק גם כן. המיתוס הזה משקף את האמונה שלאחר המוות, האדם יכול להפוך לא רק לגשם מיטיב בשירותו של חוג'ה, אלא גם לרוח מסוכנת של חיות, שמביאה מחלות לבני אדם או הורגת אותם אם הם צדים יתר על המידה ומזיקים לבעלי החיים. על פניו, זו אופציה שלילית ולא רצויה, אבל נראה שחייבים לקחת את הסיכון שאנשים יגיעו מדי פעם לשירות אלת החיות המסוכנת, כדי שאחרים יגיעו בפעמים אחרות לאל הגשם המיטיב.
כאן כדאי להבהיר חלק מעט לא ברור בסרט, החלק האחרון שבו השמאנית יורקת מים על דוריס, מתפללת עליה, מרפאת אותה, למעשה, מטהרת אותה. כפי שציינתי, מי שקובר את המת קבורה ראשונה או נוגע בגופה הטרייה נדבק בטומאה קלה בלבד, שכן המת הופך רק לצל, וככזה, רמת מסוכנותו אינה גבוהה מאוד. לעומת זאת, אחרי הקבורה השנייה, המת יכול להפוך לרוח של חיה שמביאה מחלות, תאונות ומוות, וזו מסוכנת הרבה יותר מהצל של המת, כך שגם מי שמבצעת את הקבורה השנייה הופכת לטמאה יותר, ומי שייגע בה או בדברים שהיא נוגעת בהם, פגיע יותר למחלות או לתאונות הללו.
לסיכום, האדם הולך במותו לחפירה והופך לצל לכמה שנים, עד שהוא מת מחדש, ואז קוברים אותו בשנית, כדי שהוא יעבור לעולם שמעבר לחפירה, ובהצטרפותו לאל הגשם או לאלת החיות הוא יחזור לפעול על החיים, בין אם בתור גשם או בתור רוח מסוכנת של חיה. המוות, מבחינת הוואג'ו – ובתוך כך הקבורה השנייה – מהווה דרך לקיים דיאלוג עם הטבע וחליפין עם העולם שבתוכו הם חיים.
המתים בתור אלמנט בחילופים של בני האדם עם הטבע זה מוטיב חוזר בתרבויות ילידיות באמריקה, כך שגם אם שבט האנדוקה שבקרבו ביצעתי את עבודת השדה שלי מרוחק בכ-1,500 ק"מ מלה גוואחירה, מצאתי בו תפיסות דומות לתפיסה הוואג'ו. האנדוקה חיים ליד מפל אררקווארה, מפל שוצף ומסוכן שרבים מסכנים את נפשם ודגים בו בגלל הדגה הרבה שיש בו. בתקופת עבודת השדה שלי, טבע שם דייג קולומביאני שאינו אינדיאני, ושכמו כל לא אינדיאני (וחרף היותו בעל עור שחור), זכה על ידם לכינוי "לבן" (blanco). מבחינת האנדוקה, הוא לא ממש טבע ובטח שלא מת, אלא נלקח על ידי בעל המקום, על ידי האדון של המפל, הרוח השומרת של החיות והדגים של האתר. הם הציעו לי לברר את שמו של הנעדר (גופתו מעולם לא נמצאה), שיכולה לשמש אותי במקרה שארצה לדוג שם; או אז אוכל לפנות לאדם הזה בשמו ולומר לו – במחשבה: אני אלירן, אני רק בא להסתובב אצלכם, לדוג קצת כי אני רעב ולא אציק לכם יותר מדי, אז בבקשה זרוק איזו מילה עבורי לאדון המפל, שלא יפגע בי. במקרה הזה, המת הלבן יכול לשמש כמתווך ביני לבין אדון המפל כי הוא כמוני, אדם לבן, ואילו האנדוקה, כשהם הולכים לדוג במפל, פונים לאבותיהם, האנדוקה שטבעו שם בעבר, כדי שישתדלו עבורם אצל אדון האתר. כלומר, המת משמש כמתווך בחליפין עם הטבע, עם הרוחות השומרות באתרים השונים בטריטוריה.
זוהי הנקודה שארצה לסיים איתה, נקודה למחשבה עבורנו, הצופים (והקוראים) מהתרבות המערבית, בחברה שמתקיימת במידה רבה תוך הכחשה של המוות והרחקתו פיזית ומנטלית, בניסיון לחיות את החיים במלואם מתוך פחד מהמוות, חברה שמפתחת טכניקות אנטי איג'יינג והארכת תוחלת החיים, ושבה נמנעים מלדבר על המוות עם ילדים, אבל, בעת ובעונה אחת, חברה שדרדרה את העולם למשבר סביבתי חסר תקדים: עלינו לשאול את עצמנו איזה תפקיד המוות יכול לשחק בדיאלוג שלנו עם העולם ובייצור יחסים בריאים יותר איתו. זה לא בהכרח חלום במובן המערבי של שאיפה שקשה להגשים, אלא אולי חלום במובן הוואג'ו, של מסר מהעולם שחובה להגשים.
—
הגהה: נילי גרבר