אנתרופולוגיה לשבת

האם יש יהודים ויהודים יותר? כיצד מדרגים חברי הכנסת את יהדות התפוצות? ואיך קשורה לכך ההפיכה המשטרית? ד"ר אופיר עבו (המכללה האקדמית כנרת והמכללה האקדמית תל-חי), כותב לבחברת האדם על יהדות התפוצות בראי המאבק סביב הזהות הקולקטיבית בישראל וההפיכה המשטרית. עבו מתבסס על מאמר שפורסם לאחרונה בגיליון המיוחד "סוציולוגיה של משבר משטרי" של כתב העת סוציולוגיה ישראלית ועל שני מאמרים נוספים שפרסם עבו בשנים האחרונות.

הוויכוח הסוער סביב ההפיכה המשטרית שישראל מצוי בעיצומו מאז ינואר 2023, והעלה על פני השטח סוגיות פוליטיות וחברתיות חשובות שהיו רדומות לא מעט שנים. המחלוקת סביב ההתנחלויות והשליטה בפלסטינים, שאלות של שוויון אזרחי וחלוקתי וסוגיות של דת במרחב הציבורי התעוררו מחדש במלוא עוצמתן בשיח הציבורי. נדמה שהדיון סביב ההפיכה המשטרית רק העצים את המאבק סביב התוכן והגבולות של הזהות הקולקטיבית של ישראל. בנוסף על כך, העובדה שמרבית המצביעים למפלגות הקואליציה הנוכחית הם חרדים, דתיים ומתנחלים, מאפשרת זיהוי ברור יותר של המחנות הניצים במאבק זה. 

במאמר שהתפרסם במסגרת הגיליון המיוחד של סוציולוגיה ישראלית על המשבר המשטרי, אני טוען שההפיכה המשטרית איננה מטרה בפני עצמה – אלא אמצעי לביסוס של משטר אזרחות במסגרתו זכויות היתר של החרדים והמתנחלים (שבפועל קיימות כבר שנים) מעוגנות באופן פורמלי וחוקי. העיגון הפורמלי והחוקי של זכויות יתר אלו אמור להגן עליהן מפני פסקי דין של בג"ץ שיעלו על נס את ערך השוויון האזרחי. 

המטרה של ההפיכה המשטרית היא, אם כן, כפולה. מצד אחד היא חותרת לתת כוח בלתי מוגבל לממשלה, ומצד שני היא מבקשת להגביל את ההישענות של בג"ץ על זכויות הפרט, ובמיוחד על ערך השוויון האזרחי, במסגרת ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת והחלטות ממשלה. לכן, כפי שאני טוען במאמר, את יריית הפתיחה של ההפיכה המשטרית ניתן לזהות לאו דווקא בנאומו של שר המשפטים יריב לוין ב- 4 בינואר 2023, אלא בחקיקת חוק הלאום ביולי 2018. העליונות של מעמד האזרחים היהודים במדינה עוגנה במסגרת חוק יסוד זה, במטרה לרסן ולצמצם את השימוש של שופטי בג"ץ בערך השוויון, כפי שנגזר בפסיקה מחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. ברוח זו בדיוק טענה איילת שקד, שבמהלך כהונתה כשרת המשפטים עבר חוק הלאום: "הציונות לא תמשיך לכופף את ראשה בפני זכויות הפרט כפי שהן מפורשות בבג״ץ״.

על אף שטרם נעשה בו שימוש פורמלי במדיניות, לחוק הלאום יש משמעות סימבולית אדירה. זאת מכיוון שהוא מפר הלכה למעשה את השוויון האזרחי, תוך שהוא יוצר אבחנה לא רק בין יהודים ללא-יהודים – אלא גם בין "יהודים" ל"יהודים-יותר". האבחנה האחרונה באה לידי ביטוי בסעיף 6 של חוק הלאום המתייחס לקשר של מדינת ישראל עם העולם היהודי, כאשר במסגרת סעיף זה מתחייבת מדינת ישראל, בין היתר, לפעול למען "שימור המורשת ההיסטורית, התרבותית והדתית של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות". התחייבות זו נשענת על ההנחה שהתרבות היהודית בישראל היא התרבות היהודית האולטימטיבית, ולכן האחריות על שימור המורשת היהודית בקרב יהדות התפוצות מונחת על כתפיה של מדינת ישראל. עוד משתמע מכך, שהתרבות היהודית בתפוצות נחותה מהתרבות היהודית בישראל.

ההיררכיה הסימבולית בין היהודיות בישראל ליהודיות בתפוצות איננה עניין חדש כלל ועיקר. בספרו תיאוריה פוליטית לעם היהודי, טוען חיים גנז שהתפיסה לפיה היהודיות בישראל עליונה על היהודיות בתפוצות היא חלק אינטגרלי מ"הציונות ההיררכית", שהיא נרטיב מרכזי של הלאומיות הציונית. לפי הציונות ההיררכית, שאחד ממבטאיה המובהקים ביותר בישראל היה הסופר המנוח א. ב. יהושע, היהודיות בתפוצות נחותה מהיהודיות בישראל מכיוון שהיהודים בתפוצות אינם חיים תחת ריבונות פוליטית יהודית. מבחינת המצדדים בציונות ההיררכית, ציוני (קרי, יהודי החי בישראל) הוא היהודי האולטימטיבי בעוד שהיהודיות של כל מי שחי מחוץ לישראל היא פגומה. 

במאמר שפרסמתי בכתב העת Ethnic and Racial Studies, אני מזהה ניסיונות מצד פוליטיקאים חרדים וחרדים-לאומיים לעשות הדתה לשיח הציונות ההיררכית. מבחינתם, היהודיות בישראל עליונה על היהודיות בתפוצות לא רק בשל המיקום הגאוגרפי של כל אחת מהן והמשמעויות הפוליטיות הנגזרות מכך, אלא גם בשל הזיקה ליהדות האורתודוקסית. כפי שניתן לראות במאמר, הפוליטיקאים החרדים והחרדים-לאומיים משרטטים גבול חברתי ברור ומובהק בין יהודים אורתודוקסים בישראל לבין יהודים ליברלים לא-אורתודוקסים באמריקה, המרכז היהודי הגדול בעולם מחוץ לישראל. כך, למשל, טען השר לשירותי דת, חבר הכנסת דוד אזולאי מש"ס, בדיון בכנסת סביב סוגיית התפילה הפלורליסטית בכותל המערבי: "אנחנו עם ישראל, הקבוצה הגדולה ביותר במדינה הזאת, ולא יעלה על הדעת שקבוצת מיעוט שיושבת אי-שם בארצות הברית תנהל לנו כאן את הכותל, ותנהל את העניינים של הקדושה במדינת ישראל". תוך שימוש ב"פופוליזם דתי" , אזולאי מחלק את העולם היהודי בין "עם ישראל" האורתודוקסי, שהוא ועמיתיו מייצגים במדינת ישראל, לבין "האליטה" הליברלית של יהדות אמריקה שרוצה כביכול "לנהל את ארץ ישראל מרחוק". 

האליטה של יהדות אמריקה אליה מתייחס דוד אזולאי מורכבת מהתנועות הגדולות של היהדות הליברלית באמריקה, הרפורמית והקונסרבטיבית, שפועלות לקידום תפילה פלורליסטית ולא-אורתודוקסית בכותל המערבי. במאמר אחר, המופיע בקובץ התנועה הרפורמית בישראל: מבטים על זהות ועל קהילה (עוד על הספר באתר בחברת האדם), אני מנתח את הגבולות החברתיים והסימבוליים ביחס ליהדות הרפורמית, כפי שבאו לידי ביטוי בשיח הפוליטי סביב סוגיית הסדרי התפילה בכותל המערבי. בהתבסס על סקירה וניתוח של כל הפרוטוקולים של דיוני הכנסת בנושא מתווה הכותל בשנים 2017-2013, אני לא רק מזהה את החלוקה הפוליטית בין הזרם הדתי-שמרני לבין הזרם הליברלי-פלורליסטי – חלוקה שאיננה חופפת את החלוקה המסורתית של ימין ושמאל ועלתה במלוא עוזה על פני השטח מאז ההפיכה המשטרית – אלא גם מראה כיצד פוליטיקאים חרדים וחרדים-לאומיים עושים שימוש בתנועה הרפורמית, על מנת להצדיק את הקדימות לה זוכה הגרסה השמרנית של היהודיות הדתית-אורתודוקסית במדינה. יתרה מכך, שרטוט הגבולות החיצוניים בין יהודים רפורמים באמריקה ליהודים אורתודוקסים בישראל נותן תוקף לגבולות הפנימיים בתוך ישראל בין "יהודים" (חילונים ולא-אורתודוקסים) ל"יהודים-יותר" (חרדים וחרדים-לאומיים). 

האינטראקציה בין הגבולות החיצוניים והפנימיים ביחס ליהודי התפוצות באה לידי ביטוי בדבריו של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' בדיון במליאת הכנסת סביב מתווה הכותל:

"אנחנו מאמינים באמיתות מוחלטות, אבסולוטיות, אנחנו יודעים שמה שנהוג לכנות הזרם האורתודוקסי זו אמת, וזרמים אחרים שנושאים שמות אחרים הם לא אמת. יש אמת ויש שקר. ולכן אנחנו לא יכולים בשום פנים ואופן להכיר בשום זרם אחר ביהדות. […] אנחנו אוהבים את [הרפורמים והקונסרבטיבים], ואנחנו רוצים וצריכים לקרב אותם ולחבק אותם ולחוש אחריות כלפיהם בכל העולם, ומדינת ישראל היא ביתו של העם היהודי כולו, ללא קשר להשקפתו הדתית, אבל […] מדינת ישראל לא יכולה לתת מעמד והכרה פורמלית לרפורמים ולקונסרבטיבים לא בכותל ולא בשום מקום אחר.

סמוטריץ' הינו נציג פוליטי של החרדים-לאומיים וכיום שר בכיר בממשלה, והוא מייצר בדבריו היררכיה סימבולית בין היהדות האורתודוקסית לבין כל יהדות אחרת. מתוך היררכיה זו נגזרת מבחינתו גם ההבחנה בין זכויות קולקטיביות המגיעות בישראל לכל יהודי באשר הוא ("ללא קשר להשקפתו הדתית"), לבין זכויות קבוצתיות השמורות ליהודים בעלי השקפה דתית-אורתודוקסית – שהיא "האמת" לטענתו. 

הגבולות החיצוניים שסמוטריץ' משרטט ביחס ליהודי התפוצות שאינם אורתודוקסים, מספקים הצדקה לריבוד האזרחי שהוא ושאר מנהיגי הציבור החרדי והחרדי-לאומי מבקשים לעגן בתוך ישראל במסגרת ההפיכה המשטרית. על-פי ריבוד זה, המדינה תיתן עדיפות לאלה הנחשבים "יהודים-יותר" (חרדים ודתיים-לאומיים, מתנחלים ולא מתנחלים) על פני אלה שנחשבים "יהודים" רק בשל השתייכותם לעם היהודי (קרי, יהודים לא-אורתודוקסים או חילונים, נשים וגברים). לפיכך, המדרג של הזכויות האזרחיות בישראל יהיה מבוסס לא רק על השתייכות לעם היהודי ("מיהו יהודי?"), אלא גם על התוכן של היהודיות ("מהו יהודי?").1 נראה שסמוטריץ' סבור שהזיקה של היהודי ליהדות האורתודוקסית בגרסתה החרדית-לאומית, צריכה להוות קריטריון מרכזי לזכויות הנגזרות מחברות בלאומיות הציונית. כך היהודיות החרדית-לאומית מבקשת לעצב מחדש את הזהות הקולקטיבית של ישראל בדמותה ובצלמה. 

לסיכום, הדימויים והייצוגים של יהדות התפוצות בישראל הם פריזמה חשובה ופורייה – שיש בה כדי להעמיק את ההבנה שלנו בנוגע למאבקים פוליטיים סביב הזהות הקולקטיבית של המדינה, כמו גם לזהות את השינוי המתחולל באופי הכוחות הדומיננטיים בישראל של זמננו. 

למושג "יהדות התפוצות" אני מתייחס לא רק כאל קבוצה שמשתייכת לעם היהודי אך חיה מחוץ לישראל, אלא גם כעמדה, כתהליך וכפרקטיקה. אני סבור שהגבולות החברתיים והסימבוליים שהכוחות החרדים והחרדים-לאומיים בישראל משרטטים בין היהודיות בישראל לבין היהודיות בתפוצות (בעיקר זאת שקיימת באמריקה), הם חלק מניסיון לקדם גרסה שמרנית של היהדות האורתודוקסית בישראל, שממנה גם נגזרות זכויות היתר שלהם במדינה. את זכויות היתר האלו הם מבקשים כעת לעגן באופן פורמלי וחוקי במסגרת ההפיכה המשטרית.   

1. לניתוח היסטורי של הוויכוח סביב שאלת מיהו יהודי, ראו Shiff, 2021.

תמונה ראשית: הפגנת מחאה נגד הרפורמה המשפטית בקפלן, 30.9.23, צילום: עמירם לוקץ', סטיל סטוק.

מקורות והרחבות:

עבו, אופיר, 2023. "היהודיות כהגמוניה וכמשאב: המשבר המשטרי בראי השינויים במבנה האזרחות של ישראל", סוציולוגיה ישראלית, כד (2), עמ' 80-71.

עבו, אופיר, 2022. "היהדות הרפורמית והוויכוח סביב הזהות היהודית בישראל: ניתוח מתווה הכותל", בתוך: אלעזר בן לולו ועופר שיף (עורכים), התנועה הרפורמית בישראל: מבטים על זהות ועל קהילה, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, קריית שדה בוקר, עמ' 144-127.

Abu, Ofir, 2022. "Diaspora in the Homeland: Homeland Perceptions Regarding Diaspora Jews in Israel's Internal Debate around its Collective Identity," Ethnic and Racial Studies, 45, 14, pp. 2770-2791.

קישור לכל הגליון המיוחד של סוציולוגיה ישראלית

עוד בנושא: