האם תאילנדים אוכלים כלבים? ולמה הישראלים חושבים כך?
מדוע ישראלים מאשימים מהגרי עבודה מתאילנד בציד כלבים ואכילתם, למרות שבתאילנד בשר כלב הוא טאבו, שהמעשים הוכחשו על ידי התאים ומעסיקיהם הישראלים, שמעולם לא נמצאו להם ראיות, ושמעולם לא קרה שעובדים זרים מתאילנד הועמדו לדין, הורשעו או גורשו מהארץ בשל אכילת כלבים? במאמר חדש, אשר פורסם בגליון מיוחד של כתב העת Geography Research Forum, מתאר האנתרופולוג ניר אביאלי (בן גוריון) את התהליך שהוביל לכך שהמיתוס על אכילת כלבים השתרש בישראל, ומנתח כיצד הוא עוזר לישראלים לדחוק את מהגרי העבודה מתאילנד אל תחתית הסולם החברתי, מקום בו ניצולם הפך מובן מאליו.
"אכילת כלבים" טוען פרנק וו, פרופסור למשפטים באוניברסיטת הרווארד (וו, 2002, 40) "היא אגדה אורבנית בינלאומית שיש בה גרעין של אמת – כולם יודעים שאסיאניים אוכלים כלבים".
בשנות ה90 המאוחרות של המאה הקודמת הועסקתי כעוזר המחקר של פרופ' אריק כהן ופרופ' אנדי רוזנהק במחקר האתנוגרפי הראשון אשר עסק בעובדים זרים, שהגיעו לישראל באותה תקופה כדי להחליף את העובדים הפלשתינים לאחר האינתיפאדה הראשונה. במשרד הפנים, גם אז בשליטת ש"ס, התקבלה החלטה להפנות בני לאומים שונים לתחומי תעסוקה מסוימים על סמך קריטריונים לא ברורים (וכנראה גזעניים למדי). כך הוחלט להעסיק נשים פיליפיניות בסיעוד, גברים רומנים בבניין, וגברים מתאילנד בחקלאות. באותה תקופה שהו בארץ, בעיקר בדרום תל אביב, גם מהגרי עבודה לא מורשים ממערב אפריקה אשר התפרנסו מעבודות משק בית. המחקר של כהן ורוזנהק ביקש למפות את השדה ולהבין את המשמעויות החברתיות והתרבותיות הטמונות בהצטרפותם של מהגרים שאינם יהודים לחברה הישראלית.
זמן קצר לאחר שהתחלנו במחקר אחז בציבור הישראלי התקף של פאניקה מוסרית: "העובדים התאים" כך ניטען, "צדים ואוכלים כלבים". הטענה הזאת, אשר נתפסת היום בישראל כעובדה חברתית טוטאלית א-לה דורקהיים ומוס, הופיעה לראשונה בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, ולובתה על ידי כתבות דמות לאורך השנים. באותה תקופה התגבש העניין המחקרי שלי באנתרופולוגיה של אוכל ולכן החלטתי להתייחס במהלך התצפיות והראיונות גם לתופעה של אכילת כלבים על מופעיה השונים.
תוך זמן קצר הבנתי שיש בעיה: העובדים התאים הכחישו מכל וכל אכילת כלבים. גם מעסיקיהם טענו שזו האשמה חסרת בסיס. יתר על כן, באותם שנים שהיתי תקופות ממושכות בתאילנד כתרמילאי וכמדריך תיירים, וידעתי שבתאילנד, בניגוד לארצות אחרות "במזרח" כגון סין ווייטנאם, לא אוכלים כלל בשר כלבים. גם הספרות האתנוגרפית שעסקה בתאילנד לא הזכירה בשר כלבים כחלק מהרפרטואר הקולינרי בתאילנד.
יוצא דופן היה האנתרופולוג הבריטי סטנלי טאמביה, אשר באתנוגרפיה המפורטת שלו על הכפר באן פראן מואן אשר בצפון מזרח תאילנד קבע במפורש שאכילת בשר כלב לא תעלה על הדעת: "…הכלב הוא ידידו של האדם, אך הוא אינו חיית מחמד באופן שאנו מבינים אותו באנגלית. היחס אליו הוא זהיר, ונותנים לו חופש רב וטיפול מועט. למען האמת, הכלב הוא בעל חיים שמעורר תגובות סותרות, המאפיינות את הקשר ההדוק שלו למערכות יחסים אנושיות. הכלב אינו אכיל; אין זו השקפה ניטראלית אלא טאבו מובהק …. בעל חיים זה, על אף קרבתו לאדם, נתפס כ״חיה נחותה״; הוא אוכל צואה ולכן הוא טמא ובלתי אכיל. הכלב נחשב במובהק לבעל חיים המזדווג עם שארי בשרו; הורים וצאצאים ממשפחת הכלביים נוהגים להזדווג… [לפיכך] הכלב מקבל יחס של ״בן אדם נחשל״; האיסור על אכילתו קשור למושגים של טומאה וגילוי עריות … אחד העלבונות הקשים ביותר שיכול כפרי להטיח ברעהו הוא לומר שכלב הזדווג עם אבותיו הקדמונים" (טמביה 1969; 435, הדגשה שלי).
מכיוון שכך, התחלתי לעקוב אחרי הפרסומים בתקשורת ובדקתי אירועים שבהם הופיעה האשמת תאים באכילת כלבים. התמונה שהצטיירה לעיני הייתה מוזרה למדי: בכתבות עצמן היה פער משמעותי בין הכותרות, אשר האשימו את העובדים התאים בצייד ובאכילת כלבים, לבין גוף הכתבה, שם הופיע בדר"כ סיפור מעורפל ולא ברור, הן לגבי סוג הבשר (כלב?) והן לגבי הציידים והאוכלים (תאים?). כאשר נסעתי אל האתרים עצמם כדי לנסות ולברר מה בדיוק קרה, מצאתי שוב ושוב סיפורים לא ברורים, "הוכחות" שהיו רחוקות מלהיות חד משמעיות, ומגוון קונפליקטים ואינטרסים מקומיים שרמזו להסברים אלטרנטיביים.
גל ההאשמות הגיע לשיא עם פרסום כתבה כפולת עמודים בידיעות אחרונות ב-9 ביוני 1996. כותרת הכתבה זעקה: ״המטרה: כלבים״. הלוגו שליווה את הכתבה כלל תצלום קטן של אדם בעל מראה אסיאתי אוחז סכין, מלווה בכיתוב: ״הציידים: תחקיר מיוחד״. בכותרת המשנה נכתב באותיות מודגשות: ״עובדים תאילנדים אינם מסתפקים באוכל שמספקים להם מעסיקיהם ויוצאים למסעות ציד״; ״כמו בפשיטה צבאית, הם פועלים ביחידות קטנות: לוכדי כלבים, מלקטי תבלינים, פושטי עור, טבחים ותצפיתנים״; ״הם פושטים על חורשות ושכונות, מציבים מלכודות אכזריות, טובחים בידידו הטוב של האדם, וזוללים את בשרו מסביב למנגל״; ״עדות: ראיתי תאילנדי מסובב שיפוד ענק; נחרדתי לגלות שהוא צלה כלב שרגליו נכרתו.״
בכתבה הוסבר שעקב תלונות מצטברות לגבי היעלמם של כלבים באזורים בהם הועסקו פועלים מתאילנד, ערכו הכתב והצלם תחקיר במשך שישה חודשים. לפי הכתבה, פועלים תאילנדים אכלו ״ארוחות צנועות ללא בשר״ במהלך השבוע, אך בסופי השבוע יצאו למסעות ציד ולכדו ציפורים, חיות בר וחיות בית, ובעיקר כלבים. הטקסט תיאר אורגיה של הרג, ביתור וצלייה של כלבים, שבשרם נאכל לצד שתיית כמויות גדולות של אלכוהול.
בכתבה מופיעים שישה תצלומים: אדם בעל מראה מזרח-אסיאתי אוחז בסכין; אדם שראשו מכוסה כורע ליד מדורה ואוחז בשקית; כלב שראשו לכוד במיכל פלסטיק; שני אנשים בעלי חזות ספק מזרח-אסיאתית הולכים בשדה; שני אנשים רוכנים מעל דלי; וחומר בלתי מזוהה מונח על גבי רשת שנראית כרשת צליה מאולתרת. איש מן המצולמים אינו מזוהה בבירור כתאי, שום צילום אינו מתעד הכנת אוכל, וגם התצלום אשר מתיימר להציג הכנת מזון אינו מראה בשר כלבים, או בשר בכלל, או אפילו בישול. אשר לכלב, אין כל עדות בתמונה שיכולה לתמוך בטענה שהוא נלכד על ידי מהגרי עבודה מתאילנד למטרות אכילה. התצלומים לבדם אינם מספקים ראיות ולו קלושות לכך שמהגרי עבודה מתאילנד צדו או אכלו כלבים. אולם הכותרת המודגשת והטקסט הסוגסטיבי נשזרים לסיפור רב עצמה שתכליתו לשכנע את הקוראים כי התמונות בהן הם צופים מעידות בבירור על ציד, שחיטה ובישול כלבים.
למרות חסרונותיה העיתונאיים (ואולי דווקא בגללם!), לכתבה היה תפקיד מרכזי בכינון הדימוי של מהגרי עבודה מתאילנד כאוכלי כלבים אכזריים. ואכן, במהלך השנתיים הבאות, בעודנו ממשיכים במחקר, רבים מהמרואיינים שלנו וגם אנשים נוספים עימם שוחחתי התייחסו ישירות לכתבה בידיעות אחרונות ולסוגיית אכילת בשר כלבים על ידי מהגרי העבודה התאים. המעסיקים ועובדי חברות כוח האדם דחו בתוקף את ההאשמות הללו, ואילו מרואיינים אחרים, שהיה להם קשר מועט (אם בכלל) לתאים, טענו בלהט ש"התאילנדים אוכלים בשר כלבים", הן בתאילנד והן בישראל. לשאלתי אם הם עצמם ראו תאים צדים או אוכלים כלבים, בישראל או בתאילנד, השיבו רובם ככולם שאמנם הם עצמם לא נתקלו בכך, אך שמעו על כך מבן-דוד, חבר, שכן או מכר שהיה עד לדברים.
כך התגבשה בעצם שאלת המחקר שלי: מדוע ישראלים מאשימים מהגרי עבודה מתאילנד בציד כלבים ואכילתם, למרות שבתאילנד בשר כלב הוא טאבו, שהמעשים הוכחשו על ידי התאים ומעסיקיהם הישראלים, שמעולם לא נמצאו להם ראיות, ושמעולם לא קרה שעובדים זרים מתאילנד הועמדו לדין, הורשעו או גורשו מהארץ בשל אכילת כלבים?
במאמר אני מציע שברגע מסוים, לקראת סוף שנות התשעים, נאלצו הישראלים להתמודד עם הגעתם של מהגרי עבודה במספרים גדלים והולכים, ועם הדילמות המוסריות והחברתיות שהשתלבותם בחלק התחתון של שוק העבודה הציבה בפני אזרחיה של מדינה שנבנתה על אתוס סוציאליסטי ואשר מוסיפה להעלות על נס, גם אם באופן סימלי בלבד, ערכים כגון עבודה קשה, ועבודת אדמה בפרט. הגעתם של מהגרים לא יהודים במספרים משמעותיים לישראל אתגרה גם את עקרונות היסוד האתנוקרטיים (יפתחאל 2006) והאוריינטליסטיים (כזום 2003 Khazum) המארגנים את החברה בישראל.
במהלך המחקר הבנו בהדרגה שכדי להתמודד עם הדילמות והמתחים המוסריים שעוררה העסקת העובדים הזרים, פנו הישראלים אל ארגז הכלים התרבותי שלהם ושלפו ממנו סטראוטיפים "מן המוכן" בכדי להצדיק את ניצולם של העובדים הזרים. על רגל אחת: הסטראוטיפ "רומני גנב" (אשר הופנה במקור למהגרים יהודיים מרומניה), הצדיק עושק של הפועלים הרומנים; הנשים האסיאניות נתפסו בהתאם לדימוי האוריינטליסטי והקולוניאלי, ככנועות וכ"משרתות טבעיות", ולכן תנאי העסקתן נתפסו כהולמים להן תרבותית. מהגרי העבודה ממערב אפריקה תוארו כנוכחות היפר-גברית והיפר-סקסואלית מאיימת בלב המרחב הפרטי של האליטה הישראלית, וכמו מהגרים אפריקאים בכל מקום – נתפסו כמי שזקוקים לתירבות ולמישטור.
התאמת סטריאוטיפ הולם למהגרי העבודה מתאילנד הציבה אתגר מורכב, שכן לא רק שלא היו סטריאוטיפים קודמים לגבי תאים בישראל, אלה שתאילנד הייתה ועודנה אחד מיעדי התיירות האהובים על ישראלים, הנוהגים להלל את החופים, הג׳ונגלים, המקדשים, הארמונות, האוכל הנפלא והאנשים החייכניים. יתר על כן, העובדים מתאילנד הועסקו ב"התיישבות העובדת", לב ליבה של הציונות הישראלית, המקום בו חידשו היהודים את הקשר עם הקרקע והמרחב החברתי-גאוגרפי בו נוצר האתוס הסוציאליסטי של עם בעל מוסר עבודה גבוה אשר מסוגל לגדל את לחמו בעצמו. לא פלא, אם כן, שהחברה הישראלית התקשתה לקבל את ניצולם של מהגרי עבודה על ידי בני שכבה חברתית זו.
מתחים אילו הם אשר עוררו את השימוש במנגנון התרבותי שאני מתאר. הדיווח התקשורתי על אכילת כלבים רמז לאופי הרצחני והקניבליסטי של מי שאוכלים כלבים. הפועלים התאים הוגדרו מחדש כקניבלים רצחניים ומכיוון שכך נעלמה הדילמה המוסרית שהציבו ניצולם הכלכלי והיחס המבזה לו זכו: מי שמתאווים להרוג ולאכול את ידידו הטוב ביותר של האדם אינם אנושיים במלוא מובן המילה ולכן אינם ראויים ליחס אנושי. כך, מרגע שהתבססה התפיסה כי הפועלים התאים אוכלים כלבים, וליתר דיוק – את כלבי המחמד של הישראלים כעובדה חברתית מוחלטת, נחסכו מן הישראלים הדילמות המוסריות. סטראוטיפ זה הגדיר מחדש את היחסים בין הישראלים למהגרי העבודה מתאילנד ודחק את התאים אל תחתית הסולם החברתי, מקום בו ניצולם הפך מובן מאליו.