דחליל: רשמים מהחיים בשדה

האם ניתן לראות בשיר "חרבו דרבו״ שיר ראפ ימני? האנתרופולוג וחוקר המוסיקה אורי דורצ'ין טוען שהוא דווקא שיר שמבטא סנטימנט לאומי רחב, ולא דווקא שיר סקטוריאלי ימני. בעזרת ניתוח של התפתחות הראפ בישראל והשוואה לשירי קרב מקום המדינה, מראה דורצ'ין כיצד השיר והמסר שלו נטועים בתרבות הישראלית ואת ההקשר שבו הוא מובן בעולם. 

אחת לאיזה זמן פונים אליי מכלי תקשורת כלשהו המבקש לשמוע את דעתי, בדרך כלל בעניינים הקשורים במוזיקה או בתרבות ההיפ הופ. לפני שבוע יצרה איתי קשר עיתונאית בריטית שעובדת על כתבה עבור ה-Jewish Currents, רבעון המזוהה עם האגף השמאלי בקרב הציבור היהודי-אמריקאי, ואשר הכתבות בו נכתבות על ידי עיתונאים עצמאיים. בהודעה שהשאירה לי כתבה אותה עיתונאית שהייתה רוצה לשמוע “how Israeli rap has shifted to the right” מאז שבעה באוקטובר. בתשובה כתבתי לה שאינני ער למגמה שהיא מדברת עליה וביקשתי שתפנה אותי לדוגמאות. מתברר שאת "התזה" שלה ביססה העיתונאית על מקרה אחד ספציפי, השיר "חרבו דרבו" של צמד הראפרים נס וסטילה שהתפרסם זמן קצר לאחר הטבח. בשיר, שנכתב בפרק הזמן שלאחר הטבח ולפני הכניסה הקרקעית לעזה, מזהירים הראפרים את חמאס ואת הציבור הפלסטיני מחרונן של יחידות צה"ל השונות ששמותיהן מוזכרים בפזמון החוזר המסתיים בשורה: "כל היחידות ב-mode לחארבו דרבו על הראש ש'ך". נוכח התהודה העצומה וההצלחה המסחרית הגדולה של השיר אפשר להבין מדוע הניחה העיתונאית הזרה כי מדובר במגמה או בתופעה רחבה יותר. אלא שזה לא המצב ולמען האמת, כפי שניסיתי להסביר לה בשיחה שהתקיימה בינינו מאוחר יותר, אני בספק אם נכון יהיה להגדיר את "חרבו דרבו" כ"שיר ימני". 

למה לא, בעצם? בשיחה הזכירה לי העיתונאית את ההצלחה שזכו לה סאבילמינל והצל לפני למעלה מעשרים שנה, בין השאר בזכות שירים בעלי אופי פוליטי לאומני. "מה ההבדל?", שאלה. "חרבו דרבו" אכן מעלה באוב את רגשי הנקם והגאווה הלאומית שסיפקו סאבלימינל והצל בתקופת הפיגועים של תחילת שנות האלפיים. ההבדל הוא בהקשר. רצף האירועים שתחילתו בהסכם אוסלו והמשכו ברצח רבין, עלייתו לשלטון של בנימין נתניהו, אינתיפאדת אל אקצא ופיגועי ההתאבדות שלאחריה, חידדו את הקונפליקט הפוליטי בין ימין ושמאל בישראל. שיריו של סאבלימינל נכתבו בתוך המציאות הזו ובאמצעותם מיקם את עצמו הראפר במובהק בצדו הימני של הקונפליקט. המקרה של "חרבו דרבו" שונה לא רק משום שנס וסטילה לא הזדהו קודם לכן עם צד פוליטי כלשהו, כפי שעשה סאבלימינל, אלא בעיקר משום שהשיר שלהם שוגר לאוויר העולם ברגע היסטורי שבו הושעו זמנית המחלוקות בין כלל המפלגות הציוניות. גם בקרב הציבור היהודי הרחב נוצרה הסכמה מקיר לקיר בנוגע לצורך במלחמה, לא סתם מבצע, שתבער אחת ולתמיד את נוכחותו של חמאס ברצועת עזה. בשירם מבטאים נס וסטילה הן את ההסכמה הרחבה הזאת ועוד יותר מכך את רוח הקרב ששרתה על הציבור באותם ימים. במאמר מתפעם באתר Mako, שאליו אחזור בסוף הטור הזה, מתאר דור מאיר מועלם את השיר כ"פצצה כחול לבן שפוגעת בול". פצצות כחול לבן זה גם מה שמייחלים לו ומבטיחים הראפרים בשיר:

חצי דקה וכל המדינה במדים
במילואים, בסדיר, כולם ('חת, שתיים שוט!)
בשביל אמא ואבא
כל החבר'ה שלי בחזית
אחת לסבתא וסבא
רושמים שמות על הפגזים
לילד בעוטף עזה
גליל עליון ומרכז גם
כולם מוכנים לקאטלה.
ראבק!   

אין כאן ימין, מרכז או שמאל, רק "יחד ננצח".

ההקשר של שתי הדוגמאות, זו של סאבלימינל והצל וזו של נס וסטילה, שונה במובן נוסף. אי אז בסוף שנות התשעים, הראשונים לתרגל ראפ בעברית הרבו להתייחס לנושאים אקטואלים, חברתיים ופוליטיים, תופעה שהרבה פחות נוכחת כיום. נטייה זו לאמירות פוליטיות לא הייתה מקרית, בעודם מנסים לפצח את השאלה איך אפשר לעשות ראפ בעברית נאלצו הראפרים המוקדמים להתמודד עם השאלה מדוע בכלל הם מנסים לעשות זאת. במלים אחרות, היוצרים הצעירים דאז נדרשו לנמק את הבחירה המוזיקאלית הלא-קונבנציונאלית שלהם ואגב כך להוכיח למבקריהם הרבים שהם יותר מסתם חקיינים של ראפ אמריקאי. אחת הדרכים לשכנע בערכו של הראפ המקומי ובאותנטיות שלו הייתה להבליט מסר ערכי כלשהו המתייחס למציאות המקומית. הראפרים הבליטו בכך את זיקתם למה שנקרא conscious rap, ראפ שמתאפיין בנקיטת עמדה חברתית-פוליטית, והדגישו את ההבדל בינם לבין זמרי פופ של הזרם המרכזי אותם נהגו לכנות בבוז "בובות" או "קרטונים". העמדה הזאת הייתה אולי נחוצה כדרך לזכות בהערכה אמנותית אבל הפכה את הראפ בישראל בתחילת דרכו לכבד ראש, אפולוגטי, רציני באופן לא מידתי, ובעיקר כזה שחסר בו ממד של הומור, שמחת חיים וקלות דעת הבולטים כל כך בראפ האמריקאי. את הנטייה לאמירות פוליטיות מצדם של סאבלימינל והצל (כמו גם של אחרים, כמו הדג נחש, קוואמי, כלא 6 או תאמר נאפר) צריך להבין בתוך ההקשר הזה. כאמור, הדור השני והשלישי של הראפרים המקומיים, אלה שגדלו על ראפ בעברית כדבר מובן מאליו, לא הרבו להתעסק בנושאים פוליטיים ואילו הקונספט המקודש של "העברת מסרים" הפך זה מכבר לקלישאה. השיר "חרבו דרבו", יותר משמעיד על אופיו של הראפ העכשווי בישראל מהווה חריגה ממנו, לפחות ככל שהדברים נוגעים לטקסט.  

איך בכל זאת נכון להבין את השיר הזה כשיר לאומי? אני רוצה להציע שתי אופציות אפשריות. האופציה הראשונה היא לראות בשיר חלק מפולקלור מקומי של שירי חיילים המושרים ביחידות הצבא. בספרה שירים בקנה: שירי פולקלור של חיילים וחיילות ישראלים מגדירה חיה מילוא את הסוגה ומסווגת את הרפרטואר העצום של שירי חיילים על פי תקופות ועל פי תימות (השיר כדיבור חיילי, זהות לאומית, המרחב בשירי חיילים, גבורה ומוות, הומור שחור וכיוב'). כפי שעולה מהספר, התרכובת שמציע "חרבו דרבו" בין זהות לאומית וגברית המתבססות על יסודות של גנאי ותוקפנות נוסחה עוד בימי המחתרות של טרום המדינה. כך למשל מצטטת מילוא שיר מתקופת הפלמ"ח שנתיבה בן יהודה הגדירה אותו לימים בתור "השיר שנעלם ועד היום מתביישים בקיומו". לא פחות משמונים שנה מפרידות בין שיר הפלמ"ח לבין "חרבו דרבו" אך הדמיון ביניהם פשוט מהמם (לרבות האימוץ הנונשלנטי של מטבעות לשון בערבית וההגייה המוטעית שלהם): 

יום הדין גדול

יום הדין גדול – 

סרסנוך,  סרסנוך – 

יא מוחמד! הו-הו הו-הו הו!

יום הדין גדול,

בלי נרקוזה, בלי נרקוזה – 

יום הדין גדול, 

הביצים בספיריטיגנוזה – 

יא מוחמד! 

בשיר זה אנחנו מוצאים מוטיב הרווח בשירי חיילים של ביזוי האויב באמצעות שלילה מטאפורית של גבריותו. בדומה לכך, ההתקפה הצבאית וכיבוש השטח מתאפיינים פעמים רבות באמצעות מטאפורה של בעילה ואונס הומוסקסואלי. כך לדוגמא שיר של עוצבת שריון משנות השישים שהולך כך: 

נכניס לכם, את הפטון והצנטוריון, נכניס אתכם לכיס,

נכניס לכם, ואם זה לא מספיק, תגידו, אז שוב נכניס

נכניס לכם, גם באוויר ועל הקרקע ונדפוק גם את הצי

נכניס לכם, עד שיכאב ותצעקו, אבל הפעם לא נוציא

המוטיבים האלה חוזרים על עצמם גם בשירם העכשווי של נס וסטילה, למשל בשורה "תכינו את התחת כי זה חיל האוויר/ מרגישים ת'רטט עד תל אביב". 

שירים מעין אלה נועדו כאמור להיות מושרים על ידי חיילים במעגל הפנימי של יחידות הצבא ולאו דווקא להיות מוקלטים ומופצים בקרב הציבור הרחב. אלא שהזמנים והטכנולוגיות השתנו וכיום כל טלפון נייד עשוי לשמש ליצירת תכני מולטימדיה המועלים לרשתות החברתיות ומשם לעולם. אם בעבר על מנת להקליט שיר נדרש אולפן מקצועי והפצה של החומר המוקלט כאובייקט (תקליט, דיסק, קלטת) כיום הדברים פשוטים ומיידיים יותר. חלק גדול מהמוזיקה הפופולארית, כולל השירים המוכרים והמצליחים ביותר, מוקלטים באמצעות תוכנות הפקה זמינות שאותן ניתן להפעיל מהמחשב הביתי. לבסוף, שיתוף של התכנים ברשתות החברתיות עשוי להפוך אותם לויראליים ולזכות את יוצריהם האלמונים בחשיפה מיידית ובהיקף חסר תקדים. דוגמא לכך אפשר לראות בשיר קודם שהוציאו נס וסטילה, "תיק קטן", שהחל כסרטון טיק-טוק ובמהרה הגיע למקום הראשון במצעדי הפזמונים של רשת ג' ("העשירייה"), גלגל"צ ו"היטליסט" של אתר Mako. למיטב ידיעתי אף שיר לא חזר על ההישג הזה לפני ש"חרבו דרבו" של אותו צמד עשה זאת שוב. קיצורו של דבר, שירים שעד לפני כמה שנים היו נותרים במעגלים חברתיים מצומצמים כגון תנועת הנוער או הצבא הופכים היום לנחלת הכלל. 

מיותר לציין שהדמוקרטיזציה שיוצרים התנאים החדשים בכל הקשור ליצירת מוזיקה ושיתוף תכנים משרתת את כלל השחקנים. אין פלא לכן שגם פלסטינים מנצלים את התנאים הללו לצרכיהם ומייצרים טקסטים שהם תמונת מראה של אלה המופקים בצד הישראלי. דוגמא אחת לכך היא השיר "תקוף תעשה פיגועים" שפרסם חמאס (בעברית) במהלך מבצע "צוק איתן". האופי, המסר והמילים דומים מאד לאלה של "חרבו דרבו" ובשניהם מופיע דימוי זהה של אזרחי/חיילי האויב כעכברים שיש להדביר.   

דרך אחרת להבין את "חרבו דרבו", שאיננה עומדת בסתירה להסבר הקודם, היא כגלגול מודרני של שירי הכנה לקרב. בתוך הסיווג המורכב של שירי מלחמה אפשר להבחין בין שתי קטגוריות מרכזיות, שירים שנכתבים לאחר סיום המלחמה ואלה הנכתבים לקראתה. בתקופות קדומות של טרום תקשורת המונים וטכנולוגיות צילום, שירים שנכתבו לאחר המלחמה איפשרו לגולל את קורותיה, לספר בשבחם של הלוחמים עזי הנפש, ובכך להניח יסוד למיתוס ההקרבה עבור הדורות הבאים. שירים שנכתבו טרם יציאה למלחמה מלאו פונקציה שונה שתכליתה לצקת את רוח הקרב ואומץ הלב בלבם של חיילים ערב יציאתם לקרב. כמו בשירים שציטטתי להלן, גם כאן מטרת השירים היא להאדיר את כוחו של הצבא, לרמוס את כבודו של האויב ולתאר באופן ציורי את תבוסתו הצפוייה כדרך לזרוע פחד בקרב חייליו. לא פעם התווספו לשירים אלה אלמנטים פרפורמטיביים כגון תנועות ריקוד שיש בהן כדי להשיג איכות של טראנס הנחוצה כל כך עבור אלה העומדים למסור את נפשם. דוגמא לריטואל שכזה, שהתגבש כהמצאת מסורת ונכרך בהקשרים של תרבות לאומית ופופולארית, הוא ה"האקה" (Haka) של הילידים המאורים מניו זילנד. "חרבו דרבו" נכתב כאמור טרם היציאה למלחמה, כתגובה מיידית לארועי שבעה באוקטובר, וככזה הוא נותן הד להלם, לזוועה ולזעם ששררו בציבור. אפשר אפוא להניח שהשיר איננו מעיד דווקא על בטחון עצמי מופרז אלא ממלא את הפונקציה של הטענת בטחון עצמי ברגעים של טראומה קולקטיבית העלולה להוביל למשבר וייאוש.      

מכל הסיבות האלה אני סבור שנכון לראות ב"חרבו דרבו" שיר שמבטא סנטימנט לאומי רחב – "פצצה כחול-לבן" – ולא כזה שהוא סקטוריאלי ימני. "מה המשמעות של מה שאתה אומר?", הקשתה הכתבת. "אם שיר המעודד מלחמה (“a pro-war song” כפי שכינתה אותו) מבטא את רחשי הלב של מרבית הציבור בישראל, מה יוכלו להבין קוראי המאמר בנוגע לעמדתה של ישראל?" ובכן, דומה שהתשובה נמצאת בגוף השאלה. 

חברה שבמשך שמונים שנה מייצרת pro-war songs איננה אלא pro-war society, ולו משום שהיא איננה נחושה דיה להיות פרו משהו אחר. מאזינים וצופים בעולם הרואים את הקולות והתמונות המגיעים מאיזורנו אולי חסרים הבנה של ההקשר, חלקם בורים מוחלטים בכל הקשור להיסטוריה ולגיאוגרפיה של הסכסוך ומיעוטם אפילו אנטישמים חסרי תקנה. ועם זאת רובם ניחנו בהגיון פשוט המאפשר להם להבין אל נכון את מה שהם רואים ושומעים, בעיקר את המראות והקולות שנחסכים מאיתנו, הצורכים את החדשות מערוצים מקומיים בלבד. 

תחת ההשקפה הרווחת המציגה את הישראלים והפלסטינים כיריבים, הפכים המוציאים זה את זה, מתקיימת שותפות דה-פקטו לתפיסת עולם דתית-לאומנית-מיליטריסטית שהדמיון בה רב. לא נדרש מאמץ גדול כדי להוכיח זאת, קחו הצהרות בעלות גוון לאומני המתפרסמות חדשות לבקרים משני הצדדים, הסירו מהן את סימני הזיהוי ותווכחו שקשה עד מאד לדעת האם הדובר הוא פטריוט פלסטיני או ציוני: הטענות, ההנמקות, הטרמינולוגיה והמסקנות האופרטיביות הפטליסטיות מהדהדות אלה את אלה. 

בנסיבות האלה צפוי היה שלא רק הציבור בישראל יחבק את "חרבו דרבו" ויזניק אותו לראש מצעדי הפזמונים אלא גם התקשורת הישראלית המכוונת למכנה המשותף הרחב. עם יציאתו של השיר פרסם מבקר המוזיקה של אתר Mako, דור מאיר מועלם, טור רווי סיפוק תחת הכותרת "חרבו דרבו: סוף סוף אפשר להפסיק לקנא בחמאס". אם מי מבין הקוראים מניח שיש בכותרת אלמנט ציני כלשהו, ציניות שתחשף בגוף המאמר, הרי שזה לא המקרה. מרוב התלהבות וסיפוק מוותר הכותב על ההגנות ומגלה ללא כחל וסרק את ההקבלה המושלמת בינינו לבין אויבנו: 

"וידוי: כש[שיר החמאס] "תקוף תעשה פיגועים" יצא פיתחתי אליו אובססיה. המזל היה שהמילים היו כל כך מגוחכות (אבל קליטות), עד שכולם התמכרו לפזמון והוא הפך ללהיט דווקא בקרב חיילים. גם כשחמאס הוציא את "על הגרדום" המחרפן שכולל את השורה האיקונית "זה נטע זר בארצנו, לתלוש לעקור זו חובתנו", חיילי צה"ל אימצו אותו והפכו אותו לשלנו. אבל כל הזמן הזה חיכיתי שמישהו ייתן סוף סוף תגובה ראויה, גרסה מקומית אמיתית. והנה זה קרה."

לכאורה מאמר חסר חשיבות באתר פופולארי אלא ש- Mako, יש לזכור, היא אחת משתי הזרועות הדיגיטאליות של "שידורי קשת" (לצד N12), מקבוצות המדיה הגדולות בישראל ששידוריה לא זו בלבד שמשקפים את תפיסת העולם הרווחת בציבור אלא גם מבנים ומתקפים אותה. 

כאשר במדינת הגמדים ממשיכים לשיר "מה טוב ומה צאת יחדיו למלחמה" ומזניקים לראש מצעד הפזמונים שירים הקוראים לקטל המוני ("כולם מוכנים לקאטלה") אין לצפות שמאזינים וצופים ברחבי העולם יפסחו על אותן אמיתות פשוטות שאנחנו מתאמצים כל העת להתעלם מהן. 

עוד בנושא:

עוד מאת אורי דורצ'ין ניתן למצוא בפינה "דחליל: רשמים מהחיים בשדה"