אנתרופולוגיה לשבת

כיצד תופסים אנשי המילואים את חווית הזמן? מדוע העלייה על מדים במסגרת המילואים מעבירה (או מחזירה) את אנשי המילואים לחוויית זמן שונה ואיך אפשר להתייחס לזמן כמשהו חומרי?  מאמר חדש של נחמיה שטרן (אריאל) אשר פורסם בכתב העת Ethnography עוסק בחוויית הזמן בקרב אנשי המילואים. שטרן מצביע על חשיבות בחינת שיגרת החיים עצמה, על כל הפרטים ״הרגילים״, שלכאורה אין להם משמעות מפורשת, על מנת לנתח את החוויה של מתיחת הזמן, בזבוז הזמן וכן, נסיון לחזרה בזמן על מנת להתמודד עם טראומה. הפוסט נכתב בשיתוף אפרת מרקוביץ'.

אני חייל גרוע. נמוך, שמן, בקושי זז ובכלל לא רץ. מה שכן, כמו כל אנתרופולוג טוב, אני יודע לתצפת ולהקשיב. בשירות המילואים שלי, הדבר המעניין ביותר היה לראות איך גברים בני 30-40 הופכים לבני נוער מיד עם כניסתם לזירה המיליטריסטית. ברגע שעלו על מדים, הייטקיסטים, עורכי דין ואנשי עסקים חדים ומקצועיים, התחילו לקלל, להתבדח בגסות, לשחק במשחקי וידאו ולהתבטל במיטה במשך שעות על גבי שעות. מעבר חד זה הביא את מחקרי הנוכחי לעסוק בחיי היום יום של אנשי צבא בכלל, וכוחות המילואים הקרביים בפרט, עם התמקדות על חוויית הזמן בקרב אנשי המילואים.

עוד בתחילת דרכה של האנתרופולוגיה, חוקרים התעניינו בהתייחסות של תרבויות, חברות ושבטים לזמן. לרוב, אנתרופולוגים מתייחסים לזמן כמושג מופשט הנמצא בפינות התודעה האנושית. כך מלינובסקי, שהתייחס למושג הזמן אצל הילידים באיי הטרובריאנדים, הגדיר אותו כרעיון לא ממשי המסייע להם בניהול חיי היום יום החקלאיים. אוונס פריצ'רד, לחילופין, שחקר את חוויית הזמן אצל שבט הנואר, בחר לסווג אותה כגורם עזר לארגון מערכות היחסים והתקשורת שלהם. לאחרונה התחיל עולם האנתרופולוגיה להתייחס לזמן בהקשר של תנועות משיחיות וקץ כל הימים, התייחסות שגם תופסת אותו כדבר חולף שחייבים לספור ולחשב. על רקע זה, רציתי לטעון אחרת. לטענתי, ניתן להתייחס לזמן ולחוויית הזמן כדבר מוחשי. שירות צבאי קרבי, ובמקרה זה, שירות המילואים, נותן דוגמא טובה להתגלמות תופעה זו.

בעשור האחרון תצפתתי על חיי היום יום של חיילי המילואים, בדגש על הדרך בה התייחסו, דיברו וחוו זמן. כך ראיתי כי חיילים חוו זמן כאובייקט מוחשי, כמעט בר מגע. כלומר, בדיוק כפי שחייל סוחב נשק, תחמושת, ווסט ומים, הוא גם סוחב אתו זמן בדרכים חומריות, ויש לכך השלכות חומריות. באופן מתודולוגי, מחקר זה נועד להמחיש את הטענה הבסיסית של מלינובסקי, לפיה על האנתרופולוג להיות מכוונן לכל אספקט, שטחי וזניח ככל שיהיה, בשגרת החיים. הסתכלות מעמיקה תמידית זו עשויה להעלות לפני השטח את הרבדים המוטמעים בתרבות בצורה כה עמוקה עד כי היא לא מקדישה לה מחשבה באופן טבעי, או באנגלית- the imponderabilia of actual life. פרטים אלה, שלכאורה אין להם משמעות מפורשת, כמו הכאב ברגליים, קסדות שאינן מתאימות, או תחושת הצפיפות בתוך ג'יפ צבאי- כולם מהווים חוויות קריטיות להבנת ההווי המיליטריסטי בצורה יותר מעמיקה, גדושה, וכן – אמיתית.

את הפיזיות של תחושת הזמן ניתן לראות לאורך כל המילואים. בתחילתם, מי שמתייצב אחרון מקבל את הציוד הפחות טוב, מה שמשליך פיזית על הדרך בה יחווה את השירות. קסדה ווסט שלא מתאימים, כואבים. ההתייחסות הפיזית לזמן ניכרת גם בפניהם החרדות של החיילים, המסתכלות על רשימת השמירה, ובוחנות את סוג הסבל בו יבלו את יום השירות הבא- פטרולים, שמירה על עמדות או נצח של תורנות מטבח.

אתנוגרפית, ניתן לראות את השפה כמקור להבנת הדרך בה החיילים חווים את מהלך שירותם הן פיזית והן רגשית דרך המוחשיות בה הם מדברים על זמן. חיילים מתקשרים בהקשר הסביבתי הפיזי של זמן. כך, כאשר משך השמירה של חייל מתארך או מתאחר, נאמר עליו כי הוא "טוחן" זמן, החייל נטחן תחת המשקל והכובד של הזמן. דוגמא אחרת היא מושג ה"שביזות", שנובעת מהמילים שבור-זין. על אף שהמילה נובעת מעולם המין, היא אינה משויכת אליו אלא מתארת את התחושה של קריסה תחת מעמסת הזמן. מדובר בניסיונות לתיאור מוחשיות הזמן באמצעות המשלה של תחושות המוכרות לעולם הפיזי. המשקל של הזמן אינו בלעדי לשפה המדוברת פיזית כי אם גם הכתובה. כתובות גרפיטי המציינות את הזמן שנותר לחייל לשרת מקשטות כמעט על כל עמדה צה"לית. כמובן, שפה זו מתייחסת לדרך בה זמן עובר, אבל גם מהווה דוגמא נוספת לדרך הפיזית בה חיילים מתייחסים לזמן. בעוד חיילים מתלוננים על השעות הארוכות בעמדות, או מביעים את התסכולים הללו בכתובות גרפיטי על עמדותיהם, הם חווים לא רק את חישוב הזמניות של המציאות ומושג הזמן, אלא גם את עצם החוויה הגלומה והגופנית שלו עצמו.

הדבר תקף גם לגבי סוף המילואים. לא אוכל לשכוח איך לקראת סוף אחת תקופות המילואים עמדתי במחסום נטוש וריק עם חייל נוסף שברגע של ייאוש נעמד, פרש ידיו לשמיים וזעק "אני רוצה הביתה!". עבורו, הייתה משמעות פיזית לאורכו של השירות. הוא הביע את הלחץ שהוא חווה מבחינת המצב הנוכחי ו"לחץ הבית", הרצון לחזור הביתה, לא כמושג רעיוני מופשט- בשבילו "הלחץ" היה פיזי. כאשר חייל נאנח לרווחה ברגע שהוא מזדכה על הM16 שלו- ניכר כי הוא חש קליל ומשוחרר יותר, לא רק בשל משקלו הזעיר של הרובה, אלא גם בשל התחושה הפיזית של סיום תקופת השירות.

לצערנו ניתן לראות את חוויית הזמן גם בדרך בה חיילים מתייחסים לטראומה. כאשר מילואימניקים שישבו איתי בג'יפ העלו את הקושי בהתנהלות קשוחה מול ילדים במחסום, סיפר בזעזוע אחד מהם, בן 41, על סיטואציה מתקופת שרות הסדיר שלו בה הרג בטעות תינוק כאשר זרק רימון גז לבית פרטי במהלך הפרעות סדר: "הוא נחנק בעשן. לא ידעתי שהיה שם" הוא אמר. הבחנתי שהוא נתפס ברגע, שם בתוך הג'יפ. הוא ישב ללא ניע ברכב הדומם כאשר רק שפתיו זזות. על אף הפצרותיי, הוא תיאר לפרטי פרטים את הסיטואציה ואת מראה גופת התינוק. כאשר שאלתי אותו בניסיון לעצור את התיאורים, אם ניסה לקבל טיפול רגשי, הוא ענה בשלילה ושתק. הטראומה בשביל אותו חייל נראתה מוחשית. עבורו, במשך אותה דקה בה סיפר את סיפורו, הוא לא היה בג'יפ אתנו אלא אי שם, רחוק בזמן, אבל כאן.

מקרה זה הזכיר לי את הספר של טים אובריאן, "הדברים שהם סחבו" (The Things They Carried). בספר מתוארת הטראומה של מלחמת וייטנאם שעברו הוא וחבריו לנשק.

אני בן 43 עכשיו, והמלחמה התרחשה מעל מחצית מתקופת החיים שלי. עדיין, הזיכרונות הופכים אותה לעכשווית. לפעמים, הזיכרונות יובילו לסיפור, מה שהופך אותה לנצחית, וזה התפקיד של סיפורים. סיפורים מחברים בין העבר לעתיד".

אני אנתרופולוג ולא פסיכולוג, אבל כשהצטופפנו באותו ג'יפ ושמענו את הסיפור הזה, לא יכולתי שלא לחשוב על האפשרות שהסיבה לכך שבעוד שיש כאלה שטראומה כזו במסגרת השרות הצבאי שלהם, תוביל לנסות להימנע ממילואים ואף לסרבנות, הרי שעבור אחרים, אשר חוזרים למילואים בגיל 41, זה עשוי להיות מעין ניסיון לחזור בזמן ולתקן את טעויות העבר שעשה וחווה.

כיום נהוג בספרות האקדמית לחשוב על מילואימניקים כעובדים זמניים בדומה לעובדים הזרים בארץ, שנכנסים למרחב גיאוגרפי אחר, מתנהגים בהתאם, וחוזרים באחת לחייהם הרגילים. המחקר שלי מעלה דרך נוספת להתייחס לשירות המילואים. במקום עובדים זמניים, החיילים האלה הם נוסעים בזמן. כשהם עולים על מדים הם חוזרים כמעט פיזית לתקופה בה היו בני נוער. הם חווים את הלחץ, וההתלהבות, אבל גם את הטראומה של העבר, שהופכת להווה. עבור האנתרופולוג, חשוב לזכור שזמן אינו רק דבר חולף שנשאר מאחור, הוא יכול להוות רכיב פיזי הגלום בהווה ומשפיע עליו, ועלינו.

למאמר המלא
Stern, N. (2023). ‘Military timescapes’: The corporeal experience of time in an Israel defense forces reserve combat unit. Ethnography.

עוד בנושא