"> תרגילים בסדרי קוטן: על יהדות ארה"ב כ"קהילה קטנה" – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

תרגילים בסדרי קוטן: על יהדות ארה"ב כ"קהילה קטנה"

למה יהודים-אמריקאים מרבים לתאר את עצמם כ"קהילה קטנה" ואיך הקוטן שלהם משמעותי לאופן שבו הם מבינים את עצמם ובונים את הסיפור הקהילתי שלהם? במאמר שפורסם בכתב העת Theory and Society מתארת מיכל קרבאל-טובי, פרופ׳ לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, את העיסוק של יהודי ארה״ב בגודל –  כלומר, קוטן – האוכלוסיה שלהם, ומנתחת איך הקוטן מוצג מדעית ופופולארית ולמה הוא מייצר סיפורים אמביוולנטיים על העתיד היהודי בארה"ב.

המאמר מלמד כיצד המסגור השכיח של יהדות ארה"ב כ"אוכלוסיה קטנה" נושא משמעות נרטיבית. קוטן–מאפיין המיוחס לקהילה זו באופן תדיר אך אגבי, בבחינת אזכור המובן מאליו – מהווה מרכיב מפתח בסיפור שיהודים אמריקאים מספרים לעצמם ולאחרים על החוויה היהודית-אמריקאית: על היותם קהילת מיעוט, על מעמדו של מיעוט זה כמיעוט לדוגמה, ועל קיומו כקהילת תפוצה. בתיווכם של מנהיגי ומנהיגות קהילה (בעיקר, מדעני חברה, רבנים ועובדי ארגונים יהודיים), ובאמצעות תרגילים מתמטיים בסדרי גודל, קוטן האוכלוסיה הופך מנתון אמפירי מספרי יבש לקונסטרוקציה רטורית וויזואלית בעלת נראות ונפח ציבורי – לכלי נרטיבי של עבודת זהות קולקטיבית. הרעיון של קוטן מבסס בקהילה היהודית-אמריקאית שלושה צירים נרטיביים מרכזיים: סיפור על זניחות מספרית וסכנת היכחדות תרבותית ודמוגרפית; סיפור על הצלחה לא פרופורציונלית בהגשמת החלום האמריקאי; וסיפור על נחיתות דיאספורית ביחס לדמוגרפיה היהודית בישראל. באמצעות ניתוח של שלושת הצירים הללו, אני מראה איך הרעיון של קוטן מקבל חיים חברתיים ומתגלגל במרחבים מדעיים וקהילתיים.  

המאמר לוקח חלק בפרויקט אנתרופולוגי וסוציו-היסטורי ארוך טווח (2010-2022), הבוחן את הסוציולוגיה והפוליטיקה של ידע דמוגרפי על יהדות ארה"ב, ובעיקר את ההבניה של "משבר ההמשכיות" מאז שנות ה-90  של המאה ה-20. במסגרת הפרויקט, המאמר מעמיד טענה על האופן שבו ידע מדעי (במקרה זה, סוציו-דמוגרפיה) עובר פופולריזציה: מטייל, מעובד מחדש והופך לידע חברתי רלבנטי ומשמעותי. אני טוענת שתהליך זה מתווך על ידי פרקטיקות של קנה מידה (scale) והשקעה נרטיבית בכימות ובמושגים שנוצרים מתוך כימות (במקרה הזה, קוטן).  המאמר מחבר בין גופי ידע שונים, בעיקר סוציולוגיה של ידע חברתי, מספרים וכימות, ספרות על קנה מידה וספרות על פוליטיקה של דמוגרפיה, לרבות דמוגרפיה יהודית.

המאמר נשען על ספרות מחקרית (עיקרה, ספרות אנתרופולוגית לשונית) על קנה מידה, על מנת להסביר כיצד שחקנים חברתיים במיקומים חברתיים ואידיאולוגיים שונים מייצרים קוטן כייצוג משכנע בעל תוקף וסמכות – כעובדה אמפירית, קלה ונוחה לצריכה על ידי הציבור הרחב. הספרות  על קנה מידה מאפשרת לנו לזהות כיצד באמצעות תרגילים אריתמטיים, השוואתיים, של יצירת סדרי גודל,  נוצר ייצוג משכנע ומוצק של האוכלוסיה היהודית-אמריקאית כאוכלוסיה קטנה. המאמר מציג את הכלים החזותיים (כמו מפות, דיאגרמות, טבלאות, סרטונים ואפילו קישוט על קירות בית הספר) כמו גם את הכלים המילוליים (עמודי דעה וטורי ייעוץ בעיתון, טקסטים מדעיים, הרצאות בכנסים ואתרים של ארגונים יהודיים), אשר דרכם יהדות ארה"ב מיוצרת ומיוצגת כאוכלוסיה המוגדרת בבירור על ידי הקוטן שלה.

מתוך כנס של ארגונים יהודים בארה״ב – הנתונים המספריים מקשטים את המסדרונות. צילום: מיכל קרבאל-טובי

המאמר מאתגר הנחה מקובלת בספרות המחקרית הרב-דיסציפלינארית על כימות, לפיה המעמד של מספרים וסטטיסטיקה הינו מעמד אפיסטמי בעיקרו. האמון בסטטיסטיקה מוצג כתלוי בתפיסה התרבותית של כימות כטכנולוגיה ליצירת אובייקטיביות, דיוק ועובדתיות; החשד בנתונים מספריים, לפי אותו ההיגיון, מוסבר על ידי הניתנות שלהם למניפולציות והטיות. במקום לאמץ את ההסבר האפיסטמי סביב שאלת האמון/היעדר אמון במספרים, אני מציעה לבחון את ההשקעה הנרטיבית במספרים כדרך להבין את מעמד-העל של ייצוגים סטטיסטיים במרחבים ציבוריים. אני מציעה לעשות זאת באמצעות בחינת האופנים בהם נעשה שימוש במספרים כדי ליצור קנה-מידה. זהו שימוש יצירתי ורב-אופני: הדיוק המילולי לתיאור המספרים, הצבעים במפות ובאינפוגרפיקה, המוזיקה המתלווה להצגת הנתונים המספריים – כל אלו ועוד מהווים מרכיבים העוזרים להעביר מסרים אפקטיביים על הממשות והמשמעות שבמספרים, ולעורר סנטימנטים, מחויבויות ומרשמים לפעולה בהתאם.

מקרה הבוחן מלמד שניתוח אפיסטמולוגי סביב שאלת האמון במספרים לא יכול להסביר את הבולטות של קוטן כייצוג מוסכם של יהדות ארה"ב. כדי להבין מדוע ואיך ייצוגים של קוטן מספרי זוכים לתהודה רחבה בקהילה היהודית-אמריקאית, צריך לשקול לא רק את ההילה התרבותית שיש לסטטיסטיקה כמכשיר או נשא של אמת, אלא לנתח כיצד פרקטיקות של יצירת קנה מידה מקדמות את השימוש הנרטיבי במספרים. ככלות הכל, הטענה שיהדות ארה"ב הינה "קטנה" לא נשענת על צבירה אקראית של נתונים מספריים, תקפים ועובדתיים ככל שיהיו, ולא מסתמכת על חישוב טכני וניטרלי על נתונים. אני מתארת במאמר כיצד הייצוג, או הניב הלשוני, של קוטן מתבסס על הנגדה של אוכלוסיית יהדות ארה"ב עם אובייקטים שנבחרו בקפידה ואשר הופכים לנקודות ייחוס אפקטיביות אשר ביחס אליהן ניתן לספר סיפור קולקטיבי שיש בו עומק היסטורי, פרספקטיבה, רלבנטיות, רגש ודמיון פוליטי. באמצעות תרגילים של קנה מידה, האוכלוסיה היהודית-אמריקאית מועמדת אל מול "אחרים משמעותיים", אובייקטים ברי השוואה ובעלי חשיבות: האוכלוסיה הכלל-אמריקאית, האוכלוסיה היהודית הגלובאלית, האוכלוסיה היהודית לפני השואה, והאוכלוסיה היהודית בישראל.

מתוך כנס של ארגונים יהודים בארה״ב – הנתונים המספריים מקשטים את המסדרונות. צילום: מיכל קרבאל-טובי

כך, דרך ניבים של קוטן, נוצרים מספר ערוצים נרטיביים לעיסוק ברגישויות מהותיות בחוויה היהודית-אמריקאית. ראשית, נוצר ערוץ לעיסוק בזניחות המספרית של יהודים בארה"ב ובעולם, ובחרדה מפני היטמעות תרבותית, נישואין מעורבים וסכנה דמוגרפית של היעלמות, מספר עשורים אחרי אושוויץ. שנית,  נוצר ערוץ לעיסוק בסיפור ההיסטורי המקובל על יהודים בארה"ב, כקבוצת מיעוט שצמחה מטאורית לאחר מלה"ע ה-2, והצליחה באופן לא פרופורציונלי, משמע "במספרים גדולים", להגיע לעמדות בולטות בכלכלה, באקדמיה ובתעשיית הבידור – הרבה מעבר לשיעורם השולי בחברה האמריקאית. הנרטיב על הצלחה לא פרופורציונלית משמש בעצמו פלטפורמה לדיון על גאווה, אך גם פחד, המתעוררים סביב ההבנה שיהודים צברו כוח חברתי, כלכלי ופוליטי בארה"ב. ולבסוף, ישנו הערוץ נרטיבי העוסק בנחיתות אפשרית של התפוצה היהודית ביחס לדמוגרפיה היהודית הגואה של מדינת הלאום היהודית, וביחסי התלות אך גם התחרות שיש סביב שתי האפשרויות הפוליטיות הללו – תפוצה וריבונות – לעתיד יהודי בר קיימא. בחיבור בין שלושת הצירים הנרטיביים הללו מתכונן סיפור המתאפיין באמביוולנטית עמוקה סביב קוטן.במרכזו של הסיפור ניצבת קבוצה העסוקה במוביליות יוצאת הדופן שהצמיחה אותה מעלה, אך גם במחירי ההצלחה – סכנה למחיקת זהות, התמעטות מספרית וצבירת כוח חשוד.

באמצעות ניתוח "הקוטן" של יהדות  ארה"ב, המאמר מבקש לחקור באופן מפורש וביקורתי קטגוריה שכיחה אך נשכחת במחקר החברתי והתרבותי: זו של "דברים קטנים". אובייקטים מחקריים רבים מוגדרים באמצעות הקוטן שלהם (למשל, "חוות קטנות", "הלוואות קטנות"), הגדרה המניחה במובלע שגודל יחידת הניתוח חשוב להבנת אותם אובייקטים. אולם עצם ההגדרה עוברת טריוויאליזציה, לא זוכה לפיתוח או ניתוח, ומוסיפה להשגרה של הבחנה כמו-טבעית בין דברים קטנים לדברים בגודל אחר, ביניהם בולטת ההנגדה הבינארית אל מול דברים "גדולים". גם במחקרים המקדמים ביקורת תרבות מפורשת על החיים החברתיים והפוליטיים של דברים קטנים (למשל, ארגונים קטנים או ישויות פוליטיות קטנות בעולם שעובר גלובליזציה), קוטן אינו מושא מחקרי או אנליטי בפני עצמו. אנחנו לא יודעים, למשל, איך א.נשים וחברות לומדים לחשוב על העולם שסביבם במונחים של גודל ומהי המערכת הפרשנית הספציפית שבמסגרתה הם מייחסים משמעויות למונחים אלו; במילים אחרות, אנחנו לא יודעים למה, למי, באילו הקשרים וביחס לאילו אובייקטים, התפיסה על גודל/קוטן זוכה לחשיבות ולערך. המאמר מבקש לקדם דיון בשאלות הללו, ולהדגים באמצעות מקרה בוחן אחד מה ניתן להרוויח מעיסוק בהן. אני טוענת שהייצור החברתי של גודל/קוטן כממד נושא-משמעות בחיים החברתיים והפוליטיים, ראוי לתשומת לב מחקרית שיטתית ומפורשת.

עוד על קרבאל-טובי