אנתרופולוגיה לשבת, רק היום

מה המשמעות של טקס חג השבועות בקיבוץ? וכיצד הוא שומר על משמעותו גם שהקיבוץ משתנה? קטע מספרה של האנתרופולוגית תמה חלפין ״בית מול הים״ אשר פורסם ב2019 בהוצאת למדא עיון של האוניברסיטה הפתוחה. בקטע זה מתארת חלפין את ההכנות לטקס השבועות בקיבוץ, את משמעות הסימלית של הטקס אבל בעיקר את המשמעות הקולקטיבית שלו לחברה הקיבוצית.

בתמונה: עמליה חלפין מוצגת בטקס הביכורים בקיבוץ גחלת

את עבודת השדה שלי בקיבוץ גחלת התחלתי כשהייתי בהריון מתקדם. עמליה, ביתי הבכורה, נולדה חודשיים לתוך עבודת השדה. כשהייתה עמליה בת חצי שנה סיימתי את חופשת הלידה שלי והפקדתי אותה בבית התינוקות בקיבוץ. כחודשיים אחר כך, באחד הימים בהם באתי לאסוף אותה בשעה ארבע ניצב בפתח בית התינוקות דריו, רכז התרבות הבלתי נלאה של גחלת, ואמר לכל ההורים הבאים, "אף אחד מההורים מהקיבוץ לא הולך, כולם נשארים כאן כמה דקות לדבר על שבועות". התחלתי להתקדם עם הילדה בזרועותי לעבר הדלת כשדריו קורא לעברי "גם את נשארת". "אבל אני לא באמת מהקיבוץ" עניתי לו, "אני רק תושבת". "לא משנה" אמר לי דריו "כולם עולים לבמה, כל התינוקות שנולדו בגחלת השנה". הבנתי שמשורה ישחרר רק המוות, ושבכל זאת יש לי מחוייבות אתנוגרפית, ולמרות אי החשק העז שלי לקחת חלק בריטואל ביכורי התינוקות הקולקטיבים נשארתי בשביל לשמוע את דריו אומר: "מה שאנחנו רוצים זה שתעלו לבמה עם התינוקות, ואם אתם רוצים תכף נחליט אם גם אחים, תלכו, תעשו איזה רונדו, תעמדו בשורה, נקריא את השמות, תקבלו שי קטן ותרדו. […] הבמה לא גדולה מידי, 8 מטר, ולגבי כראוגרפיה, יעל את עושה כראוגרפיה לתינוקות… חשוב לי שנקבע סדר, שתדעו מתי אתם, אחרי איזה שיר או קטע אתם עולים ותחכו ליד הבמה שלא יהיה מצב שאחד כבר על הבמה והשני אוכל והשלישי מתארגן. גם צריך להחליט מה קורה עם תינוקות שישנים, צריך להעלות את כולם." וכך היה.

בערב חג השבועות, עליתי ברונדו לבמה והצגתי את עמליה קבל עם ועדה כחלק מפירות המאמץ המשותף של אנשי הקיבוץ. בהחלט ייתכן שמדובר ברגע המביך ביותר שלי כאנתרופולוגית. אבל היכולת להתגבר על מבוכה היא מיומנות אנתרופולוגית נדרשת, ובזכותה, זכיתי להכנס עמוק יותר ויותר לתוך הפעילות הענפה של עשיית חגי הקיבוץ ולא רק לנכוח בהם כצופה מהצד. חג השבועות הוא אולי הדוגמה האולטימטיבית ליכולתה של התנועה הקיבוצית לצקת תוכן תרבותי חדש לתוך המסורת היהודית, וכך להיות בו זמנית חילונית מאוד ויהודית מאוד.

טקס הבאת הביכורים הקיבוצי החל בעמק יזראעל בשנות ה 20 והפך עד מהרה סמל לתרבות הקיבוצית כולה, שהחזירה לחג את תכניו החקלאיים והפכה אותו לחג ציוני. גם היום בעידן הפוסט-חקלאי והפוסט-סוציאליסטי ממשיכים רוב הקיבוצים לקיים את הטקס המסורתי, וחלקם אפילו מוכרים כרטיסים לקהל חילונים צמאי תוכן ונוסטלגיה מיישובי הסביבה. הטקס אמנם משתנה משנה לשנה ומקיבוץ לקיבוץ, אך הרעיון הבסיסי נשמר: ענפי הקיבוץ השונים מביאים את ביכוריהם לפני הקיבוץ כולו. גם בגחלת חג זה מהווה אירוע מרכזי. וגם שם מדובר בחג חקלאי שבעבר "כיכבו" בו הענפים החקלאיים שנסגרו בינתיים. בהפקת החגים, כמו בהיבטים רבים אחרים של ההווייה הקיבוצית, בולט הצורך להשתנות ללא הרף כדי להישאר אותו דבר. אם החגים יהפכו לריטואלים קבועים, יאבד הצורך בהשקעה קולקטיבית אדירה של אנשים רבים, והיחד הקיבוצי ייחלש. החידוש הכרחי להתגייסות המקדמת תחושה קולקטיבית של קהילה מאוחדת. 

במשך שנים התקיימה בגחלת מסורת של טקס הבאת ביכורים באחד משדות הקיבוץ. ביום החג עצמו הייתה תהלוכה של עגלות רתומות לטרקטורים, וכל עגלה מציגה את ה"ביכורים" של ענף ייצור אחר. חברי הקיבוץ, האורחים והילדים מצטרפים לשיירה – יושבים על העגלות או הולכים לידן. בשדה היו מחכות לחברים טריבונות מ"בלות" – חבילות קש שנערמו זו על זו, ומולן במה מקושטת, שעליה היה נערך הטקס. כבר כמה שנים שלגחלת אין שדות, וגם המצב הביטחוני לא תמיד מאפשר חגיגות בשדה, הרחק מהממ"דים. כך כפתה המציאות על אנשי הקיבוץ לשנות את הטקס ולהעבירו מהשדה לרחבת חדר האוכל. משם קצרה הדרך להעברת טקס הביכורים מיום החג לערב החג. 

אף שהטקס המסורתי בשדה בוטל, אנשי הקיבוץ אינם מעוניינים לבטל את הפעילות הקולקטיבית ביום החג עצמו. בלה מעלה את הנושא לדיון בישיבת הצוות: בלה: בשנה שעברה היה הסיור ברפת, שהיה מאוד יפה, אבל חשבנו שאי אפשר לעשות כל שנה אותו הדבר וצריך לחדש. אז חשבנו איפה לעשות את זה. וחשבנו אולי במגרש הטניס החדש. דריו: אם אפשר רגע, תראו, אנחנו כבר לא עושים חג בשדות … הערה מהמשתתפים: כבר אין שדות. דריו: נכון. יש לי איזה פנטזיה כבר כמה זמן לעשות במטע, אבל השנה עם כל הקרה והמצב של האבוקדו וגם עם המצב הביטחוני זה לא מתאפשר. וחייבים משהו בחוץ, אז חשבנו על המגרש שהוא חדש, וגם יש שם מיגונית. נורית: אבל יש בעיה אחת, דריו, שאולי לא חשבתם על זה. יוני זה כבר ממש חם ובמגרש אין צל בכלל. 

העובדה שמסורת שהייתה שגורה נעלמה בשל שינויים חברתיים-כלכליים-ביטחוניים פוגעת בתסריט החג ודורשת המצאה מחודשת. אם במשך שנים איש לא תהה על היציאה לשדות תחת השמש הקופחת, הרי ששינוי המסורת פותח הכול לדיון מחודש, כולל דברים שהיו ברורים מאליהם. בישיבה הבאה, אחרי שכבר הוסכם על הפעילות במגרש הטניס, נידונים סידורי הישיבה ההולמים לאירוע. קלאודיו, מרכז הרפת, והאחראי על העניינים הלוגיסטיים של החג, אומר: "חשבנו לסדר בלות גדולות וקטנות במדרכה מעבר למגרש, כמו מין טריבונה, שאנשים יוכלו לשבת ולצפות". ההצעה נתקלת בהתנגדות מצד יעל: "זה רחוק מדי", היא אומרת, "אנשים צריכים להשתתף, לשבת קרוב. דיברנו על חצי מגרש כיסאות." דריו, הנתפס כמי שמכריע בעניינים כאלו, אומר: "אולי צריך קצת בלות" וקלאודיו מסכם: "טוב, נסדר כיסאות וגם קצת בלות." החג בשדה נעלם בכורח הנסיבות, אך בזיכרון הקולקטיבי נשאר זיהוי מוחלט בין הבלות לבין חג השבועות. הישיבה עליהן מביאה את ניחוח החג יותר מתוכן המסכת. 

חוץ מחבילות החציר הדוקרות יש לחג השבועות סמל מרכזי נוסף, והוא ביכורי התינוקות שהוזכרו בהתחלה. על הבמה עולה נועה, אישה בגיל העמידה וקוראת: "היבול הזה אינו תלוי בחסדי שמים אך הוא נזר הבריאה. לברוא אותו זה להגיע לשמים, אך מה ואיך יהיה היבול היא תמיד חידה. מי יודע מה זה?" הקהל צועק בהתלהבות "תינוקות!". "נכון", אומרת נועה ומזמינה את התינוקות שנולדו מאז חג השבועות אשתקד לעלות לבמה. השנה יבול התינוקות צנוע – רק חמישה. הם נישאים לבמה בידי הורים עטורי זרים. נועה מקריאה את שמות התינוקות והוריהם וגם את שמות הסבים, אם אלו חברי קיבוץ. ילדים גדולים יותר עולים לבמה ומגישים להם שי. התינוקות מוצגים באירוע זה כיבול קולקטיבי, כפרי מאמץ משותף וכמקור לגאווה משותפת. 

שבועות הוא חג חשוב בלוח השנה הקיבוצי, אך מאפייניו הטקסיים דומים מאוד לאלו של כל חגי הקיבוץ. חגי הקיבוץ הם הרבה יותר מהמסיבה בערב החג עצמו. הם שעות רבות של הכנות, תכנונים, חזרות, עריכה וחיסול, סיכומים, תודות והפקת הלקחים. אירוע החג עצמו הוא רגעי וחד-פעמי, הוא ניגודו של היומיום. יחד עם זאת, מעגלי העשייה הגדולים וריבוי החגים בלוח השנה גורמים לכך שבכל רגע נתון נערכות ישיבות וחזרות לחג הקרב ובמקביל נכתבים סיכומים ומוחלפים רשמים באשר לחג שחלף. כך הופכים החגים והחגיגות לחלק חשוב ומהותי בחיי היומיום הקיבוצי. לדברי דריו "כל השאר במקום שני", משמע הקיבוץ יכול להשתנות בהיבטים רבים, אך כל עוד העשייה התרבותית הענפה נמשכת, הקיבוץ עודו על דרך הישר. 

מבחינה אנתרופולוגית חגי הקיבוץ הם תופעה מעניינת. מסכתות החגים פונות לקולקטיב שהוא האובייקט והסובייקט שלהן אך הן אינן מספרות סיפור אודותיו. באמצעות צפייה וניתוח סימבולי של החגים לא ניתן לגזור משמעות ומבנה עומק תרבותי. המבנה הסמיוטי העולה כאן הוא מיטונימי, שבו כל חלק מייצג את השלם כולו. החג בנוי מהצבעה על חלקים שונים שמהם בנוי הקולקטיב, הוצאתם ממנו, והשבתם אליו, באופן שמדגיש את חשיבותם ותרומתם. ייחודם של טקסי הקיבוץ נובע מהיותם תוצר של תרבות חילונית, תרבות שנעדרת כל ממד טרנסצנדנטי. יחד עם זאת, בניגוד למצופה מתרבות חילונית, התרבות הקיבוצית עמוסה בטקסים המבטאים את ייחודה. הסיבה לכך היא כי קהילת הקיבוץ היא קהילה קונקרטית ולא מדומיינת המתקיימת מכורח העשייה הקולקטיבית ואינה זקוקה ל"סיפור שתספר לעצמה על עצמה" כדי להתקיים. 

עצם העשייה הקולקטיבית, ולא תכניה הסימבוליים, היא שמייצרת את האפקטיביות של הטקס שויקטור טרנר מנסח אותה כך: "מנגנון שבאופן מחזורי ממיר את החובה בתשוקה". הקולקטיביות הקיבוצית, שבחיי היומיום היא לעתים מעיקה ולוחצת, הופכת בתוך הריטואל לתחושת התעלות של יחד, לקומוניטאס.

חג שמח!

 (ומי שרוצה להשתכנע שהטענות שאני מביאה כאן אכן מבוססות, הרחבה, דוגמאות, הסברים ועוד אפשר למצוא בספר "בית מול הים").